את המחר, התברר לה, איש לא יכול לחזות. הרי איש לא ניבא בסוף 2019 שתיפול עלינו צרה צרורה שכזאת. וכמו מארץ רחוקה באה לה גברת קורונה והשתלטה על חיינו ועל העולם כולו. באבחה חדה עצרה את המרדף המטורף בדרך אל האושר. תעלומה. באחת, השלטר ירד. הלונה פארק נדם. רכבת ההרים נבלמה. קרון אחר קרון דשדשו במדרון. נדנדות נתלו בין שמיים וארץ, ופי האנקונדה נפער לטרוף את קצוות העולם. והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. מפוטרת! מפוטרת! מפוטרת! התהפכו המילים בראשה, ובן-רגע התהפכו חייה בלי התראה וללא הכנה מראש. מעכשיו לעכשיו. לאלתר! עובדת מצטיינת. מצטיינת מנכ"ל. למי אכפת בעוד נתב"ג סגור ומסוגר. אין יוצא ואין בא. בו ביום נסגר משרד הנסיעות, וכל העובדים, רחמנה ליצלן, פוטרו. רננה בת השישים נפלטה משוק העבודה יחד עם מיליון איש, ומבלי להתכוון פרשה לגמלאות מוקדם מהצפוי. חושך. עלטה. והיא מגששת באפלה. נזהרת שלא למעוד. אנה תלך? מי יצילנה מרעה? מי ידאג לפרנסתן שלה ושל יובל בתה? כיצד תשלם את המשכנתא עבור דירת הארבעה חדרים אשר רכשה לא מכבר? שהרי זו בסך-הכל קורת גג, אפילו לא ארמון. נכפה עליה לשרוד כמפרנסת יחידה ואין לה חסכונות כלל. מי היה חולם שלא תעבוד? שלא תרוויח את לחמה ביושר? למי תפנה לקבל עזרה? שהרי כולם תקועים עמוק-עמוק בביצת הקורונה. גל של זיכרונות מבית ילדותה הציף אותה. היא התגוררה במושב שכוח אל בשרון, מבוא הדר שמו, כמה מבטיח - ככה מאכזב. פרדס היה לאביה, ויעזקהו ויסקלהו ויקו לעשות תפוזים פגזיים ויעש באושים. בכל שנה תלתה המשפחה תקוות באדמת החמרה, אך לשווא. פעם נשרף הפרדס בחמסין הכבד שלא ידעו זקני המושב מימיהם. מענף לענף אספו את שבריו שהיו אוד מוצל מאש כאחרון פליטי המלחמה. ואם לא די בזה, שנה לאחר מכן רוח חזקה הפילה את הפריחה מהעצים. "הודו לה' כי טוב", התפלל אביה בסתר ליבו ובחלוף ארבע עונות, שמחים וטובי לבב צמחו להם התפוזים, ואלה גדלו להלל, לשבח, לפאר, אלא שהיו יבשים כמו הנגב, בלי טיפת מיץ להשוויץ. מי יקנה תפוז שמוטי הלוואי שתמותי... והמשפחה המיוסרת נאלצה להשמיד את כל הפרי, "תפוז ג'אפה יתגדל ויתקדש שמי רבא." בכל לילה הלכה רננה לישון בבטן ריקה, והרעב מעביר אותה על דעתה. פעם חלמה שהיא גונבת אוכל מהצרכנייה, ופעם - שהיא מחטטת בפחי האשפה של השכנים, מחפשת שאריות מהשבת, כי מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. תמיד התעוררה עם בטן מקרקרת ומהורהרת. "אימא, אני רעבה", הייתה מייללת; "אימא, אני רוצה לאכול", נדנדה הילדה בת העשר כדרך קבע, ואימה הייתה מביטה בה בעצב, דמעה סוררת נושרת לה על לחיה, "בואי בובה", פותחת את שתי ידיה לעברה, "בואי מתוקה", מחבקת אותה חזק וחשה איך כל גופה הקטן רועד. "הבטן כואבת לי", הייתה מתלוננת בקול עייף, ואימה ניגשת למטבח לאלתֵר ארוחה יש מאין. וזו דלה, לא כללה יותר מפרוסת לחם יבֵשה ומרגרינה. רננה אהבה לפזר מעט סוכר מעל, להמתיק את מר גורלה. ומשסיימה את הארוחה, דפקה בידיים לֵאות על השולחן: "אימא, אני עוד רעבה, אני רוצה לאכול", והיא גרומה כשלד. בשיעורי הטבע יכלו להשתמש בה בתור דגם ללימודי גוף האדם. והאֵם, בכל פעם שראתה את הידיים הצנומות מתדפקות על השולחן בדרישה לעוד, הייתה אוכלת את עצמה מבפנים ובחצי חיוך אומרת: "כשתגדלי, תברכי שאת כזאת רזה. בטח לא היית רוצה להיות כמו 'שמֵיינה בומבה'." "בטח שלא", השיבה לה בבטן ריקה, באמת איש לא סבל את השכנה ההיא שנראתה כמו חבית. בטח אכלה מלא חביתות. "אבל אימא, אני רעבה..." בקע המשפט מבטן חלולה. הן היו ארבע בנות במשפחה, נולדו בהפרש דו-שנתי זו מזו, רננה האמצעית, ה"סנדוויץ", כינו אותה הוריה ולא היה שם אפילו שוקולד למריחה. בהריון האחרון, רגע לפני שננעלו שערי גן העדן, התפלל אביה שייוולד בן, שיעזור לו בעבודות המשק, שיצליחו לשקם את הפרדס המקולל. משנולדה בת, עמד האב לצד מיטתה של התינוקת וביד גסה ומחוספסת אחז ביד הקטנטנה המחזיקה את אושרו והתחשבן עם האלוהים: "במה חטאתי שקיבלתי עוד אחת? למה? למה עוד בת?" שאל ולא ידע שכרמלה, בת הזקונים, תהיה הבת האהובה, הבת הדואגת והמסורה. עם בטן שנדבקת לגב הלכה רננה כל בוקר לבית הספר, מי יכול ללמוד כשחושבים רק על אוכל? "רננה שושן, התעוררי!" נזפה בה המורה, שאגה לעברה בכל יום, כל היום. והיא על דבר אחד חושבת, אוכל - קדימה אוכל. היא שנאה את בית הספר, שנאה את המורים ובכל זאת, גם כשהייתה חולה וסבלה מחום גבוה, לא פסחה על הלימודים כי בצוהריים הגישו "ארוחה-חמה-לכל-ילד", והבטן המקרקרת ללא הרף, מאיימת להתפקע. מה לא אכלה שם? איזו הקלה. כששבה לביתה, הייתה רצה לפרדס לעזור לאביה והפכה יד ימינו, כמו הבן שחלם עליו. היא העבירה קווי מים, פתחה וסגרה שיבר חלוד ועקשן ואף גזמה את העצים ומרחה את פצעי הגיזום במשחה שחורה. מי שמע אז על תאילנדים? בשדרות ההדרים בילתה את מרבית חייה ולא העזה להמרות את פי אביה. באחד הימים, כשהייתה בכיתה ה', מזכיר המושב הגיע אליהם הביתה בהפתעה ובישר להוריה על קבלת אישור להקמתו של לול מטילות מאחורי הבית. מאותו יום שהתרנגולות נכנסו אליהם הביתה, לא הפסיקו בני המשפחה לאכול ביצים: חביתת עין, מקושקשת, ביצה רכה, עלומה, שלוקה, שקשוקה, ובשישי-שבת התפנקו עם עוף בגריל ושניצל - שאף הוא עוף, דאגה אימה להסביר ולהפתיע. באותם הימים הם אכלו, מקטון עד גדול, כמו העשירים בסרט הערבי של יום שישי, אך טעם ה"אין" נשאר בפה עוד שנים רבות. רבותיי ההיסטוריה חוזרת. האומנם? לא, ולא! זה לא יקרה בעד שום הון שבעולם. מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה? עלתה בה השאלה לצד סימן שאלה. היא תהיה מוכנה לכול. תנקה בתים. תקרצף שירותים ציבוריים מסריחים שאפילו תתרנים מריחים. תבריק מדרגות בבנייני יוקרה. מצידה, שיסתכלו עליה בעין עקומה, למי אכפת? היא תעלה-תרד עם דלי וסחבה. סמרטוט - מי שיזלזל בה. גם למכור בסופר, זו אפשרות. היא תוכל להיות לובה הקופאית, למה לא? מה מצחיק? כל עבודה מכבדת את בעליה. קלישאה ידועה טחונה עד דק. אלא מה? ביג פרובלמה! מי יקבל אותה לעבודה כשביום אחד פוטרו מיליון איש מלבדה. קורונה זו לא שפעת; גם לא בירה. קורונה זו מחלה קשה ההורגת אנשים, צווחו הקולות ממרקע הטלוויזיה והילכו עליה אימים כמו נלקחו מסרט בלהות של היצ'קוק. העקומה עלתה, ה-R זינק באופן אֶקְסְפּוֹנֶנְצִיָאלִי, המילים התעופפו כמו מתפריט במסעדה אסייתית. סינית אני מדברת אליך. חולה סימפטומטי, א-סימפטומטי, עם תסמינים, בלי תסמינים, נשאים, מאומתים, הדבקה טיפתית, חקירה אפידמיולוגית, מטוש, מסכה. המילה "וריאנט" כיכבה על המסך בעודה מטיילת להנאתה מסביב לעולם - וריאנט הודי, ברזילאי, דרום אפריקני. ורננה, כיאה לסוכנת נסיעות בכירה, חישבה בראשה את המסלול האופטימלי, במחיר מינימלי, בהנאה מקסימלית, בחברת תעופה אידיאלית. COVID-19 זו מחלה ארורה, היא מחסלת אנשים כמו זבובים. זו לא שפעת, מי אמר שפעת? ומה בנוגע להוראות הפעלה? צרחה לנוכח פרצופיהם של פרופסורים, חכמים בלילה, והם בשלהם, המשיכו לדבר עד אור הבוקר. מה הפתרון? סגר לכל החיים, לא לצאת מהבית? דלת אמות. מה אנחנו, בהמות? ובתרגום חופשי: זה כלא? לא ולא! שרועה על הספה בסלון ביתה, ובחוץ, גשם זלעפות לא פוסק לרגע, כמו בוכה על עם ישראל. איך נפלו גיבורים? עוד יהיו ימים טובים מאלה. החורף סירב להיפרד על-אף בואו של ניסן - מבשר האביב. דומה שהווירוס לא ויתר אף הוא וישמח לקבל את כולם אל חיקו. קור כלבים. שיניה נקשו. אולי זו קורונה? פחד אלוהים. זהו וירוס קטלני. החונק מבוסטון. היא התכסתה בשמיכה וצפתה באנשים ובמספרים הפורטים את הקורונה לפרוטות - חום גבוה, חולשה, איבוד חוש טעם וריח, כאבי ראש איומים, קשיי נשימה, שיעול כבד, ושלא נדע, מלאך המוות בא להיפגש. הציץ ונפגע. היא מתבוננת בבני המשפחה שאינם חדלים לבכות על יקיריהם אשר נלקחו בטרם עת, לפני שהצליחו להיפרד, והדמעות זלגו מעיניה במפלים אֶקְסְפּוֹנֶנְצִיָאלִיים. השיתוק אחז בה. הפחד חלחל. היא חשבה בדאגה על הוריה בני התשעים פלוס. חרדה לגורלם. שלא יידבקו חלילה במחלה הנוראה. והגרוע מכול, היא לא תוכל להגיש להם עזרה. מה היא מבינה בקורונה? מי בכלל מבין בקורונה? מחלה שצצה לה משום מקום ואולי בכלל תוצר מעבדה, הנדוס של מלוכסני העיניים. מתכחשים? למה שיודו? להט החרב המתהפכת. היום אתה פה, מחר - זיכרונך לברכה. ומי בכלל יזכור? אחרי-מות-קדושים-אמור. היא לא הפסיקה להרהר בהוריה. הסגר מונע ממנה לנסוע אליהם, אך היא מקפידה להתקשר פעמיים-שלוש ביום לשמוע את קולם. בשנים האחרונות הייתה שקועה בעבודה עד מעל הראש, וכשאימה התקשרה, בלהט הלו"ז הצפוף, רק שאלה: "הכול בסדר?" והבטיחה להתקשר מאוחר יותר ובסופו של דבר שכחה. באחד הימים עטתה על פניה מסכה כפולה, הצטיידה בכפפות ובאלכוג'ל והלכה לומר שלום להוריה. היא עמדה מחוץ לחלון ביתם, רחוק מספיק להגן עליהם אך קרובה לליבם יותר מתמיד. עמדה כך בגשם האחרון, המלקוש ירה טיפות גדולות חונקות בגרון, ומחלון הבית הציצו שני ראשים כסופי שיער, עיניהם בורקות וידם מנופפת הלוך ושוב בגעגוע. ומשנרגעה, התניעה את רכבה ונסעה לסופר, בכל זאת צריך גם לאכול. שומר בכניסה כיוון מדחום לעבר מצחה על-מנת לוודא שאינה חולת קורונה. משעברה "וידוא הריגה" נשפכה פנימה אל החיים שנשכחו מזמן. הסופר המה אדם משל היה מקום בילוי של עם ישראל. שם הבחינה במחלקה הירוקה. צמחייה, עציצים, דשנים, אדמה למכירה. מעניין, זה תמיד היה שם? איך לא הבחינה? או אז חזרה לימי ילדותה ורכשה מספר אדניות עם צמחי תבלין, נענע, לואיזה ולימונית, שהרי אינה שותה קפה אלא חליטת עלים בלבד. היא הניחה אותן במרפסת, והתחביב החדש העסיק אותה לא מעט במהלך היום ובעיקר בבקרים שטופי שמש. את ה"עולים החדשים" טיפחה במסירות, השקתה, קלטרה, גזמה, הסירה עלים יבשים ואף דיברה לצמחים היות שקראה מחקר שהדיבור מאיץ את הגדילה. דבר לעצים ולאבנים, והמילים מתעופפות באוויר כמו טָיָארָה. כמה אפשר להיות לבד אחרי הכול? על בתה יובל, המתגוררת עימה, התמזל מזלה להיקרא "עובדת חיונית" במשרתה בחברת "צבר סלולר", והיא נוהגת לצאת מוקדם בבוקר ולחזור מאוחר, שכן עובדת שעות נוספות על-מנת שתוכל להרוויח לפחות עבור הקרמים שהיא קונה על בסיס קבוע. ככה זה בטבע, החברות עשירות, העובדים עניים, ועולם כמנהגו נוהג. ובשל המצב השתיים בקושי נפגשות. רוב שעות היום צפתה רננה בטלוויזיה, וכי מה היה לה לעשות? למרבה הפלא - ואולי דווקא לא - צצו תוכניות בישול כפטריות אחרי הגשם, והיא החלה לעקוב אחר השפים הגדולים של המדינה. עקב בצד אגודל, עם סכין ומזלג, למדה מהם לבשל ואף נהנתה מזה. ארוחות גורמה היו מנת חלקה, רק חבל שבני ביתה לא יכלו ליהנות מהמטעמים. מאותו יום שנכנסה למטבח, לא יצאה ממנו. מי היה מאמין שבעברה רעבה ללחם? מי היה מאמין שנראתה כמו שלד מהלך? לשמחתה, שינסה מותניה שהתעבו קמעה ובמשנה מרץ בישלה, אפתה וחדלה להזמין מזון מהיר, כך חסכה כסף רב. את נכדיה שבימים כתיקונם פגשה אחת לשבוע, מן הסתם, אינה פוגשת כבעבר, והיא משוחחת עימם יום-יום בטלפון, רואה אותם בשיחות וידאו בלבד, וליבה נחמץ. "סבתא-בננה, למה את לא באה לבקר?" שאלה הנכדה נוגה מדי שבוע. "סבתא, אני מתגעגע אלייך", היה אומר לה הנכד דור, והיא מתאפקת לא לבכות מול העיניים התמימות, מבטיחה להיפגש בקרוב, שולחת נשיקות וחיבוקים ורצה להקליד במחשב את הרהוריה. לפחות מצאה הקורונה דרך לפצות אותה והעניקה לה זמן לכתוב הגיגים כדי לשחרר את הלחץ. והלחץ היה כבד, מעורר שדים ופחדים אל-הלא- נודע. "היה חזק כלפי חוץ וגלה חוזקותיך. מה שלא הורג, מחשל - שטויות במיץ מתבשל. מיליארד סינים לא טועים, על כך יעידו הווירוסים והרוּסים." כדי לשמור על שפיות באי-שפיות זמנית, הקפידה רננה כל בוקר להתלבש כאילו יצאה לעבודה. היא עמדה מול המראה ומדדה בגדיה, לעולם תלבש מכנסיים עם חולצה ומעליה בלייזר תואם. שמלות נועדו לבילוי ערב בלבד. לא תתפסו אותה מרושלת, את פניה הקפידה למרוח בקרמים מפנקים, שארית הפליטה מימים טובים, את ריסיה צבעה במסקרה, ושפתיה נמרחו ללא דופי בשפתון בצבע עז. שתהא לה סיבה לקום בבוקר. כך יצאה לקניות בסופר, כך תצא לשפוך את הזבל בהרמת גבה של שכן זה או אחר שתפגוש בדרך, ועל כך תוסיף מייד הגיג לרשימה: "אם תצבע את החיים בצבע, תחייך גם המסכה." בוקר אחד, בעודה משוחחת עם הצמחים על דא ועל הא - לא, היא לא השתגעה, זו מציאות חיים, חיי סגר ושממה - הטלפון שלא חלמה עליו הגיע, לא ממחזר נלהב, גם לא מהנכדים האהובים. זו הייתה מזל, חשבת השכר של החברה, שבישרה לרננה שיש ברשותה קרן פיצויים זמין לשימוש מיידי. מזל גדול נפל בחלקה. איזה מזל שיש את מזל. "תוכלי לפדות את הכסף מתי שתרצי", אמרה לה חשבת השכר עניינית וחזרה לעיסוקיה. לפתע פתאום, בעלטת ייאוש מוחלט ויהי אור. הפנס הקטן הפך בן-רגע פרוז'קטור למרחקים ארוכים. ואת המאור הקטן עשה לממשלת הלילה ואת המאור הגדול - לממשלת היום. וכבר היום, רואים רחוק רואים שקוף. מסונוורת. פקחה את עיניה ולא שיערה בנפשה מה גודל האירוע. ה"גברת המנוולת" שכיבתה את שגרת חייה, הציתה במפתיע חלומות גנוזים בזיקוקי דינור. אומנם לא כך חלמה לפרוש מהעבודה, אך בדיוק כך חלמה לבלות את שארית חייה. הזדמנות טובה מגיעה לעיתים רחוקות ואסור לפספס אותה. ויהי בוקר, ויהי ערב, יום חדש. והינה בא החלום, ניעור משנתו והגיח לעולם בטרם עת. נשזר בחוטי תכלת וארגמן, שרף בבטן, בער בעצמות, הצית ת'ראש באש להבה ותימרות עשן, ליחך כל תא בגוף והעיף את המחשבות עשרים אלף מייל הרחק לשמיים. חלום מהסרטים. "כולנו תיירים. אלוהים הוא סוכן הנסיעות שלנו וכבר קבע את מסלולי הטיול - ההזמנות והיעדים, סמוך עליו ותיהנה מהחיים. החיים הם פשוט טיול", אמר צ'ארלי צ'אפלין, האיש והאגדה, ורננה הצדיעה לשחקן המוכשר של ילדותה עימו צחקה ובכתה בדמעות שחור-לבן. עד לא מכבר הֵטיסה רננה אלפי לקוחות לכל נקודה על הגלובוס, בעוד שמקומות רבים לא סומנו במפה. כעת הגיע תורה לשאוף ניחוחות וצלילים של תרבויות ועמים, להקיף את העולם בשמונים יום ולהתגעגע. היא לא תהיה מוכנה לשיחת היכרות עם בורא עולם עד שלא תמצה את החלום עד תום. מוגזם? דרום אמריקה המתינה לה עשור, והיא כבר אורזת. אורזת לבד. ללא חשבון נפש, לא סליחה, לא מחילה. והמזוודה ציפתה לבואה בעליית הגג נבוכה וכאובה. "ידעתי ושתקתי. אל תדאגי, אני נשארת איתך, לא הולכת לשום מקום. מבטיחה לא לעזוב כפי שלא עזבת אותי." אמרה כמו דיברה אל חברתה הטובה. "כשהרוכסן נקרע שלחת לתיקון וחזרתי ריצ'רץ'. כשהגלגל נדפק, הוא אמר: 'תעיפי אותה, נקנה חדשה.' ואת התעקשת עליי, 'למה לזרוק אם אפשר לתקן?' בסוף חזרתי על ארבע, בלי קביים. מלבד שריטה פה, שריטה שם - בינינו, למי אין שריטות? פעם כשנסענו לחו"ל, הוא הטמין לך פתקים ששרבט במו ידו: 'אני אוהב אותך. את כל עולמי. אהובתי לנצח נצחים.' בהתחלה חשבתי שהמכתבים מיועדים גם לך. בגדים אני יכולה להכיל, בגידה - לא. תאמיני לי, לא בחרתי להיות מזוודת המריבה, אך לכל מזוודה יש שֵם. כמה כסף בזבז מאחורי הרוכסן. חזיות. תחתונים. ובינינו, השרשרת הזו שקנה - טעם ערבי. כמו אלה שהקיפו אותו בעבודתו הסודית." איש המוסד הבכיר, אילן גור, בעלה של רננה למעלה משני עשורים, היה מדלג ממשימה חשאית אחת לשנייה ובשל התפקיד התובעני נהג להתארח בביתו כעובר אורח. זה היה תפקיד מסכן חיים עם אחריות כבדה, לכן לא הטרידה אותו רננה בזוטות. על חייו ידעה אשתו בדרך עקיפה בלבד כשנחשפה לפרשת תפיסתו של אדולף אייכמן, באמצעות הספר "הבית ברחוב גריבלדי", או לחלופין כשפורסמה "פרשת ואנונו - מרגל האטום". הוא היה ג'יימס בונד הישראלי ועבורה סופרמן, האיש והאגדה. כמו זיקית החליף דמויות, בבוקר היה רוכל בשוק, בערב איש עסקים. את מזוודת הטרולי שמר ברכבו לנסיעות בלתי צפויות, את הבגדים מסר לכביסה במשרד מבלי שרננה תדע היכן נסע ולכמה זמן. משהגיע הביתה קיבלה את פניו באהבה מבלי לשאול שאלות, בלאו הכי ידעה כי לא יענה לה. סוד הוא מילת המפתח בארגון, ולמי שפיו סגור לא נכנס כל זבוב. "שלושה אנשים יכולים לשמור סוד רק אם שניים מתים", אמר בנג'מין פרנקלין, והיא הרי פטפטנית גדולה. סוד יגיע לאוזניה כמוהו כיונה מתעופפת. סיפור הכיסוי שלו היה מורה לערבית. סיפור מצוין כי הערבית הייתה לו כשפת אם ממש. ואכן מעת לעת לימד ערבית בתיכון, כמורה מחליף. והמורים שאיתו תהו לא אחת, מה לבלונדיני תכול העיניים ולערבית? יש להניח שבביתו דיברו יידיש. והוא טען כי זהו כורח המציאות, "אין לנו לאן לברוח, זה מזרח תיכון חדש", חייך בביטחון מפה עד לבנון. אהלן וסהלן פי מידל איסט ג'דיד. מרחבא מחרחבתין. ברוכים הבאים למזרח תיכון חדש. היא התרוצצה סביב עצמה, ללא רגע דל, גופה לא חדל. כל כולה מוקדש לילדים, לעבודה, לבית, ואין בלתם. לא קל. מנגד, מי הבטיח שיהיה קל? מבוקר עד ערב דהרה על הסוס הלבן במהירות שיא, מבלי לעצור ולו במעברי חצייה. ברמזור אדום לא עמדה לחשוב, ברמזור ירוק זינקה מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר. נגעה בפסגה. רעננה מתמיד, רננה - On fire, ובאחת נבלמה צהלת הסוסים ב-2020 כוחות פרסה. עיניה נפקחו. הגיעה העת לנקות את האורוות לאלתר, יפה שעה אחת קודם. היא התעקשה לשבור את המסגרות שמסגרו את חייה, לפרוק את המזוודה מלאת האכזבות והשקרים. חלמה לעוף לעולמות קסומים, לצחוק כבראשונה, להתאהב כטיפשונת קטנה עד כלות, להריח ניחוחות נשכחים ולבכות. לחוש את הלמות הלב שועטים בנימי הגוף המנומנמים ואת הנשמה מתעוררת לחיים. השמיים הם הגבול. שריקת הפתיחה יצאה לדרך בקול תרועה רמה. החלום קורם עור וגידים. לאן שתיקחנה רגליה, תלך. בעודה מתענגת על הסוכריות האחרונות שעוד נותרו לה בחבילה, התחננה: "אלי, שלא יגמר." כל יום שעובר מקרב אותה אל הסוף. הגיע הזמן להדרן ובגדול. קדימה, היכון, הכן, צא! Bienvenida a sudamerica!