X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
לא רק שבפרוץ המרד חיו בגטו עשרות אלפי יהודים שלא השתייכו לכוחות הלוחמים, יהודים אלו אף היו נדבך חשוב במרד
▪  ▪  ▪

מבוא
בראשית פברואר 1943 פקד היינריך הימלר, מפקד המשטרה והס"ס ומהדמויות החזקות ברייך השלישי, לחסל את הקהילה היהודית בוורשה. מכלל יהודי גטו ורשה, שבשיאו ישבו בו קרוב ל-500,000 נפשות, נשארו באותה העת מעט יותר מ-45,000 בני אדם, רובם מוכים וחבולים לאחר שנים של דיכוי והשמדה.1
המועד שנבחר לחיסולה המוחלט של הקהילה שהייתה לפנים הקהילה היהודית הגדולה באירופה היה ערב חג הפסח: בליל הסדר של שנת תש"ג, 19 באפריל 1943, כיתרו את גטו ורשה כוחות גרמניים גדולים, וחיילי הס"ס חדרו אל הגטו במטרה לגרש את שארית יהודי ורשה. במסגרת הפעולה שתיוודע לימים בתור מרד גטו ורשה פתחו ארגוני המחתרת היהודיים שפעלו בגטו בלחימה מזוינת, והמוני היהודים שלא השתייכו לארגונים אלו הגיבו לניסיונות הגירוש בהתנגדות עממית רחבה.
פרטי הלחימה כבר נחקרו לעומק וזו תמציתם: יהודי הגטו עמדו שבועות ארוכים מול כוחות גרמניים עודפים והקשו עליהם בביצוע המשימה שהוטלה עליהם. אל מול הגרמנים, אשר מנו אלפי חיילים בעלי ניסיון קרבי ועמדו לרשותם טנקים ותותחים, ניצבו כמה מאות מְגִנים חמושים בעיקר באקדחים. הלוחמים היהודים הללו השתייכו לשני ארגוני מחתרת: הארגון היהודי הלוחם (אי"ל; Żydowska Organizacja Bojowa, ŻOB), שאיגד את חברי השומר הצעיר, דרור, עקיבא, גורדוניה, הנוער הציוני, פועלי ציון, פועלי ציון שמאל, הבּוּנד והקומוניסטים בהנהגתו של מרדכי אניֵלֵביץ', והאיגוד הצבאי היהודי (אצ"י; Żydowski Związek Wojskowy, ŻZW) מיסודה של התנועה הרוויזיוניסטית, בפיקודו של פָּוֶול פרנקל. צעירים אלו תקפו את הגרמנים בכלי הנשק הדלים שהיו ברשותם ואף הצליחו להבעיר את אחד הטנקים שנכנסו לגטו. תגובת היהודים ועצמתה הפתיעה את הפיקוד הגרמני, וגנרל הס"ס המנוסה בלוחמה נגד פרטיזנים יירגן שטרופּ (Jürgen Stroop) נדרש לדכא את המרד היהודי המביך. ואולם למרות מאמציו של שטרופּ ועל אף הכוחות הגדולים שהכניס לגטו נמשכה הלחימה עוד ימים ארוכים. רק לאחר שרֵפה שיטתית של בתי הגטו הצליח שטרופּ להכניע את הגטו הלוחם. ב-16 במאי פוצץ שטרופּ את בניין בית הכנסת הגדול של ורשה והכריז על חיסול הגטו. בדוח החגיגי שהגיש למפקדיו התפאר שטרופּ: "אין עוד רובע יהודי בוורשה!" (Es gibt keinen dischen Wohnbezirk in Warschau!üJ)2
הֵדָיו של מרד גטו ורשה נשמעו היטב עוד בימי מלחמת העולם השנייה,3וביום השנה הראשון צוין הדבר לא רק בארצות העולם החופשי4 אלא גם באזורים שבהם עדיין נאנקו העמים תחת עול הכיבוש הנאצי.5 בשנים הבאות היה מרד גטו ורשה לסמל, והוא עדיין נוכח בזיכרון ובתודעה של יהודים ולא-יהודים ברחבי העולם גם עשרות שנים לאחר דיכויו האכזרי. עשרות אלבומי הנצחה,6 וסרטים תיעודיים ועלילתיים7 וספרים עלילתיים למבוגרים ולנוער8 עסקו במרד גטו ורשה, עשרות רבות של אנדרטאות ופסלים מנציחים אותו,9 ועיצוב זיכרונו המשתנה מעיד על תנועות אידאולוגיות שונות, ולעתים אף מנוגדות, אשר ניסו לאמץ את מורשת המרד להצדקת עמדותיהן.10
גם העולם האקדמי העמיד את מרד גטו ורשה במוקד המחקר, ובמשך השנים התפרסמו עשרות רבות של חיבורים אקדמיים ואקדמיים-למחצה בנושא. מגמה זו התחילה מיד עם תום מלחמת העולם השנייה,11 ובתוך שנים מעטות נכתבו בשפות שונות חיבורים רבים על היבטים מגוונים של המאבק המזוין במרד גטו ורשה.12 אחד המחקרים הראשונים שכבר במחצית שנות השישים ניתח ביסודיות את השתלשלות המרד הוא חיבורו של יוסף קרמיש, מרד גיטו וארשה בעיני האויב: הדוחות של הגנרל יירגן שטרופ.13 על בסיס ניתוח מדוקדק של הדוחות היומיים שהגיש שטרופּ למפקדיו ושל הדוח המסכם שלו, ובשילוב אין-ספור עדויות של לוחמים יהודים ושל בעלי תפקידים גרמנים שהשתתפו בדיכוי המרד, שרטט קרמיש תמונה מפורטת של הגזרות שבהן פעלו הכוחות הגרמניים בימי המרד. ואולם המוני הציבור היהודי על גווניו נזכרים בו באופן שולי בלבד.14
כעשור לאחר מכן, במחצית שנות השבעים, פרסם ישראל גוטמן, החוקר המובהק של יהדות פולין בכלל ושל גטו ורשה בפרט — בעצמו איש ורשה וניצול הגטו והמרד — את חיבורו המונומנטלי יהודי וארשה 1939-1943: גיטו, מחתרת, מרד,15 שעד היום הוא המחקר המפורט והחשוב ביותר על אודות גטו ורשה והמרד שפרץ בו. מחקר רחב יריעה זה עוסק ביהודי ורשה מראשית הכיבוש ועד דיכוי הלחימה היהודית בו במאי 1943. גוטמן מנתח בו את התהליכים המרכזיים אשר עברו על החברה היהודית באותם ימים ומתמקד בהתארגנותן ובפעילותן של תנועות הנוער שהיו עתידות להפוך לימים למחתרת הלוחמת. בה בעת הוא מתאר במחקר זה גם את המנגנון הגרמני שפעל בגטו ומתמודד עם שאלות יסוד באשר ליחסים בין יהודי הגטו לפולנים בשנות קיומו ובימי המרד. על-אף חשיבותו העצומה של מחקר זה הן לחקר גורל יהודי ורשה בשואה והן למחקר השואה בכללו,16 חשוב להדגיש כי ככל שהספר מתקדם בסקירת האירועים הכרונולוגיים כך קטן העיסוק בציבור היהודי הרחב וגדל חלקו של הדיון במחתרת בכלל ובאי"ל בפרט.17
וכאן יש להדגיש: לא רק שבפרוץ המרד חיו בגטו עשרות אלפי יהודים שלא השתייכו לכוחות הלוחמים, יהודים אלו אף היו נדבך חשוב במרד. היעדר העיסוק בחייהם של אותם יהודים לא לוחמים, בתובנותיהם ובמעשיהם לא רק גורע מההקשר ההיסטורי הנחוץ להבנת המרד, אלא פוגע פגיעה של ממש בהבנת אירועי המרד עצמו ובזיכרונם. יהודים אלו, בפעולותיהם ולעתים אף בתודעתם, היו חלק מהמאבק שהתחולל בגטו. וחשוב לא פחות: גם בעיני הגרמנים הם נתפסו כך. יתר על כן, גם חוקרי התקופה הכירו במרכזיותם של יהודים אלו להתגבשות המרד, וכשביקש גוטמן לאפיין את ההתנגדות היהודית תחת הכיבוש הנאצי הוא
כתב: "אולם בבסיסו היה מרד גטו ורשה — המרד העירוני הראשון בארצות הכיבוש הנאצי — מרד עממי. תושבי הגטו הצטרפו ולקחו חלק פעיל בפעולות ההתנגדות בשכונותיהם, שכם אחד עם מאות הלוחמים הנכונים לקרב".18 ועדיין, עשרות אלפי יהודים אלו לא זכו עד היום למחקר שיטתי יסודי.
ייתכן שאחד הגורמים להזנחת חיי כלל הציבור היהודי ולהתמקדות בארגוני הלחימה היה הפולמוס הער על חלקן של התנועות הפוליטיות השונות במרד. כך למשל ניסו חוגים שונים בחברה הישראלית והיהודית להדגיש פנים מסוימות של המרד ושל לוחמיו. מרבית הכותבים הדגישו את מקומם המרכזי של חברי תנועות הנוער של השמאל הציוני במרד,19 וראשי הלוחמים שהשתייכו לאי"ל אף זכו לחיבורים ביוגרפיים מפורטים.20 ריבוי הכתיבה על חברי אי"ל והפעולות להנצחת זכרם של חבריו הציתו תגובת נגד. הטענה העיקרית הייתה שחלקם המרכזי של חברי בית"ר במרד הודחק,21 ואנשי ציבור פעלו במרץ להדגיש את מקומם המרכזי במאבק בגטו.22 בד-בבד ניסתה גם היהדות הדתית לנכס לעצמה היבטים מסוימים של המרד, וכתיבתה שיקפה את היחס המורכב לזיכרון מרד גטו ורשה והנצחתו בחברה הישראלית.23
במקביל לשיח זה, שאינו נעדר מגמות פוליטיות והיסטוריוגרפיות, נדרשו חוקרים רבים גם ליחסם של הפולנים ליהודים המורדים וחלקם — הממשי והמדומיין — בסיוע למרד גטו ורשה.24 מרבית ההיסטוריונים הפולנים נטו להדגיש את העזרה הרבה שקיבלו המורדים מארגוני מחתרת פולניים ומאנשים פרטיים, והיו אף שטענו כי מרד גטו ורשה לא היה אפשרי בלי העזרה שהתקבלה מהצד הפולני.25 חוקרים אחרים ערערו על הנרטיב הפולני של התגייסות המוסדות הפולניים לסיוע למרד, חשפו בעיות מתודולוגיות יסודיות במקורות הפולניים והציבו את הסיוע המועט שהוגש למורדים בהקשר פוליטי וחברתי רחב.26
בסופו של דבר, הדיון בחלקם של היהודים או של הפולנים במרד והניסיון להציב את מרד גטו ורשה בהקשרים רחבים ומגוונים של תולדות עם ישראל או של ההיסטוריה המודרנית של אירופה חיזקו אף הם את העיסוק ההיסטוריוגרפי בקבוצות הלחימה.27 התשתית המחקרית על אודות המרד והקשריו השונים ענפה מאוד בשל כך,28 אך שגשוגה רק מדגיש את צמצום הדיון
לשאלת הכוחות הלוחמים ואת דחיקתו לקרן זווית של העיסוק בגורלם של שאר היהודים שחיו ופעלו בגטו לפני המרד ובמהלכו.
מיעוט העיסוק בנושא זה בולט אף יותר לנוכח העיסוק הניכר של המחקר בחיי היומיום של היהודים בגטו ורשה בשנותיו הראשונות. עשרות חיבורים ומאות מאמרים יוחדו לבחינת היבטים שונים בחיי הגטו, והם מרימים תרומה חשובה להבנת דפוסי החיים שנוצרו בגטו הגדול ביותר שהקימה גרמניה הנאצית. ואולם מחקרים אלו נוטים להסתפק בדיון בחיי היהודים עד קיץ 1942, כאשר שולחו מרבית יהודי הגטו, כ-300,000 נפשות, למחנה המוות טרבלינקה. אין ספק שהגירוש הגדול שהחל ב-22 ביולי 1942 (ערב תשעה באב תש"ב) שינה באבחה אחת את חיי היהודים, אך נראה כי יש לתהות אם חייהם של עשרות אלפי השרידים שהמשיכו לחיות בגטו — ולו לזמן מה בלבד — בימי הגירוש ולאחריו אינם זכאים למחקר, לתיאור ולניתוח. כך למשל ראוי לשאול: מה היו דפוסי ההתארגנות והחידלון של החברה היהודית בצל תודעת המוות? כיצד התנהלו חיי היהודים הן בסֵפרה הפרטית (המשפחתית והאישית) והן בספֵרה הציבורית (הדתית, התרבותית, הפוליטית ועוד)? אילו שינויים חלו במבנים החברתיים בגטו בחודשים שלאחר ימי הגירוש הגדול? האם התגבשו בו מעמדות חדשים?
תיחום הדיון החשוב בחיי החברה, התרבות, המשפחה והדת של יהודי גטו ורשה בקיץ 1942 השאיר חלל ריק בתיאור תולדות יהודי ורשה29 והוציא מגדר המחקר לא רק את חיי היומיום של יהודי הגטו בזמן המרד, אלא גם את חייהם בחודשים שקדמו לו. לפיכך הוא אינו כולל את השינויים הדרמטיים שחלו בחייהם הפרטיים והציבוריים של היהודים בימי הגירוש הגדול ואחריו. וכך, נוסף על ההתעלמות מהציבור היהודי שלא היה חלק מהארגונים הלוחמים בגטו, גם נזנחו קורותיו בחודשים שקדמו למרד: ימי הגירוש הגדול והחודשים הארוכים שחלפו מסיומו ועד פרוץ המרד וחיסול הגטו. מדובר בחברה שנקלעת למשברים חוזרים ונשנים, ופעם אחר פעם, בהפרש של חודשים ספורים, העולם המוכר לה משתנה מן היסוד. תנאי חייה וכמוהם גם תקוותיה ותובנותיה הם נושא מחקר חשוב כשלעצמו, אך לא ייתכן דיון בחיי היהודים הללו בימי המרד ללא דיון מפורט באופן שבו התגבשו חייהם קודם לכן, בימי הגירוש הגדול.
התעלמות מניתוח יסודי של עולמם של עשרות אלפי היהודים שהמשיכו לחיות בגטו גם לאחר הגירוש מבליטה אף יותר את חלקיות התמונה שיש היום על אודות מרד גטו ורשה. אם, כדברי גוטמן, אכן היה ליהודים אלו חלק מרכזי במרד, כיצד התנהלו חייהם ערב המרד ובמהלכו? האם אפשר לדבר על גורל אחד משותף לכלל האוכלוסייה הזאת? האם הם עצמם הבינו את משמעות המרד ותמכו בו או שמא ראו בו את הסיבה לאבדנם? והאם נכון בכלל ליצור חלוקה דיכוטומית חדה כל כך בין הארגונים הלוחמים ובין שאר יהודי הגטו?
אמת, יש חוקרים אשר הצביעו כבר לפני שנים על חלל מחקרי זה והזהירו מפני ההתעלמות מחלקם של המוני היהודים במרד. כך למשל טען ראובן איינשטיין כבר ב-1979 כי חלקם המרכזי של אלפי אנשים רגילים במרד הוא-הוא שהפך את המרד לאירוע משמעותי כל כך:
ההתקוממות בגטו ורשה הייתה בכל מובן מרד של עם [הדגשה במקור] — כלומר היא לא הוגבלה לפעולות של שני ארגונים צבאיים, אלא התממשה בזכות השתתפותם של אלפי אנשים רגילים. מעורבות זו של אלפי אזרחים לא חמושים היא שגרמה למרד להיות אירוע ייחודי לא רק בתולדות ההתנגדות היהודית אלא גם בתנועת ההתנגדות האנטי-נאצית הלא-יהודית באירופה הכבושה.30
אך בסופו של דבר, לאחר הצהרה חשובה זו, מרבית תיאורו של איינשטיין, שאינו מדויק לגמרי כשלעצמו,31 חוזר להתמקד בלחימה המזוינת ולא במאבק ההמונים.32 תופעה דומה ניכרת גם בחיבורים נוספים שהשכילו להגדיר נכונה את החלל המחקרי הקיים, אך לא הציעו בפועל תיאור מקיף של גורל המוני היהודים שחיו בגטו בימי המרד.וכך, על-אף מחקרים אשר בחנו היבטים מסוימים בחיי גטו ורשה שלאחר הגירושים34, אין בנמצא תיאור מקיף וכולל העוסק בחיי כלל הציבור היהודי בגטו ורשה בתקופה שבין הגירוש הגדול ובין השלמת הדיכוי של מרד גטו ורשה.
היעדרו של מחקר שיטתי ויסודי על כלל הציבור היהודי בשנה האחרונה לקיומו של גטו ורשה בולט במיוחד על-רקע התיעוד הרב שבנמצא על חיי היהודים בימי הגירוש הגדול, בחודשים שקדמו למרד ובמרד גטו ורשה עצמו. הארכיון המחתרתי המרשים שפעל בגטו ורשה, ארכיון עונג שבת, מיסודו של ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום, פעל עד ינואר 1943, ובחלקו השני של הארכיון, אשר נטמן בכדי חלב, ישנן עשרות תעודות המאירות היבטים שונים של חיי היהודים בתקופה זו.35 זאת ועוד, נוסף על ארכיון זה, ובעצם בהמשך לו, החל לפעול בצד הארי — כלומר מחוץ לגטו, באזורים שבהם חיו לא-יהודים — ארכיון הוועד היהודי הלאומי (Żydowski Komitet Narodowy, ŻKN), שכונה לימים אוסף ברמן.36 מפעל תיעוד זה שם לו למטרה להמשיך ולאסוף מקורות יהודיים על אודות אירועי התקופה ומצויים בו עשרות רבות של מסמכים העוסקים גם בגטו ורשה בחודשים האחרונים לקיומו.37 נוסף על אוצרות ארכיוניים אלו נאספו במרוצת השנים במגוון מוסדות העוסקים בחקר השואה כתבים העוסקים בחיי היהודים בתקופה זו, ובכללם יומנים, זיכרונות מתקופת המלחמה ועדויות מאוחרות.
התיעוד היהודי בן הזמן הוא בעל ערך רב ביותר לחקר השואה בכלל, ולחקר הנושא העומד במוקד מחקר זה בפרט. יש בו כדי לחשוף את הלך הרוחות, האמונות, התקוות והאשליות ואת השינויים שחלו בהם לאורך החודשים הארוכים שעשו היהודים בגטו ההולך ומצטמצם. יתר על כן, הוא הושפע מהרושם העז של המרד ומהילת הגבורה שלו פחות מכְּתבים שחוברו לאחר המלחמה. עם זאת, כל מקור היסטורי מעמיד לפני החוקר אתגר ממשי ודורש קריאה ביקורתית מדוקדקת. לצד המידע רב הערך הטמון במקורות בכלל ובמקורות יהודיים בפרט, יש בהם לא מעט מכשלות אשר יש לתת עליהן את הדעת. כך, למשל, היומנים שבהם כתבו יהודים בגטו יום-יום חושפים את תמונת המצב הרגעית כפי שהבין אותה הכותב, אך לא פעם הם רק חלק אחד — מדויק או לא מדויק — מהתמונה הכוללת.38 זיכרונות שרשמו יהודים בתקופת המלחמה, לרוב במסתור בצד הארי, כוללים לרוב תיאור רחב יריעה של אירועי העבר. עם זאת, לא רק שהם כוללים פרטים רבים שנתקבלו מפי השמועה, אלא שלא פעם אף ניכרת בהם מגמתיות של הכותבים, אשר מנסים להצדיק עמדות או החלטות שנתקבלו בעבר.39 מאתגרים מכולם הם הזיכרונות המאוחרים, אשר משקפים לא רק את אירועי התקופה בגטו אלא גם את האופן שבו, מדעת או שלא מדעת, ביקש הכותב עצמו לעצב את עברו ואת חלקו בעבר היהודי הקולקטיבי.40 משום כך, לצד חשיבותם של המקורות ההיסטוריים — יהודיים ולא-יהודיים כאחד — נעשה ניסיון מתמיד לחשוף את המגבלות המתודולוגיות שלהם ואת יכולתם לתרום תרומה של ממש לנושא הדיון.
נוסף על התיעוד היהודי העשיר עומדים לרשותנו מקורות גרמניים חשובים אשר מעידים גם הם על אירועי התקופה. קצתם הם תיעוד רשמי כגון פקודות, תכתובות צבאיות ודוחות רשמיים; אחרים נכתבו בידי אנשים פרטיים בימי המלחמה או סמוך לסיומה. המשפטים שנערכו בתום המלחמה על פשעים שבוצעו נגד היהודים במסגרת דיכוי מרד גטו ורשה לא הביאו בהכרח לידי עשיית צדק, אך הם תרמו לגביית עדויות, הן של הקרבנות והן של הפושעים, בהיקף מרשים.
במסגרת זו אין להזניח גם את התיעוד הפולני ואת תרומתו להבנת חיי היהודים בגטו ורשה בתקופה זו. מרבית הפולנים אומנם נותקו מחיי היהודים כפי שהתעצבו בגטו, אך הן פולנים שנכנסו בכל זאת פנימה במסגרת תפקידים שונים, הן חברי המחתרת הפולנית שהיו בקשר עם יהודי הגטו והן מי שצפו בדיכוי המרד מבחוץ — כולם מספקים תיעוד רב ערך להבנת אירועי המרד כפי שהתרחשו. מקצת התיעוד הזה נכתב בימי המלחמה, אם במחתרת ואם בגלוי, וקצתו, כמו עדויות וזיכרונות של יהודים, עוצב ונכתב לאחר תום האירועים.
נוסף על התיעוד הכתוב השתמשתי במחקר זה גם בתיעוד ויזואלי, במפות ובניתוח של תצלומי אוויר וגם ביצירות ספרותיות שנכתבו בגטו.41 מקורות אלו הם כלי נוסף להבנת חיי
היהודים בגטו ורשה בחודשיו האחרונים. בסופו של דבר, מחקר זה מתבסס הן על התשתית המחקרית הענפה והן על התיעוד הנרחב, ובכללו קובצי תעודות,42 זיכרונות אישיים של לוחמים ושל יהודים שלא השתייכו לקבוצות הלחימה43 ועוד. מאחר שכמה מהזיכרונות הללו הושפעו במידה ניכרת מהשיח על אודות לחימת היהודים בתקופת המרד, והשיח זה אף עיצב את תוכנם בהתאם, השתמשתי בהם לצורך מחקר זה באופן מושכל וזהיר.44 חשוב לציין כי הטיות אלו ניכרות לא רק בכתביהם של "יהודים סתם"45 אלא גם באלו של כמה מחברי ארגוני הלחימה,46 ולפעמים אפילו במסמכים שחוברו עוד בימי המלחמה.47 משום כך מיוחסת חשיבות מיוחדת למקורות בני הזמן אשר כתבו אנשים שלא השתייכו באופן מובהק לתנועה כלשהי, ובהם היומנים המעטים שנכתבו עוד בגטו,48 לעתים אף בגטו הבוער,49 או כאלו שנרשמו סמוך מאוד לאחר האירועים.50 יש להדגיש כי מרבית המקורות הללו נכתבו פולנית, יידיש או גרמנית, הם מצויים בעיקר בארכיונים, ורק מעטים מהם ראו אור בדפוס.51 כבמקרים אחרים בחקר השואה, אחד האתגרים העומדים לפני החוקר הוא הניסיון לספר את סיפורם של אלו שלא נשאר כל תיעוד של קורותיהם. עם אלה נמנים אנשים שכתבו, אך כתביהם אבדו בסערת המלחמה, יהודים שלא היו מורגלים בכתיבה, ואנשים שרוחם נשברה עד שלא הצליחו להעלות את מחשבותיהם על הכתב. כך למשל טען פרימו לוי:
אני שב ואומר: אנו, שארית הפליטה, איננו העדים האמיתיים. תחושה זו אומנם אינה נוחה והיא חדרה להכרתי אט אט [...] אנו השורדים הננו מיעוט חריג ומלבד זאת מיעוט זעיר: אנו אלה, שבגלל הסטייה מדרך הישר, או בגלל ההעזה, או בגלל המזל לא נגענו בתחתית. מי שכך עשו, מי שראו את תחתית התופת, לא חזרו משם כדי לספר, או חזרו אילמים. אולם הם, [...] הם העדים המלאים שמן הסתם עדותם הייתה בעלת משמעות כללית. הם הכלל, אנחנו היוצאים מן הכלל.52 משום כך נעשה בקריאת המקורות ניסיון מובהק לאתר את המקרים שבהם עדותם של מי שאבדו הטביעה את חותמה בניצולים, והללו תיעדו את גורלם, ולו מבחוץ, שהרי גורלם של השוקעים הוא חלק חשוב בסיפורו של גטו ורשה בחודשיו האחרונים.
וכאן עלי להודות כי הניסיון לתאר את עולמם של אלו שאבדו הציב בפני אתגר מיוחד והעמיד אותי בפני התלבטות קשה. יהודי ורשה חיו במצוקה אדירה עוד בתחילת המלחמה, אך בחודשים שהספר הזה עוסק בהם הלך מצבם והתדרדר. בשיאן של האקציות ובימי דיכוי מרד גטו ורשה נעשו ביהודים זוועות שקשה להעלותן על הכתב. ואכן, חלק מהתיעוד — המילולי והוויזואלי — כולל תיאורים נוראים, מעבר לדמיון האנושי. מחד-גיסא, חששתי שהצגת הדברים כהווייתם עלולה להיות קשה מדי בעבור הקוראים ואולי גם להרתיע אותם. כבני אנוש איננו מורגלים בעיון מדוקדק בזוועות שכאלה. מאידך-גיסא, ההתאכזרות הזאת היא חלק מהותי מתולדות השואה ומקורות היהודים בחודשים האחרונים לקיומו של גטו ורשה. הסתרה או עידון של המקורות האלה יפגמו בסופו של דבר בניסיון להבין — עד כמה שאפשר — את אימי הימים הללו.
לאחר התייעצות עם חברים ובני משפחה בחרתי בפתרון לא אולטימטיבי: מקורות טקסטואליים שקשה להכיל את אכזריותם הובאו באופן מצומצם בטקסט ובאופן מלא בהערות השוליים. הצגת התצלומים מדיכוי מרד גטו ורשה הייתה מסובכת פי כמה, כי מעבר לקושי שפורט לעיל בהצגתם הייתה גם פגיעה של ממש בכבוד הקרבנות שמוצגים שם במערומיהם. כאן הייתה הבעיה סבוכה במיוחד מאחר שבתור היסטוריונים אנחנו נמנעים באופן גורף מהתערבות במקורות היסטוריים ופוסלים על הסף ניסיונות להתערב באמצעים טכנולוגיים בתצלומי מקור. בסופו של דבר החלטתי לא להציג את התצלומים הקשים הללו בספר הזה. בהתלבטות בין כבוד האדם לחשיבות הבאת המקורות ההיסטוריים בשלמותם ובמלואם — הכריע כבוד האדם. ועדיין, המקורות השונים והמגֻוונים — ובהם כזכור יומנים, עדויות, תצלומים, תצלומי אוויר ומפות — הם אלו שעומדים בבסיס תיאור חיי היהודים בתקופה הזאת.
גטו ורשה — הסוף הוא סיפורם של המוני היהודים שחיו ומתו בגטו ורשה בין אפריל 1942 למחצית 1943 והוא מתמקד באירועים שהתרחשו בגטו בתקופה זו.53 הניסיון לשלב היסטוריה חברתית עם חקר חיי היומיום עומד בבסיס החלוקה הכרונולוגית של הפרקים. עם זאת, לאורך פרקי הספר ניסיתי להתייחס בשיטתיות לכמה נושאים תמטיים חשובים, כגון מעמדות חברתיים, כלכלה ומסחר, הפרט והכלל ועוד.
השבר הגדול הראשון של יהודי גטו ורשה אומנם התחולל עם הגירוש הגדול של קיץ 1942, אך קדמה לו התדרדרות משמעותית בביטחונם כבר באפריל 1942. משום כך נפתח המחקר בהצגת המציאות המורכבת של החיים בגטו ורשה בתקופה זו, מתוך התמקדות בסְפֵרות הפרטיות והציבוריות שהתהוו בגטו ובריבוד החברתי שנוצר בו. רק על-רקע שגרת חיים קשה זו אפשר לתאר את ימי הדמדומים שקדמו לגירוש הגדול ולאסון הנורא של ימי השילוחים.
אף שמתקופה זו היה המוות לדייר של קבע בגטו, גם במהלך הגירוש הגדול ואחריו חיי היהודים הם שעומדים במוקד המחקר. הקולות השונים של הציבור היהודי המגוון מצד אחד ומסמכים גרמניים מצד אחר חושפים את השינויים שהתרחשו בלי הרף בחיי היהודים שנשארו בגטו לנוכח המשברים שעוד נכונו להם עד פרוץ מרד גטו ורשה באפריל 1943. עיקר המאמץ יוחד לבחינת עולמו של הפרט היהודי והחברה שבה הוא חי בצל גלי הרצח החוזרים ונשנים ואי-הוודאות שחוללו. ברצוני לברר כיצד הושפעו היחסים המשפחתיים, הכלכליים והתרבותיים מהמציאות הכאוטית ששררה בגטו וכיצד התחדשו פעם אחר פעם והתעצבו מחדש מבנים חברתיים שונים. סוגיות אלו ייבחנו גם באשר לימי המרד, ובמסגרת זו יוצג חלקן של תנועות הנוער והמחתרות בהקשר ההיסטורי המתבקש של כלל החברה היהודית.54 זאת ועוד, שלא כמו מחקרים אחרים שעסקו במרד, חיבור זה אינו מסתיים עם הכרזתו של שטרופּ על השלמת דיכויו, אלא נחתם בחיסול הממשי של יהודי החורבות שעוד שרדו בין הריסות הגטו גם בחודשי הקיץ של שנת 1943.
אני מקווה כי תיאור רחב היקף זה של גטו ורשה בחודשיו האחרונים יפתח פתח לדיון מחודש בשאלות יסוד של הקיום בתקופת השואה, הקיום האנושי בכלל והקיום היהודי בפרט. לזכר מורי פרופסור ישראל גוטמן המנוח, מלוחמי מרד גטו ורשה ומגדולי החוקרים של השואה.
מוקדש באהבה רבה
לסבתא יהודית, אישה קטנה גדולה
לעילוי נשמות בני משפחתה שנרצחו בשואה,
הוריה הלל שמואל ופרומט דונט
ואחיה ואחיותיה מרדכי מיכאל, אביגדור, יוסף בנימין, ישעיהו, מינדל, פֵגִי ושלומית דונט.

הערות

1. לגורל יהודי ורשה בתקופת השואה ראו ישראל גוטמן, יהודי וארשה 1943-1939: גיטו, מחתרת, מרד, המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, יד ושם וספרית פועלים, ירושלים ותל אביב תשל"ז (מהדורה שנייה ומורחבת: יד ושם, ירושלים תשע"א); Tomasz Grosse, Przeżyć! Obrona życia jako wartość podstawowa społeczności getta Warszawskiego (Warsaw: Trio, 1998); Barbara Engelking and Jacek Leociak, Getto warszawskie: Przewodnik po nieistniejącym mieście (Warsaw: Wydawnictwo IfiS PAN, 2001) (English edition: Barbara Engelking and Jacek Leociak, The Warsaw Ghetto: A Guide to the Perished City [New Haven and London: Yale University Press, 2009]); Jacek Leociak, Tekst wobec zagłady: O relacjach z getta Warszawskiego (Wrocław: Wydawn. Leopoldinum Fundacji dla Uniwersytetu Wrocławskiego, 1997); Samuel D. Kassow, Who Will Write Our History?: Emanuel Ringelblum, the Warsaw Ghetto, and the Oyneg Shabes Archive (Bloomington: Indiana University Press, 2007) (נוסח עברי: שמואל ד' קאסוב, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? מבט חדש על עונג־שבת — הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה, מאנגלית: עדי מרקוזה־הס, יד ושם וכנרת זמורה ביתן, ירושלים ואור יהודה תשע"ד).
2. לתיאור מפורט ראו גוטמן, יהודי וארשה, עמ' 410-337; שמואל קרקובסקי, לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים, יד ושם, המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים וספרית פועלים, ירושלים ותל אביב תשל"ז; Engelking and Leociak, Getto warszawskie, pp. 733–751. כן ראו ספרות המחקר שאני מפנה אליה בהמשך.
3. אשר כהן, "הדים למרד גטו וארשה ב־1943", דפים לחקר תקופת השואה יב (תשנ"ה), עמ' 277-267; אדם ראיסקי, "השפעת מרד גטו ורשה על ההתנגדות היהודית בצרפת", יד ושם — קובץ מחקרים יט (תשמ"ט), עמ' 307-317; אברהם מילגרם, "הדי מרד גטו וארשה באירופה הכבושה", ילקוט מורשת עה (ניסן תשס"ג), עמ' 199-187; David Cesarani, “British Reactions to the Warsaw Ghetto Uprising,” in Daniel Grinberg, ed., The Holocaust Fifty Years After: 50th Anniversary of the Warsaw Ghetto Uprising (Warsaw: Jewish Historical Institute of Warsaw, 1993), pp. 133–144. ראו גם דבריה של מדלין לוין על היצירה הספרותית "השבוע הגדול", יצירה שנכתבה עוד בשנת 1943 ועסקה במפגש בין אינטלקטואל פולני ליברלי לניצולה יהודייה מהמרד. Madeline G. Levine, “The Ambiguity of Moral Outrage in Jerzy Andrzejewskiʼs ‘Wielki Tydzień,ʼ ” Polish Review 32, 4 (1987), pp. 385–399.
4. ראו למשל את המסה שכתב המשורר הפולני־יהודי הנודע יוליאן טובים, ששהה בתור פליט בארצות־הברית: טובים, אנו יהודי פולין, מאגנס, ירושלים תשמ"ד.
5. ממשלת פולין בגולה ציינה את האירוע בהענקת אותות הצטיינות למורדים, וניצול שואה הונגרי מספר בזיכרונותיו על טקס שערכו אסירים יהודים בבירקנאו לציון יום השנה הראשון למרד. חיים איצל גאָלדשטיין, "ייִדן אָף די באַריקאַדן אין וואַרשע", סאָוועטיש היימלאַנד 4 (אפריל 1988), עמ' 28-25.
6. ראו יצחק שורצברט, קורות מרד גטו ורשה: עשר שנים למרד, הקונגרס היהודי העולמי — ההנהלה הישראלית [ירושלים תשי"ג]; Isaac Schwarzbart, The Burning Dream of the Jewish State in the Burning Ghetto of Warsaw: Survey on the Occasion of the 15th Anniversary of the Warsaw Ghetto Uprising: April–May 1943–1958 (New York: World Jewish Congress, 1958); טשאַרלס ר. אַלען, דזשוניאָר, דער אויפֿשטאַנד אין וואַרשעווער געטאָ 1963-1943, קאָמיטעט פֿאַר דעם 20טן יאָרטאָג פֿון וואַרשעווער געטאָ אויפֿשטאַנד, ניו-יורק 1963; ד' ספֿאַרד (עורך), זיי האָבן געליטן — זיי האָבן געקעמפֿט: צום 30-טן יאָרטאָג פֿון אויפֿשטאַנד אין וואַרשעווער געטאָ, וועלט פֿעדעראַציע פֿון פּוילישע ייִדן, תל אביב 1973; Józef Garliński and Marek Edelman, eds., W czterdziestą rocznicę: Agonia, walka i śmierć warszawskiego getta (London: Polska Fundacja Kulturalna, 1983); Raul Hilberg and Arnold Mostowicz, Gedenken an den Warschauer Ghetto-Aufstand, 1943–1993 (Bremen: Temmen, 1993); גיבורים ונואשים: 60 שנה למרד גטו וארשה, בית לוחמי הגטאות, תל אביב תשס"ג.
7. סרטים תיעודיים: 30 שנה למרד גטו וורשה (ישראל 1973); המורדים האחרונים (ישראל 2006); שתיקת הארכיון (ישראל וגרמניה 2010); ונזכור את כולם? מרד גטו ורשה — הקרב האמיתי (2017); The Lonely Struggle: Mark Edelmann, Last Hero of the 1943 Warsaw Ghetto Uprising (The Netherlands 1988); Kronika powstania w getcie warszawskim wg Marka Edelmana (Poland 1993); Gli eroi del ghetto (Italy 1993); From Despair to Defiance — The Warsaw Ghetto Uprising (Canada 2003).
 סרטים עלילתיים: Ulica Graniczna (Poland 1948); The Wall (United States 1982); Au Nom de tous les Miens (France and Italy 1983); Uprising (United States 2001).
8 לדוגמה: דבורה עומר, דמעות של אש, י' שרברק, תל אביב 1984; אלחנן אינדלמן, ילדי מחתרת: סיפור על המרד בגטו של ורשה, משרד החינוך היהודי, ניו-יורק 1983; גלילה רון פדר עמית, מרד גטו ורשה, מודן, בן שמן 2003; ליאון יוריס, מילא 18, זמורה ביתן, תל אביב תשנ"ה; ג'ון הרסי, החומה, מאנגלית י. לבנון, מ. ניומן, תל אביב תשי"ב.
9. אנדרטאות נבחרות: אנדרטת "בראשית" המדמה מכסה ביוב, ורשה, פולין (מרק סוזין, 1946); "בדמייך חיי", האנדרטה המרכזית לזכר גיבורי הגטו, ורשה, פולין (נתן רפפורט, 1948); פסל מרדכי אנילביץ' בקיבוץ יד מרדכי, ישראל (נתן רפפורט, 1951); אנדרטת השואה המתארת משפחה יהודית במהלך מרד גטו ורשה, סקוקי, אילינוי, ארצות־הברית (ברט ג'גסט, 1987); אנדרטת מרד גטו ורשה, מנהטן, ניו-יורק (2001); אנדרטת לוחמי גטו ורשה בפנמה סיטי, פלורידה, ארצות־הברית; אנדרטת שואה המוקדשת למרד גטו ורשה בבואנוס איירס, ארגנטינה.
10. בשנים הראשונות לאחר המלחמה, לצד הפיכתו לסמל יהודי מובהק, הוצג המרד גם כמאבקם של כוחות הקִדמה נגד הפשיזם; בשנות התשעים הודגש הניצחון המוסרי של לוחמי הגטו והוצג כסמל לניצחון הסובלנות הלאומית והדתית על דעות קדומות ועל פנטיות; ותנועות שונות, מאש"ף ועד תנועות הלוחמות לאיכות הסביבה, אימצו אותו בתור סמל. לדוגמאות אחדות ראו Michael Charles Steinlauf, “Fifty Years Later: The Warsaw Ghetto Uprising,” Tikkun 8, 2 (March–April 1993), pp. 29–32; Markus Meckl, “ ‘Sie kämpften für die Ehreʼ: Zur symbolischen Bedeutung des Warschauer Ghettoaufstandes,” Zeitschrift für Geschichtswissenschaft 46, 4 (1998), pp. 320–328; Meckl, Helden und Märtyrer: Der Warschauer Ghettoaufstand in der Erinnerung (Berlin: Metropol, 2000). וראו גם מאמרו של ישראל גוטמן, "המרד בגיטו — בחינה של דעות והשגות", ילקוט מורשת מה (סיוון תשמ"ח), עמ' 15-7, העוסק בניסיונן של תנועות השמאל בארץ להיאחז במרד.
11. Józef Kermisz, Powstanie w getcie warszawskim (19 kwietnia–16 maja 1943) (Łódź: Centralny Komitet Żydów Polskich, 1946); וואַרשעווער געטאָ אויפֿשטאַנד: 19טער אפריל 1943—19טער אפריל 1947, צ.ק. פועלי ציון און מרכז דרור אין דײַטשלאַנד, לנדסברג 1947; רחל אויערבאַך, דער ייִדישער אויפֿשטאַנד: וואַרשע 1943, צענטראַל-קאָמיטעט פֿון די ייִדן אין פּוילן, ורשה 1948; בער מארק, מרד גיטו וארשה: מפי משתתפים ועדי ראיה, מל"ן, תל אביב תשי"א; Philip Friedman, ed., Martyrs and Fighters: The Epic of the Warsaw Ghetto (New York: Lancer Books, 1954).
12. דוגמאות נבחרות בלבד: גוטמן, יהודי וארשה, ותרגומו לאנגלית, Israel Gutman, The Jews of Warsaw, 1939–1943: Ghetto, Underground, Revolt (Brighton, Sussex: Harvester Press, 1982); Erhard Roy Wiehn, Ghetto Warschau: Aufstand und Vernichtung 1943, fünfzig Jahre danach zum Gedenken (Konstanz: Hartung-Gorre, 1993); Karen Zeinart, The Warsaw Ghetto Uprising (Brookfield, CT: Millbrook Press, 1993); Tadeusz Pełczyński and Adam Ciołkosz, Opór zbrojny w Ghetcie Warszawskim w 1943 roku (London: Studium Polski Podziemnej, 1963); בער מאַרק, דער אויפֿשטאַנד אין וואַרשעווער געטאָ, ייִדיש בוך, ורשה 1955, וכן כתביו האחרים בפולנית, Bernard Mark, Walka i zagłada warszawskiego getta (Warsaw: Wydawnictwo Ministerstwa Obrony Narodowej, 1959); Mark, Powstanie w getcie warszawskim (Warsaw: Idisz Buch, 1963).
13. יוסף קרמיש (עורך), מרד גיטו וארשה בעיני האויב: הדוחות של הגנרל יירגן שטרופ, מהדורה שנייה, יד ושם, ירושלים תשכ"ו.
14. לגורלם של עשרות אלפי היהודים ששהו בבונקרים קרמיש מייחד רק שלושה עמודים וחצי (שם, עמ' 65-63, 75-74). ראו גם Stefan Krakowski, “Stosunek sił w powstaniu w getcie warszawskim,” BŻIH 62 (April–June 1967), pp. 3–22.
15. הספר, שהוא עיבוד של עבודת הדוקטור של גוטמן (תנועת ההתנגדות והמרד המזוין של יהודי ורשה על-רקע חיי הגטו, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1975), פורסם לראשונה בשנת תשל"ז (1977) ותורגם לאנגלית בשנת 1982 (Gutman, The Jews of Warsaw) ולפולנית בשנת 1993 (Israel Gutman, Żydzi warszawscy, 1939–1943: Getto — podziemie — walka [Warsaw: Oficyna Wydawnicza Rytm, 1993]), ואף זכה למהדורה נוספת בשנת 2011.
16. לימים הפך חיבור זה למעין אב־טיפוס של כתיבת מונוגרפיה על יישוב יהודי בתקופת השואה. ראו למשל את חיבוריהם של תלמידיו של גוטמן, ובכללם יעל פלד (מרגולין), קרקוב היהודית, 1943-1939: עמידה, מחתרת, מאבק, בית לוחמי הגטאות, לוחמי הגטאות תשנ"ג; שרה בנדר, מול מוות אורב: יהודי ביאליסטוק במלחמת העולם השנייה, 1943-1939, עם עובד, תל אביב תשנ"ז; אליהו יונס, עשן בחולות: יהודי לבוב במלחמה, 1944-1939, יד ושם, ירושלים תשס"א; מיכל אונגר, לודז': אחרון הגטאות בפולין, יד ושם, ירושלים תשס"ה; תקוה פתל־כנעני, זו לא אותה גרודנה: קהילת גרודנה וסביבתה במלחמה ובשואה, 1943-1939, יד ושם, ירושלים תשס"א.
17. החלק הראשון, "גיטו", יוחד ברובו לדיון בציבור היהודי לגווניו; בחלקו השני, "מחתרת", יותר ממחצית הניתוח עניינו תנועות הנוער ופעילויותיהן; והחלק השלישי, "מרד", כבר עוסק בהן רובו ככולו. במסגרת זו יוחדו לחיי היהודים בבונקרים רק שלושה עמודים. גוטמן, יהודי וארשה, עמ' 401-398.
18. ישראל גוטמן, "ההתנגדות היהודית לצורותיה: קווים לסיכום", בעלטה ובמאבק: פרקי עיון בשואה ובהתנגדות היהודית, מורשת, תל אביב תשמ"ה, עמ' 173.
19. ישראל גוטמן, "מרד גטו וארשה לאור העדות והמחקר: ראיון של יוסף רב", ילקוט מורשת עה (ניסן תשס"ג), עמ' 25-17; גוטמן, "מרד גיטו וארשה בפרספקטיבה היסטורית", ילקוט מורשת נד (ניסן תשנ"ג), עמ' 31-15; וואַרשעווער געטאָ אויפֿשטאַנד; ב' אורבך, "הנוער הציוני בגיטו וארשה וחלקו במרד", משואה יא (תשמ"ג), עמ' 146-138.
20. יוסף שמיר, שמואל ברסלב: המאבק והתקוה — גיטו וארשה 1943-1940, מורשת, תל אביב 1994; שמואל מעין, יוסף קפלן: קורותיו של צעיר יהודי בשירות תנועתו — תנועת "השומר הצעיר" בפולין, שני כרכים, ש' מעין, מענית תשמ"ח-תשנ"ג; ישראל גוטמן, מרד הנצורים: מרדכי אנילביץ' ומלחמת גיטו וארשה, ספרית פועלים, מרחביה 1963; גוטמן, "על מרד גיטו וארשה", ילקוט מורשת כב (חשוון תשל"ז), עמ' 74-69; זיוה שלו, טוסיה: טוסיה אלטמן — מההנהגה הראשית של השומר הצעיר למיפקדת הארגון היהודי הלוחם, מורשת, תל אביב תשנ"ב; ישראל מרדכי בידרמן, "טוסיה אלטמן: מפרשת חייה של אחת מגיבורות המרד של גיטו וארשה", הדֹאר 45 (1966), עמ' 23-20, 40-36; דוד רון, הם יורים... אליעזר גלר מפקד אזור במרד גיטו ורשה, תרבות וחינוך, תל אביב 1960; Kerry P. Callahan, Mordechai Anielewicz: Hero of the Warsaw Ghetto Uprising (New York: Rosen, 2001); Avraham Rozenkier, “Mordehai Anielewicz: Un exemple,” Cahiers Bernard Lazare 143 (1994), pp. 34–39.
 ראוי לציין כי הכתיבה על גיבורי המרד התחילה כבר בתקופת המלחמה. ראו עמנואל רינגלבלום, כתבים אחרונים; יחסי פולנים-יהודים, ינואר 1943—אפריל 1944 (כתבים מימי המלחמה, כרך ב), בעריכת ישראל גוטמן, יוסף קרמיש וישראל שחם, יד ושם ובית לוחמי הגטאות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 52-45.
21. האמת על המרד בגיטו ורשה, מחלקת ההסברה של שלטון בית"ר, תל אביב תש"ו; אדם הלפרין, "חלקה של בית"ר במרד גיטו וארשה", בתוך ישראל גוטמן וליוויה רוטקירכן (עורכים), שואת יהודי אירופה: רקע, קורות, משמעות, יד ושם, ירושלים תשל"ג, עמ' 417-411; חיים לזר (ליטאי), מצדה של וארשה: הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו וארשה, מכון ז'בוטינסקי, תל אביב תשכ"ג.
22. שרה אוסצקי־לזר, "אור חדש על 'ז.ז.וו.' — הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו וארשה", האומה 144 (תשס"א), עמ' 55-47; אברהם אצילי, "איגוד צבאי יהודי בווארשה", ילקוט מורשת נט (ניסן תשנ"ה), עמ' 183-173; כתריאל בן–אריה, "פוליטיקה ומרד — גטו וארשה: אנשי המחתרת הלאומית הפולנית שסייעו לאיגוד הצבאי היהודי", דפים לחקר תקופת השואה יב (תשנ"ה), עמ' 120-97; מריאן אפלבאום, בחזרה לגטו ורשה: התקוממות האיגוד הצבאי היהודי, יד ושם, ירושלים תשס"ה; Elaine Landau, The Warsaw Ghetto Uprising (New York: Macmillan, 1992). חשוב להדגיש כי הוויכוח הזה עדיין לא תם, כפי שמוכיח הפולמוס הנוקב שהתלקח מחדש בשנים האחרונות בכל עצמתו בעקבות פרסום של כמה חיבורים חשובים בנושא פרי עטו של שר הביטחון לשעבר משה ארנס. ראו ארנס, דגלים מעל הגטו: סיפורו של מרד גטו וארשה, משכל, תל אביב 2009; ארנס, "מרד גטו ורשה — הערכה מחדש", יד ושם — קובץ מחקרים לג (תשס"ה), עמ' 111-77; ארנס, "הארגון הצבאי היהודי: אצ"י (ŻZW)", ילקוט מורשת פ (חשוון תשס"ו), עמ' 27-50; ישראל גוטמן, "איך עושים היסטוריה", שם, עמ' 84-51; משה ארנס, "תשובה למאמרו של ישראל גוטמן 'איך עושים היסטוריה'", ילקוט מורשת פא (ניסן תשס"ו), עמ' 199-195; Dariusz Libionka and Laurence Weinbaum, “Deconstructing Memory and History: The Jewish Military Union (ZZW) and the Warsaw Ghetto Uprising,” Jewish Political Studies Review 18, 1–2 (Spring 2006), pp. 87–104.
23. חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל: אגודת ישראל בארץ ישראל לנוכח השואה, 1945-1942, מכון בן־גוריון, קריית שדה בוקר תשס"ז, עמ' 108-88; יוסף פונד, תנועה בחרבות: מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה, ראובן מס, ירושלים תשס"ח, עמ' 267-256; חיים שלם, "יחסה של אגודת ישראל למרד גטו וארשה בעשור השנים לאחר הקמת המדינה", ילקוט מורשת עה (ניסן תשנ"ג), עמ' 210-201; Hava (Eva) Eshkoli (Wagman), “Religious Zionist Responses in Mandatory Palestine to the Warsaw Ghetto Uprising,” Holocaust and Genocide Studies 11, 2 (Fall 1997), pp. 213–238.
24. אפשר לראות דיון היסטוריוגרפי זה גם בהקשרים רחבים יותר ובמאבק של אומות שונות על חלקן בפנתאון הזיכרון של המאבק המלחמתי בגרמניה הנאצית.
25. Marian Fuks, “Pomoc Polaków bojownikom getta warszawskiego,” Biuletyn Żydowskiego Instytutu Historycznego w Polsce (BŻIH) 149 (January–March 1989), pp. 43–52; Paweł Szapiro, “The Question of Aid to the Fighting Ghetto in the Press of the Home Army and of the Bureau of the Delegate of the Government,” in Grinberg, ed., The Holocaust Fifty Years After; Dariusz Stola, “Polish Government in Exile and the Destruction of the Warsaw Ghetto,” in Grinberg, ed., The Holocaust Fifty Years After, pp. 229–239; Krzysztof Dunin-Wąsowicz, “Socjaliści polscy wobec walki i zagłady Żydów,” Dzieje Najnowsze 25, 1 (1993), pp. 41–59; Roman T. Gerlach, “Ani niedźwiedzi, ani lasu, ani nic: Tragedia getta warszawskiego,” Zeszyty Historyczne 115 (1996), pp. 3–21. במסגרת דיון זה אף פורסמו עדויות על המרד כפי שתפסו אותו אנשי ציבור פולנים ופולנים מן השורה. ראו ולדיסלב גומלקה, "עם תעודת־זיהוי מזויפת (זיכרונות)", ילקוט מורשת נא (כסלו תשנ"ב), עמ' 156-151; Alicja Kaczyńska, Obok piekła: Wspomnienia z okupacji niemieckiej w Warszawie (Gdańsk: Marpress, 1993); וחיבורו השנוי במחלוקת של טדאוש בֶּדנַרצ'יק, Tadeusz Beדנ"אrczyk, Walka i pomoc: OW-KB a organizacja ruchu oporu w getcie warszawskim (Warsaw: Iskry, 1968).
26. בן–אריה, "פוליטיקה ומרד"; David Engel, Facing a Holocaust: The Polish Government-in-Exile and the Jews, 1943–1945 (Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1993); Libionka and Weinbaum, “Deconstructing Memory and History”.
27. כך למשל ניסו רבים להציב את מרד גטו ורשה בהקשר הרחב של לחימת יהודים ולקשר את מאבקם לאירועי מפתח בהיסטוריה היהודית כדוגמת מרד בר־כוכבא. אחרים ראו את המרד בתור חלק מפעילות המחתרת הפולנית. ההתחקות אחר המקורות שמהם ינק המרד והעיסוק באידאולוגיה שהנחתה את מנהיגיו הוליכו הן להיסטוריה היהודית והן למורשת הפולנית. Antony B. Polonsky, “Two Strategies of Resistance: Some Thoughts on the Warsaw Ghetto Uprising of April 1943,” British Journal of Holocaust Education 2, 1 (Summer 1993), pp. 78–82; Chaim Herzog, Heroes of Israel: Profiles of Jewish Courage (London: Weidenfeld and Nicolson, 1989); Główna Komisja Badania Zbrodni Hitlerowskich w Polsce, Powstanie w getcie warszawskim: Sesja w 45 rocznice (14–15 kwietnia 1988 r.) (Warsaw, 1989); רעיה כהן, "מרד גטו ורשה: מאין, לאן ובפני מי?", זמנים 81 (2003-2002), עמ' 92-86; רעיה כהן, "של מי המרד הזה? הערכתו מחדש של 'מרד גטו ורשה'", שבות 11 (27) (2002-2003), עמ' סג-פ; Raya Cohen, “ ‘Against the Currentʼ: Hashomer Hatzair in the Warsaw Ghetto,” Jewish Social Studies 7, 1 (Fall 2000), pp. 63–80. בהקשר זה היו גם מי שהצרו על המקום המרכזי שתפס המרד בתודעה הלאומית וטענו שהוא דחק הצִדה — שלא בצדק — מאבקים לאומיים הרואיים אחרים, חשובים לא פחות בהיסטוריה הלאומית הפולנית, כדוגמת מרד ורשה הפולני של שנת 1944. ראו Norman Davies, Rising ’44: The Battle for Warsaw (London: Pan Books, 2004).
28. למחקר על חלקו של המרד במערכת החינוך ראו נילי קרן, "מרד הגטאות: מקומו בתפיסה החינוכית הישראלית — רטרוספקטיבה", דפים לחקר תקופת השואה יב (תשנ"ה), עמ' 287-279. להיבטים גרמניים של המרד ראו צבי ארז, " 'רייכספיהרר ה–ס.ס.' על מרד גיטו וארשה", ילקוט מורשת כג (ניסן תשל"ז), עמ' 192-189; בער מאַרק, "דער פּראָצעס פֿון יורגען סטראָאָפּ און פֿראַנץ קאָנראַד: וואָס האָט ער געגעבן דער פֿאָרשונג פֿון דער
געטאָ-אויפֿשטאַנד-געשיכטע", בלעטער פֿאַר געשיכטע 4 [3] (יולי-ספטמבר 1951), עמ' 42-3.
29. ראו למשל את מחקרם החשוב של ברברה אנגלקינג ויאצק לאוצ'יאק, Engelking and Leociak, Getto warszawskie. במחקר חשוב זה יש סקירה מקיפה של גורל היהודים בגטו, אך הם לא מרחיבים את הדיון בחיי היומיום אחרי תחילת הגירוש. ראו גם Ruta Sakowska, Ludzie z dzielnicy zamkniętej: Z dziejów Żydów w Warszawie w latach okupacji hitlerowskiej, październik 1939 — marzec 1943 (Warsaw: Wydawn. Naukowe PWN, 1993); קאסוב, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?
בדומה, מאמרים על נושאים מרכזיים בחיי יהודי ורשה בתקופת המלחמה נתחמים אף הם בימי הגירוש. לדוגמאות נבחרות ראו Dalia Ofer, “Intellectuals in the Warsaw Ghetto: Guilt, Atonement, and Beyond,” Journal of Jewish Identities 1, 2 (2008), pp. 7–28; Joanna B. Michlic, “Battling against the Odds: Culture, Education and the Jewish Intelligentsia in the Warsaw Ghetto, 1940–1942,” East European Jewish Affairs 27, 2 (1997), pp. 77–92; ועוד מחקרים שאידרש להם להלן.
30. Reuben Ainsztein, The Warsaw Ghetto Revolt (New York: Holocaust Library, 1979), p. 1
31. תקצר היריעה מלפרט כאן את כל ההטיות והטעויות במחקרו של איינשטיין. קצתן נובעות מהתשתית המחקרית והתיעודית המצומצמת, ולעתים אף מוטעית, שעליה התבסס איינשטיין, וקצתן מניתוח בעייתי של המציאות המורכבת של גטו ורשה. כך או כך, אין לראות בסיכום זה תיאור נאמן של אירועי המרד.
32. לאמִתו של דבר, רק בעמודים אחדים ישנה התייחסות לאוכלוסייה הלא־חמושה, ורוב חיבורו של איינשטיין עוסק בארגוני המחתרת וביהודים החמושים העצמאיים שפעלו בגטו. ראו שם, עמ' 173-93.
33. ראו למשל ספרם של איתמר לוין ושלומית לן, הקרב האחרון: מרד גטו ורשה — הסיפור האמיתי, ידיעות אחרונות, תל אביב 2009. בחיבור זה שאפו המחברים לתת ביטוי לחיי כל הציבור היהודי, אולם מסיבות שונות התבססו בסופו של דבר בעיקר על מקורות ועדויות אשר הגבילו את יכולתם לזרוע אור חדש על חלקה של האוכלוסייה האזרחית במרד.
34. כך למשל כתב מיכל גרינברג מאמר מקיף על בונקרים ומקומות מחבוא שנבנו בגטו ומחוצה לו והדגיש בו את המאמץ הרב שהושקע בבניית מסתורים אלו בימים שקדמו למרד ואף ניסה לאפיין את סוגיהם העיקריים. ברם חיבור זה מתמקד בהכנות לקראת המרד, ואינו עוסק בגורל הבונקרים ויושביהם בימי המרד. ראו Michał Grynberg, “Bunkry i schrony w warszawskim getcie,” BŻIH 149 (January–March 1989), pp. 53–64.
35. ארכיון עונג שבת הוא מפעל תיעוד מרשים וייחודי שהקים וניהל בגטו ורשה ד"ר עמנואל רינגלבלום, אשר שם לו למטרה לתעד את מציאות החיים של יהודי ורשה בפרט ויהודי פולין בכלל בימי הכיבוש הנאצי. חלקו הראשון של הארכיון נטמן בימי הגירוש הגדול והוא כולל בעיקר מסמכים העוסקים בגטו ובחיי היהודים. החלק השני הוסתר במהלך אקציית ינואר, ונכללו בו מסמכים רבים העוסקים בחיי היהודים בחודשי הגירוש ובשבועות שאחריו. לצד איסוף מסמכים שהגיעו לידיהם פעלו אנשי הארכיון במרץ כדי לעודד מגזרים שונים בחברה היהודית לתעד את חייהם בגטו. המסמכים הרבים שנאספו בארכיון ונמצאו לאחר המלחמה הם עדות חשובה לעומק מצוקותיהם ולעושר חייהם של יהודי פולין ככלל ויהודי ורשה בפרט בימי הכיבוש הנאצי. בד-בבד הם מעידים על עוז רוחם של אנשי הארכיון, שהשקיעו מאמצים רבים כדי להניח לדורות הבאים תמונה מלאה ככל האפשר של חייהם. תעודות אלו ומקורות נוספים מעידים שלצד הרעב, הצפיפות והמצוקה המתמדת היו בגטו ורשה גם חיי רוח עשירים. למרות סגירת המוסדות הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים ועל אף האיסורים הרבים שהוטלו על הציבור היהודי מילאו חיי הדת והתרבות, הפעילויות הפוליטיות וההשתייכויות המפלגתיות חלק מהותי בחיי היהודים. יתרה מזו, מקורות אלו שנאספו על־ידי אנשי עונג שבת מאפשרים לנו — עשרות בשנים לאחר תום המאורעות — לנסות ולשחזר את שהתרחש בגטו ורשה בחודשיו האחרונים. לתיאור מפורט ומרשים של עבודת הארכיון ראו קאסוב, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?.
36. אוסף חשוב זה שמור היום בבית לוחמי הגטאות ופתוח לציבור גם באופן מקוון. על נסיבות התהוותו ראו בתיה טמקין–ברמן, "על הארכיון שלנו בצד הארי", ידיעות בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון למורשת השואה והמרד 3-2 (15-14) (ניסן תשט"ז), עמ' 35-31.
37. מאחר שאנשי הוועד היהודי הלאומי (על נסיבות הקמתו ראו להלן, עמ' 289) היו קשורים לפעילות התמיכה במסתתרים מטעם זֵ'גוֹטה (Żegota), המועצה לעזרת יהודים (Rada Pomocy Żydom), היה להם קשר ישיר עם לא מעט יהודים אשר חיו במסתור בוורשה הארית, והם ביקשו מהם, לעתים ימים ושבועות לאחר סיום המרד, להעלות על הכתב את זיכרונותיהם. למי שמצאו את עצמם במקומות מסתור הייתה לא פעם הכתיבה מפלט בימי ההסתתרות הארוכים, וכתביהם משמשים מקור חשוב לחקר התקופה על היבטיה השונים.
38. השוו לדוגמה את האופן השונה שבו מתואר מותה של משפחת שויצה אצל אברהם לוין ופרץ אוֹפּוֹצ'ינסקי: אברהם לוין, מפנקסו של המורה מיהודיה: גיטו וארשה, אפריל 1942—ינואר 1943, הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, תל אביב תשכ"ט, עמ' 122 (11 בספטמבר 1942); פרץ אופוצ'ינסקי, "תולדות גטו ורשה", 13 בספטמבר 1942, ארכיון יד ושם (איו"ש), M.10.AR.2/289.
39. דוגמה מובהקת לכך הם זיכרונות בני הזמן של בעלי תפקידים בממסד היהודי שתיארו לימים את אירועי הגטו, כגון כתביהם של פקיד היודנרט סטפן ארנסט, ארכיון המכון היהודי ההיסטורי, Archiwum Żydowskiego Instytutu Historycznego (AŻIH), 302.195, או של השוטר היהודי סטניסלב אדלר, Stanislaw Adler, In the Warsaw Ghetto 1940–1943: An Account of A Witness — The Memoirs of Stanislaw Adler (Jerusalem: Yad Vashem, 1982). עם זאת יש לזכור כי גם לאנשים שלא השתייכו לגוף מזוהה כלשהו היו מגמות מובהקות או נסתרות אשר יכלו להשפיע על כתיבתם.
40. דוגמה מובהקת לכך יכולים לשמש זיכרונותיו של אנטק (יצחק) צוקרמן, שבע השנים ההן: 1946-1939, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, לוחמי הגטאות 1990. למידת אמינותם ולמידע ההיסטורי שבכל זאת אפשר לדלות מהם ראו אברהם אצילי ואחרים, "דיון על ספרו של יצחק (אנטק) צוקרמן, שבע השנים ההן 1939-1946", ילקוט מורשת נב (ניסן תשנ"ב), עמ' 137-160; איתמר לוין, "'קשה להבין מה הוא בעצמו ראה': הערות על תיאור מרד גטו ורשה בידי יצחק צוקרמן", ילקוט מורשת צב-צג [10-9] (אייר תשע"ג), עמ' 116-102. כן ראו את תגובתי — חוי דרייפוס, "צוקרמן: עד ומקור; מנהיג ואדם", שם, עמ' 132-117.
41. דוגמאות לניתוח הוויזואלי ראו להלן, עמ' 79, 218, 420, 439 ועוד; ולדיסלב שלנגל, אשר קראתי למתים: שירי גטו וארשה, מפולנית: הלינה בירנבאום, טרקלין, תל אביב תשמ"ז; יצחק קצנלסון, השיר על העם היהודי שנהרג, מיידיש: מ. ז. ולפובסקי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשכ"ד.
42. דוגמאות נבחרות: נחמן בלומנטל ויוסף קרמיש (עורכים), המרי והמרד בגיטו וארשא: ספר מסמכים (מגנזי יד ושם, כרך ה), יד ושם, ירושלים תשכ"ה; בער מאַרק, צום צענטן יאָרטאָג פֿון אויפֿשטאַנד אין וואַרשעווער געטאָ: דאָקומענטן און מאַטעריאַלן, ייִדיש בוך, ורשה 1953; מלך ניישטט (עורך), חורבן ומרד של יהודי וארשה: ספר עדויות ואזכרות, הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל — ועדת הגולה, תל אביב תש"ז; טוביה פרידמן (עורך), מרד יהודי גטו ורשה: אפריל-מאי 1943, ט' פרידמן, רמת גן 1964; קרמיש (עורך), מרד גיטו וארשה בעיני האויב; Marian Marek Drozdowski, ed., Polska Walcząca wobec powstania w getcie warszawskim: Antologia tekstów historycznych i literackich (Warsaw: Książka and Wiedza, 2003); Paweł Szapiro, Wojna żydowsko-niemiecka: Polska prasa konspiracyjna 1943–1944 o powstaniu w getcie Warszawy (London: Aneks, 1992); Wolfgang Scheffler and Helge Grabitz, eds., Der Ghetto-Aufstand Warschau 1943 aus der Sicht der Täter und Opfer in Aussagen vor deutschen Gerichten (Munich: Goldmann, 1993); Michał Grynberg, Words to Outlive Us (New York: Metropolitan Books, 2002).
43. דוגמאות נבחרות של תיעוד של יהודים שהשתייכו לארגוני הלחימה: מארק אדלמן, הגטו לוחם: צעירי הבונד בגטו ורשה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2001; טוביה בוז'יקובסקי, בין קירות נופלים, הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, מהדורה שלישית, תל אביב תש"ל; גוטמן, מרד הנצורים; רישארד ואלבסקי, יוּרֶק, מורשת וספרית פועלים, תל אביב תשל"ו; צוקרמן, שבע השנים; צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל"ט; שמחה רותם [רטהייזר] (קז'יק), ובתוכי העבר... בארגון היהודי הלוחם, משרד הביטחון, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל אביב תשמ"ד; שלום סטיפן גראייק, שלושה ימי קרב, מערכות, תל אביב תשל"ב; דוד וודובינסקי, אנחנו לא נושענו, מהדורה שנייה, יד ושם, ירושלים 1986; אנקה גרופינ'סקה, סחור סחור: שיחות עם לוחמים מגטו וארשה, הקיבוץ המאוחד ומפה, תל אביב 2002.
44. דוגמאות נבחרות לעדויות בדפוס של יהודים שלא השתייכו לחוגים אלו: הלינה בירנבאום, החיים כתקווה, הרצליה 1989; הלינה אשכנזי־אנגלהרד, רציתי לחיות, מורשת וספרית פועלים, תל אביב תשל"ו; הלנה שרשבסקה, הפרק האחרון: זכרונות מווארשה הכבושה, שני כרכים, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, לוחמי הגטאות תש"מ; Alexander Donat, The Holocaust Kingdom (Washington: United States Holocaust Memorial Museum, 1999). הן כותרות הספרים והן היקף הפרסום מוכיחים שוב כי גם הוצאות הספרים נטו לפרסם את סיפוריהם של הלוחמים ולא את סיפוריהם של יהודים מהציבור הרחב.
45. יהודים מן השורה. הביטוי שאול מכותרת ספרו המפורסם של יהושע פרלה, יהודים סתם, הספריה החדשה, תל אביב תשנ"ב.
46. כך למשל ידוע שדבריו של מארֶק אֵדֶלמן על ארגון הלחימה הרוויזיוניסטי אצ"י מוטים אידאולוגית. עם זאת, כתביו והראיונות הרבים שנתן לאחר המלחמה חושפים גם את חוסר הערכתו ללוחמי הנוער הציוני שהיו פקודיו בגטו. הוא כינה אותם "ימין בורגני ציוני", האשים אותם שבהלתם זרעה פניקה, ואמר שאף שמח כשהחליטו שלא להצטרף אליו להמשך הלחימה. נראה כי דברים אלו מעידים על אֵדֶלמן יותר משהם מעידים על חברי הקבוצה. ראו מארק אדלמן, והייתה גם אהבה בגטו, דרור לנפש, תל אביב תשע"ג, עמ' 116-114. להתייחסות למגמות שונות בכתיבתו של צוקרמן ראו אצילי ואחרים, "דיון על ספרו של יצחק (אנטק) צוקרמן"; דרייפוס, "קשה להבין מה הוא עצמו ראה".
47. פירוש הדבר הוא שלא כל מסמך בן הזמן משקף בהכרח את המציאות כהווייתה. הדוגמה הידועה ביותר היא הדוחות של שטרופּ, הכוללים אי־דיוקים רבים מספור. זאת ועוד, במהלך מחקר זה נתגלו גם ההטיות הפוליטיות שישנן באחד המסמכים היסודיים ביותר בהבניית המרד: "הארגון היהודי הלוחם: הקמתו והתפתחותו". מסמך זה, שפורסם כבר בשנת 1946 בספרו של ניישטט, חורבן ומרד, עמ' 117-91, הוא, לדוגמה, הבסיס לטענה שלאי"ל היו בפרוץ המרד 22 יחידות לוחמות. ואולם עיון מדוקדק באיוש יחידות אלו מעלה כי קצתן לא היו קיימות בפועל. כך למשל לא פיקד דוד הוכברג על יחידה של הבּוּנד, אלא פעל ביחידתו של לייבּ (לוי) גרוּזַלץ; יוסף פרבר לא עמד בראש קבוצה של השומר הצעיר אלא היה שלישו וקשרו של אניֵלֵביץ'; יצחק בלוישטיין מתנועת דרור לחם עם קבוצתו של ארטשטיין; ולייבּ (לוּטֶק) רוטבּלט לא הצליח להקים עד פרוץ המרד יחידה ממשית של תנועת עקיבא ולחם עם אחרים. נראה כי אין מקריות בהוספת קבוצות הלחימה לתנועות האידאולוגיות השונות שהרכיבו את אי"ל. לפרטים נוספים ראו מאמרי "לחימת האי"ל" (טרם פורסם).
48. דוגמאות נבחרות: פרץ אופוצ'ינסקי, רשימות, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל אביב תש"ל; עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה: גיטו וארשה, ספטמבר 1939—דצמבר 1942 (כתבים מימי המלחמה, כרך א), בעריכת ישראל גוטמן, יוסף קרמיש וישראל שחם, יד ושם ובית לוחמי הגטאות, ירושלים תשנ"ג; אדם צ'רניאקוב, יומן גיטו וארשא, 23.7.1942-6.9.1939, בעריכת נחמן בלומנטל, אריה טרטקובר, נתן עק ויוסף קרמיש, יד ושם, ירושלים תשכ"ט; יאנוש קורצ'אק, מן הגיטו (1942-1939), בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל"ב.
49. חוי דרייפוס, "'השאול עלה [אל פני] האדמה': יומנה של אלמונית ממרד גטו ורשה", יד ושם — קובץ מחקרים לו [2] (תשס"ט), עמ' 37-13; יומנו של P. P., ארכיון בית לוחמי הגטאות (אבלה"ג), אוספים, 19872. אף שאלו המקורות היחידים ששרדו ונמצאים בידנו, אין ספק שהיו יהודים נוספים שכתבו, אך כתביהם אבדו אִתם. כך למשל מתאר יעקב סמָקוֹבסקי כיצד בהימלטותו האין־סופית בגטו מצא יומן שכתבו יהודים בין 19 באפריל ל־28 ביוני, אך מסמך חשוב זה לא שרד. ראו יעקב סמקובסקי (יולק השחור), זיכרונות מוקדמים, AŻIH, 302.145.
50. לדוגמאות נבחרות ראו אריה נייברג, האחרונים: בקץ המרד של גיטו וארשה, ספרית פועלים, מרחביה 1958; יהודה הלמן, "על גורלם של שרידי הלוחמים של 'האיגוד הצבאי היהודי' בווארשה (מבוא ותעודה)", דפים לחקר תקופת השואה ה (תשמ"ז), עמ' 319-307.
51. לצד התרגומים המקצועיים ישנה בשנים האחרונות גם מגמה של תרגומי חובבים המקלים על החוקר את עבודתו. ראו למשל את מפעלו המרשים של יוסלה כרמין מקיבוץ מגן. עם זאת, לכל אורך המחקר, גם ביחס לתרגומים מקצועיים, ניסיתי לוודא את איכות התרגום, ובמקרים שבהם היה נדמה שראוי לצטט מהמקור בלעז, כך נהגתי.
52. פרימו לוי, השוקעים והניצולים, עם עובד, תל אביב תשנ"ב, עמ' 64-63.
53. משום כך ההתייחסות לצד הארי וליחסים עם הציבור הפולני על גווניו — המחתרת, האינטליגנציה ועוד — היא מוגבלת ביותר. למחקרים על הנושא הזה ראו גוטמן, יהודי וארשה, עמ' 285-268, 433-411; דריוש ליביונקה, "'איגוד המאבק המזוין' של 'צבא המולדת' (ZWZ-AK) ונציגות הממשלה (הדלגטורה) של הרפובליקה הפולנית מול השמדת יהודי פולין", דפים לחקר תקופת השואה כב (תשס"ח), עמ' 167-11, בעמ' 113-92; Szapiro, Wojna żydowsko-niemiecka.
54. במסגרת זו לא דנתי באופן ספציפי בפעולות המחתרת שלעצמן, אלא שילבתי את החידושים שנמצאו בסיפור הכללי. לדיון ספציפי באי"ל ראו חוי דרייפוס, "מפקדת הארגון היהודי הלוחם (האי"ל) במרד גטו ורשה: עיון מחדש", ציון עט [א] (תשע"ד), עמ' 92-53; דרייפוס, "לחימת האי"ל" (טרם פורסם).

גבורה נואשת
מרד גטו ורשה הוא מעשה ההתנגדות הבולט ביותר שעשו יהודים בתקופת השואה ונחשב להתקוממות העירונית הראשונה באירופה הכבושה
▪  ▪  ▪

במאי 1943 יהודי ורשה אינם בוכים עוד. אנו מביטים בדממה במה שנגלה לעינינו לראשונה – גלי האפר וההריסות. בכל אשר נפנה – אורגיית הרס נוראה, תוצאת האש והדינמיט. עוד לפני שנה היה הגטו ענק, מאוכלס, סואן, גועש, לוחם ברעב ובדלות כדי לשרוד בכל העצמה והחיוניות הכלואים בין חומות גזעו ומנסה להתקיים, והיום הוא מושיט השמיימה את גדמי חומותיו השרופים במחאה אילמת. (סֵווק אוֹקוֹנוֹבסקי, אוגוסט–ספטמבר 1943)
מרד גטו ורשה הוא מעשה ההתנגדות הבולט ביותר שעשו יהודים בתקופת השואה ונחשב להתקוממות העירונית הראשונה באירופה הכבושה. הדיו נפוצו עוד בימי המלחמה בפולין הכבושה ובעולם כולו, ובעבור יהודים ולא-יהודים כאחד הוא סמל לגבורה נואשת. המרד עמד במוקד המחקר האקדמי במשך עשרות בשנים והיבטים שונים שלו מעסיקים גם היום את השיח הציבורי. עם זאת, בחודשים האחרונים לקיומו של הגטו חיו בו עשרות אלפי יהודים, וקורותיהם טרם זכו לבחינה מקיפה.
הספר מספר את סיפורם של המוני היהודים שחיו ומתו בגטו ורשה מאפריל 1942 ועד יוני 1943. פרופ' חוי דרייפוס מתארת את חיי היהודים טרם הגירושים הגדולים לטרבלינקה בקיץ 1942, בוחנת את הכאוס של ימי השילוחים ועומדת על דפוסי ההתאוששות והחידלון האישיים והציבוריים של יהודי הגטו. על בסיס מאות מקורות – ובהם יומנים, זיכרונות, מסמכים רשמיים, תצלומים ומפות – היא מציגה את עולמו של האדם היהודי והחברה שבה הוא חי בצל גלי הרצח החוזרים ונשנים ואי-הוודאות שחוללו. ימי המרד והתקופה שקדמה לו מוצגים בספר בהקשר רחב, וחלקן של תנועות הנוער והמחתרות מובא על-רקע עולמם של כלל יהודי הגטו. כן מתוארים חששותיהם, תקוותיהם ואשליותיהם של יהודי הגטו טרם פרוץ המרד כמו גם אסונם הנורא במהלכו. כך, מרד גטו
ורשה אינו עוד סיפורם הבלבדי של ארגוני המחתרת שהתגבשו לאחר רצח מרבית יהודי הגטו, אלא גם סיפור חייהם ומותם של עשרות אלפי היהודים אשר המשיכו לחיות בו בחודשים האחרונים לקיומו.
פרופ' חוי דרייפוס (בן-ששון), היסטוריונית של תקופת השואה במזרח אירופה, בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. במשך שנים עבדה פרופ' דרייפוס ביד ושם, ומחקריה עוסקים במגוון היבטים של חיי היום יום בשואה ובכללם: היחסים בין יהודים ופולנים, חיי הדת בשואה והקיום היהודי לנוכח גירושים והשמדה. בין פרסומיה: "אנו יהודי פולין"? היחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה – ההיבט היהודי (יד ושם 2009), Relations Between Jews and Poles during the Holocaust: The Jewish Perspective (Yad Vashem 2017), Search and Research: Lectures and Papers – Changing Perspectives on Polish-Jewish Relations during the Holocaust (Yad Vashem 2012)

גטו ורשה – הסוף. אפריל 1942 – יוני 1943. מאת: חוי דרייפוס (בן-ששון). הוצאת יד ושם. 567 עמודים, 115 שקל.
תאריך:  22/04/2019   |   עודכן:  22/04/2019
שתף:

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
רשימות קודמות
יש משמעות רבה לעובדה שהתאגדויות הספורט היו בין הארגונים החברתיים הראשונים ברייך השלישי ששָׂשׂוּ ליישר קו עם האנטישמיות הגזענית
ציפי לוין
בגעגועים ובאהבה מתאר אורי חנוך, יליד 1928, את ימי ילדותו בקובנה    חייו השתנו ללא הכר עם כניסתם של הכוחות הסובייטיים לליטא בשנת 1940 ולאחר מכן תחת הכיבוש הגרמני בקיץ 1941
ציפי לוין
צמצום המרחב הציבורי של היהודים היה כאמור פגיעה קשה, אך בכך לא היה די    החיים היהודיים בגרמניה הנאצית התאפיינו גם בצמצום מרחב המגורים הפרטי ובהרעה בתנאי הדיור
ציפי לוין
חודשים ספורים לאחר כניסת הגרמנים לעירן הופך בלי משים "יומנה של הלנקה "גם ליומנה של האם    תיעוד ילדותה של הלנקו הקטנה הופך למסמך שמשקף את מציאות החיים ההולכת ומידרדרת
ציפי לוין
מסמך מרגש ורב-ערך המתעד את גבורת ההישרדות ואת השמירה על צלם אנוש בתנאים בלתי אפשריים
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il