X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
היה גשם נורא בזמן שחיכיתי לבן הזוג שלי ידעתי שהוא רופא במקצועו - חששתי קצת מן המקצוע הבשרני הזה - ומכיוון שהיה ברור לי שיקרא את המפה האנטומית שלי באותה מהירות שקוראים תפריט, לא הערמתי קשיים בדרכו ולבשתי שמלת צמר דקה, אפורה ועכברית
▪  ▪  ▪
דייט בחורף [צילום: פלאש 90]

הסיפור הזה ייצבע בצבעי החורף הירושלמי; מי שאוהב את החורף מקבל מהסחף דורונות רבים, טובים ולא טובים; בכל אופן, מתרחשים סביבו אירועים. מה שאתאר עכשיו לא היה אלא התרחשות זערורית, אבל היא עשויה הייתה להתרחב מאוד ולהיעשות לרומן; בכל אופן הייתה סבירות כלשהי שהדבר יקרה.
הייתי באותו חורף בתקופה שלאחר גירושי השניים, וכבויה במידה כזו שלא רציתי לשמוע על אודות שום דבר חדש - לא גברים ולא תעסוקה. ואז הגיעה מאי שם האפשרות ללוות בפסנתר מקהלת גברים, ואני נעניתי בתוך חמש דקות; יש הצעות שלא אומרים להן לא.
ליווי מקהלת גברים אינו צופן בחובו לא פרנסה ולא גברים. הוא מבטיח הנאה צרופה מהאפשרות להתבונן בבני אדם הדומים לך אך שונים ממך - עסוקים בדבר שאף את עוסקת בו אך האורגניזם שלהם שונה, ולכן כאשר הם תרים אחר הצליל הנכון, בדיוק כמוך, הדבר נראה אחרת לגמרי מהאופן שבו הוא נראה אצלך, מפני שמערכת שלמה של מבנים סוציולוגיים ופסיכולוגיים הקטינה את ההיתר שלהם לשגות. מתקבל אפוא מעין יודל שוויצרי; את יודעת שעליך להתרחק מכל העניין, אך הדבר מיטיב עליך את לבך מאוד, ובאופן מרושע קצת; אולי מפני שסבלת כהוגן בגלל גברים. מתעוררת בך חמלה אימהית קלה בשעה שהם שרים, וזהו מצב משונה במקצת, מפני שכולם נוהגים בך ברוך אבהי, ואינם מעלים על דעתם את חמלתך האמהית. יש כנראה משהו קתרטי בלהיות תרנגולת אחת ויחידה בלול מלא שכווים רועמים; והלא במציאות עצמה הם ספורים כל כך, וכאן הם כה רבים וכה נוגעים ללב, ממש כמו פגים באינקובטור.
הדבר נעשה קצת יותר רציני כעבור כמה שבועות. אחד מן הזמרים - ג'ינג'י, הבה נתאר אותו כך - היה קצת צעיר מן האחרים וליבו יצא אלי כשראה איזו הנאה אני שואבת מהשטויות הללו; ככל הנראה היה פיקח דיו להבחין שבעצבוני הגדול אני מתרחקת מן המציאות עצמה ומנקרת בפירורי מציאות בלבד. בעדינות שאין גדולה ממנה הוא שאל אם מותר לו להפגיש אותי עם חבר; בהיסוס שאין גדול ממנו עניתי בחיוב.
היה גשם נורא בזמן שחיכיתי לבן הזוג שלי. ידעתי שהוא רופא במקצועו - חששתי קצת מן המקצוע הבשרני הזה - ומכיוון שהיה ברור לי שיקרא את המפה האנטומית שלי באותה מהירות שקוראים תפריט, לא הערמתי קשיים בדרכו ולבשתי שמלת צמר דקה, אפורה ועכברית.
דמות חסונה מאוד במכנסיים לבנים עם חגורה עבה נשענה על הברזלים שמעבר לכביש. הבטתי ימינה ושמאלה; האיש לא נראה כרופא אלא כסוכן נדל"ן או עובד היי-טק, ובכל אופן כבורגני מוחלט. מי ששומע מוזיקה קלאסית אינו לובש ג'ינס לבנים או חוגר חגורה עבה כל כך. התמלאתי חרדה, מפני שלא היו גברים נוספים בסביבות גיל חמשים וחמש - או בכלל - בכיכר שבה קבענו להיפגש. האיש לא זז ממקומו ולא מצמץ. הוא חיכה שאגש אליו בצעדי המקרטעים, וכך זכה בעכבר ובמרוצתו המבוהלת של העכבר ובעיני העכבר המתרוצצות. עשינו היכרות.
שמו היה מנדי. לפני שנכנסנו לבית הקפה אמר מנדי בקול יציב מאד: "בינינו לא יהיה כלום. שיהיה ברור לפני שנשב לשתות".
נרגעתי, איכשהו. נכנסנו לבית הקפה. לא היה אכפת לי מה הסיבה לכך שלא יהיה כלום. גירושי כאבו עדיין מאוד מאוד, וליבי המה על החתולה החצי-עיוורת שנותרה לבדה לא רחוק משם, בחדרי. הייתי סקרנית מעט לדעת כיצד יסביר את דבריו. תיארתי לי שהדבר יהיה קשור איכשהו להופעתי. היטבתי לדעת שאיני סקסית למראה. באותה תקופה האבל על נישואי עדיין ניכר בי, אבל כבר ראיתי גברים שהיו קהי חושים במידה מספקת להביט רק בקווי המתאר שלי, בלי לטרוח ולחפש את ניצוץ החיים בעיני. היה אפילו גבר שזינק איתי למיטה ונדהם כאשר פרצתי בבכי. למעשה גרמתי לו עוול; אם כי אני עצמי לא שיערתי כמה קרובות הדמעות לפני השטח.
מנדי אמר: "זה הגודל שלך. את רבע עוף. אני צריך מישהי גדולה פי ארבע, עם שדיים גדולים וטוסיק גדול, מישהי שרק אראה אותה מרחוק וארצה פשוט להתנפל עליה ולזלול".
הבנתי שאיני יכולה לעזור לו. לא ידעתי אם עלי לצחוק או לאכול הרבה גלידה.
"לא יעזור שתאכלי עכשיו", אמר מנדי. "מדובר פשוט בפורמט אחר לגמרי".
שאלתי אותו בנימוס אם ירצה לספר לי על עצמו. בראשי עמדה איזו ודאות שהוא יסכים מיד; הרי נשים גדולות מסתובבות בארץ ובעולם בלי סוף, ובקלות היה יכול למצוא לעצמו אישה כזאת; ככל הנראה יש משהו מנותק מהמציאות או נרקיסיסטי בטיפוס הזה, הסקתי.
מנדי סיפר ברצון. הוא עוסק ברפואה פלסטית, וסיים את התמחותו לפני כעשר שנים. הוא גדל ברומניה.
"והיינו עניים. לא עניים כמו שאת מכירה מכאן. עניים ממש. גרנו, הורי ואחַי ואני - אני הייתי הבכור - בחדר קטן אחד. אמי לא עבדה. אבי היה שען, מהסוג הישן, לא עם חנות. מתקן שעונים. לא יודע איך אמא שלי הצליחה לעשות סדר בחדרון הזה. ועלי צעקו. מגיל אפס. אתה תגמור תיכון, מנדי! אתה תהיה רופא! והרביצו. אבא שלי היה מרביץ לי עם כל כלי עבודה שהיה לו בידיים. וצועק: מנחם! חמור! יושב פה על התחת בזמן שאמא שלך חולה! כי אמא שלי הייתה חולה מאז שהייתי צעיר מאד. היא נפטרה כשהייתי בן תשע. וגם היא, בקול העדין שלה, כשהייתה מלמדת אותי איך לטפל בבית, אמרה כל הזמן: מנדי, אל תשכח מאיפה הגעת. אתה תהיה רופא: כן? מה יכולתי לומר? לא ידעתי לחשוב שום דבר אחר. כל החדר היה מלא צעקות וקללות. גם האחים הקטנים שלי קיללו כל הזמן ודיברו על זיונים".
מנדי נעשה אדום.
"את חושבת שהם לא אהבו זה את זה, ההורים שלי? בוודאי שאהבו. בלילות, אני בצד השני של החדר, שמעתי אותו נכנס בה, מקדימה ומאחורה, והיא נאנחת וצועקת יחד, נאנחת ובוכה וצועקת, כל סוגי הקולות שיכולים לצאת מאשה שפוחדת ואוהבת ומייללת ונושכת את הגבר שלה. ככה הם היו. שמענו הכל. לא היה מקום".
מנדי נאנח.
"אבא שלי נשאר שם. אני עליתי לכאן. עבדתי כמו סוס. הרווחתי את שכר הלימוד לשנה הראשונה, ואחר כך, שנה שנה, פניתי למילגה. לא היה לי כלום. ובהתמחות - משמרות בלי סוף. ואחר כך - הפחד שלא אתקבל לבית חולים. אבל התקבלתי. ואמרתי לעצמי שהאישה שלי, אם לא אזיל ריר ברגע הראשון כשאראה אותה - אין על מה לדבר. כי אני רוצה אישה לכל החיים, לא ללילה. אני לא רוצה לבגוד. והיא צריכה לספק את הפנטזיות הכי אלימות והכי גדולות שלי. לא יודע פחות מזה".
הבטתי שמאלה וימינה: הסועדים עסקו בשלהם. הסיפור היה בעל כוחות עזים מכדי להיפרש בין קירותיו של בית הקפה הרגיל למראה.
אמרתי: "תודה רבה".
מנדי לא הבין עבור מה הודיתי לו; אני עצמי לא הבנתי על מה בדיוק אני מודה, אבל ברור היה שניתן לי משהו. האהבה אינה דווקא הדבר שהכל מדברים בו; כמיהת האישה לגבר אינה דווקא זו שמתוארת בתעלות התודעה השחוקה שלנו; יש לאירועים מוזרים תפקיד בעיצובו של החשק; לאו-דווקא למה שסופר בספרים הישנים.
אבל אז אמרתי שעלינו להיפרד.
מנדי אמר: "מה, ברצינות?"
נעצתי בו את עיני.
"מה מה ברצינות? הרי אני בפורמט קטן פי ארבע ממה שאתה מחפש, ואין לי שדיים גדולים, ואין לי טוסיק" - כאן התחלתי לצחוק - "ולא הזלת ריר כשראית אותי וזה לא יילך בינינו, נכון?'
"בהחלט לא יילך. את לא הסוג שאני מסוגל להסתכל עליו ולהשביע את העיניים אפילו לעשרים שניות".
"נו, אז הביתה. שילמנו".
"הביתה אליך? כן"?
"השתגעת? שאלך הביתה עם מישהו שמצהיר שהוא אינו נמשך אלי? יש בכל זאת קצת כבוד עצמי בתוך גל העצמות שלי".
"אבל זה נורא סקסי שאת מסרבת".
"אז תמצא לך סירוב ותשכב אתו".
החלק הזה של הדיאלוג התנהל כבר מחוץ לבית הקפה. כל אחד משנינו אמור היה לפנות לכיוון ההפוך. אני פניתי במורד הכביש המוביל לדירת החדר שלי, אבל מנדי התחיל ללכת בעקבותי.
"בבקשה, תני לי לילה אחד".
"תשכח מזה. מעולם לא שכבתי עם מישהו מסיבה כל כך משונה".
אחרי עוד שישה סיבובי תחנונים מנדי הרפה לבסוף. נכנסתי הביתה ומייד הלכתי להביט במראה. הסירוב שנשקף ממנה היה נבדל ממני. ובאשר לשמלה האפורה - נחלצתי ממנה בתמיהה גדולה ושוב התבוננתי בעצמי;
והלא מנדי סיפר לי שהוא מחפש ומחפש את האישה שגדלה וגדלה בחלומותיו; סיפר שאיבד אותה כשהיה בן תשע; שהלך בעקבות סירובה לחיות במורד הרחוב; לקול פרידתה.

מאבק הישרדות
כתיבתה של תמר גפני מפגישה מרחבי ידע מפתיעים עם חוויות קרובות, אינטימיות ויום-יומיות ומעלה אותן, בברק לשוני נדיר, לספירה רוחנית שכולה תובנה [אריאל הירשפלד]
▪  ▪  ▪

"אם היה בכוחם של מבטים לשרוט את הנראה בהם אזי הכתוב בסיפוריה של תמר גפני הוא שריטות מבטיה במציאות. מבט נוקב בבני-אדם, ברגעי מבוכה, משבר או הבנה פתאומית, ולשון נוקבת לא-פחות; לשון צלולה ועזה, הנושאת את רגעי הרגש בזהירות ובדייקנות אכזרית. כתיבתה של גפני מפגישה מרחבי ידע מפתיעים עם חוויות קרובות, אינטימיות ויום-יומיות ומעלה אותן, בברק לשוני נדיר, לספירה רוחנית שכולה תובנה. תמר גפני מצאה דרך לבטא ולהסביר את מהלכם של מצבי-הרוח בשעת משבר, חרדה ובדידות קיצונית, גם כשהחדר מלא אנשים. היא מעניקה פתחון-פה למה שנדמה שאין לו ולא יכולות להיות לו מילים".
[אריאל הירשפלד]
בימים אלה רואה אור בהוצאת כרמל ספרה השני של תמר גפני בעין הכחולה, המכיל 13 סיפורים פרי עטה.
"רבים מגיבוריה של תמר גפני מוגדרים – או מגדירים עצמם – פגועי נפש. הם מתקשים לאזן בין תשוקותיהם לבין הגבולות שהחיים מציבים להם ונוטים לקרוס אל תוך עצמם ולמצוא גאולה במוזר, בחשוף, בפגיע. אבל מרגע שכמיהותיהם מתגלות בכל יופיין ועוצמתן קשה להחליט אם מוזרותם נובעת מקושי בלתי פתיר, מגזר דין אכזרי או מבחירה חופשית ומודעת.
יאיר, גיבור הסיפור "מותרות", הוא סטודנט לפילוסופיה והיסטוריה, שתשוקתו לדעת הכל מאיימת ליטול ממנו את עצם היכולת לקרוא ולכתוב. דומָה לו במקצת גיבורת הסיפור "בעין הכחולה", שאהבתה הגדולה לפסיכיאטר שלה גורמת לה להציף אותו במילים כתובות ומחוקות, עד שהטיפול קורס אל תוך אבדן ומפח נפש.
שוב ושוב נלכדים גיבוריה של גפני בין פחות מדי ליותר מדי – בין אלם לדיבור-יתר ובין שיתוק לפעלתנות מופרזת – ודומה שרק בכתיבתה המיוחדת, עתירת החכמה והיופי, הם מוצאים להם שפה צלולה, מידה נכונה, מנוח".
[אלי הירש]
בעין הכחולה הוא ספרה השני של תמר גפני. קדם לו הרומן קירות דקים, שראה אור גם הוא בהוצאת כרמל וזכה בשבחי הביקורת.
מדבריו של עמרי הרצוג על ספרה הראשון של גפני קירות דקים: " פר הביכורים של תמר גפני העוקב אחר מאבק ההישרדות של מוזיקאית לאורך שנים, הוא רומן מינורי וחריג שלוכד את הווייתה של הגיבורה במילים מעטות ומדויקות... רומן על מוזיקאית שמפליא להלחין את זרם התודעה שלה".
תמר גפני - הערות ביוגרפיות
תמר גפני היא סופרת וקומפוזיטורית. הלחינה יצירות רבות, ובהן קנטטה לתזמורת ומקהלת ילדים, לחטיבות מתוך הגלים של וירג'יניה וולף, יצירה להרכב מעורב על־פי דיוקן האמן כאיש צעיר של ג'יימס ג'ויס ושירים של אוסקר ויילד, ויליאם בלייק, אמיר גלבוע ואברהם חלפי.
גפני נולדה ב-1969 בירושלים ומתגוררת בה גם כיום. אביה פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, ואמה ציירת. היא הבכורה מבין ארבעה. הכשרתה המוסיקלית החלה בגיל מוקדם מאד. בהיותה בת ארבע וחצי כבר קראה תווים והחלה לכתוב יצירות מוסיקליות קצרות. בגיל שש החלה בלימודי פסנתר בקונסרבטוריון ע"ש רובין. בגיל 24 סיימה את האקדמיה למוזיקה ופנתה ללימודי מאסטר בקומפוזיציה, אותם סיימה בהצטיינות באוניברסיטת בר-אילן. בגיל 32 סיימה דוקטורט בהנחייתו של פרופסור אנדרה היידו.
מלמדת מזה 23 שנים במכללת בית וגן בחוג להוראת מוזיקה. במקביל להוראה במכללה שהיא מקום עבודתה המרכזי, עבדה כמרצה כאוניברסיטת בר-אילן, במכון כרם, במדרשה למוזיקה במכללת לוינסקי ובמקומות עבודה נוספים רבים ושונים.
כל חייה היא נמשכת לשני עולמות: עולם המוזיקה ועולם הספרות . בתיכון למדה במגמה הספרותית וכתבה פרוזה קצרה ושירה. במהלך השירות הלאומי נהגה לעלות לאוניברסיטה בהר הצופים, לקורס של פרופ' מנחם ברינקר על ספרות ואסתטיקה, ולסדנת הכתיבה של רות אלמוג. ההחלטה לבחור במסלול המוזיקה הייתה במשך שנים רבות מעין פשרה שעשתה עם עצמה.
לפני כעשור התגוררה לתקופה קצרה בתל אביב ושם חזרה לכתיבת פרוזה. הטקסטים שהצטברו מאז הולידו את שני הספרים שראו אור, והיא בעיצומה של כתיבת הספר השלישי.
ספריה שזורים ביסודות ביוגרפיים ושאובים מחייה.

בעין הכחולה, מאת: תמר גפני, עורך: אלי הירש, הוצאת כרמל, 161 עמודים, 69 שקל.
תאריך:  08/07/2019   |   עודכן:  08/07/2019
שתף:

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
מקהלה
הודעות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב הודעה 
1
סיפור שכזה אסור להוריד יואב...
אלו שלא שוכחים 73  |  10/07/19 10:10
 
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
ציפי לוין
לא רק שבפרוץ המרד חיו בגטו עשרות אלפי יהודים שלא השתייכו לכוחות הלוחמים, יהודים אלו אף היו נדבך חשוב במרד
יש משמעות רבה לעובדה שהתאגדויות הספורט היו בין הארגונים החברתיים הראשונים ברייך השלישי ששָׂשׂוּ ליישר קו עם האנטישמיות הגזענית
ציפי לוין
בגעגועים ובאהבה מתאר אורי חנוך, יליד 1928, את ימי ילדותו בקובנה    חייו השתנו ללא הכר עם כניסתם של הכוחות הסובייטיים לליטא בשנת 1940 ולאחר מכן תחת הכיבוש הגרמני בקיץ 1941
ציפי לוין
צמצום המרחב הציבורי של היהודים היה כאמור פגיעה קשה, אך בכך לא היה די    החיים היהודיים בגרמניה הנאצית התאפיינו גם בצמצום מרחב המגורים הפרטי ובהרעה בתנאי הדיור
ציפי לוין
חודשים ספורים לאחר כניסת הגרמנים לעירן הופך בלי משים "יומנה של הלנקה "גם ליומנה של האם    תיעוד ילדותה של הלנקו הקטנה הופך למסמך שמשקף את מציאות החיים ההולכת ומידרדרת
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il