מצאו אותה מוטלת על החוף.
כשהרימו אותה, נשארה תבנית הגוף שקועה בתוך חלוקי הים וגרגרי החול. הדייגים שלה התעקשו להשאיר אותה כך. לא נתנו שימחקו את המשקע שנוצר. שלושים יום ישבו ושמרו שהמים לא יטשטשו את העקבות שהותיר גופה.
אשה קטנה. ששכבה מכווצת. שכינסה את גפיה.
כשנשאו אותה לבית החולים היו צריכים להפריד בכוח בין ידיה ורגליה שלפתו אלה את אלה.
דויד. זאת החופשה השנתית שלו.
על המרפסת העגולה בבית סבתו, מצא עצמו יושב מול לִיָה, בת-הדוֹד שלו, נשאב לתוך פרץ שאלות שהמטירה לעברו.
לפנות בוקר נחת ממרסיי. במונית לטבריה סובב מעט את ידית החלון ונתן לזגוגית לשקוע. התענג על רוחות האביב הקרירות שדגדגו את זיפי זקנו ודקרו בעדינות בלחייו.
מדי שנה, בימים האלה, שבוע או עשרה ימים לפני ערב פסח, היה מגיע לטבריה. כל השנה נתן לתחושת הגעגוע ללחוש בעדינות בגופו. חש בחמימות הזאת שהתרחשה בו ונשמרה עד הביקור. אהב את הציפייה לקראת הנסיעה.
הוא ירד מהמונית בפתח ביתה של סבתו. שנה. זה הזמן המדויק שעבר מביקור לביקור. מן היום ההוא, כשהיה בן ארבע, לא החמיץ אף לא ביקור אחד.
הפעם הגיע ומצא שם את לִיָה.
הוא ישב במרפסת של סבתו, בוחן את שינויי העלווה מהשנה שעברה. המהום שלא הכיר, גרם לו לסובב את ראשו אל הפתח הנמשך מהמרפסת אל חדרי הבית. מבעד לאור הערב הרך, ראה אותה במעורפל. בידה אחזה תמונה. מבט מהיר אחד הספיק לו.
לבוש בג'ינס נצחיים, דהויים מעט, מתח את זרועותיו לאחור ונדנד קלות את רגליו האחוריות של הכיסא. קשת הגב נמתחה. עצר והחזיר את ידיו לפנים, מניח אותן על ברכיו. ברווח הפנימי שבין ירך לירך ניצבה כוס עם מיץ ענבים. הוא נטל אותה.
ליה התקרבה ומסרה לו את התמונה. לקח אותה מידיה ולא הרים את עיניו מהתמונה המהוהה.
"מצאו אותה מוטלת על החוף", חזר על המילים, מסתכל בפעם המי יודע כמה על אותה תמונה חיוורת, היחידה שהייתה על המדף, מונחת כמעט מוסתרת בקצה שורת הספרים העליונה בסלון אצל סבתא שלו.
"מי מצא אותה?"
"החברים שלה. דייגים. לילה קשה. חודש דצמבר היה ידוע כחודש של סערות. מי שיצא לדוג פחד פחד-מוות. החלטה אחת לא נכונה מצדם והיו עלולים למצוא עצמם בתוך ים שועט לתוך קרביהם".
ליה הביטה בדויד בעיניה השחורות, נוצצות וחודרות. היא לא הרפתה.
לא היה מספיק אור כדי שיהיה בטוח, אבל הוא חשב שהיא מגלגלת אותן מהר מדי. הרימה את ידה ונגעה באצבעה באחת מעיניה: "משהו לא בסדר?"
"הן תמיד כך?"
"מי?"
הבעת פניה העידה בה שלא ירדה לסוף דעתו. חשב שהגיב מהר מדי למה שסער בעיניה. רצה למשוך בחזרה את השיחה. להתחיל רגיל. לא הצליח להתנתק מהעיניים האלה ומהגבות הדקיקות והארוכות. הניח את הכוס וקם מכיסאו להדליק את נורת הניאון. דברים לא קורים סתם, הרהר, משנן את המנטרה שהיה משנן בכל פעם שנתקל במקריות מוזרה. דמות לא-ברורה ריצדה מול עיניו בשעה שניסה להסיר מבטו מפניה. הגבות - מה יקרה כשייפגשו מעל עצם האף?
"תכבה", שמע אותה, "אני לא אוהבת את האור הזה".
דויד התעלם מבקשתה, חזר לכיסאו, לקח את הכוס והניחה שוב בין רגליו.
"בדרך כלל", אמר, "לא יצאו לים בלילות חשוכים וסוערים. בשעות הזועפות האלה, כשהיה נדמה שאפילו גלי הים נחרדים מעוצמת תעוזתם, היו הדייגים מתכנסים באחד הבתים. על רצפת החדר, במרכז, ניצבה פתילייה ועליה סיר מבעבע ושוצף קצף סמיך של מרק דגים. המרק הרותח שימש להם תחליף למכשיר חימום. נתחי דגים והרבה ירקות חריפים שנקצצו לריבועים זעירים מילאו את הסיר והפכו את המרק לעיסה שחיממה את בטנם, בשעה שחיכו חסרי סבלנות לשינוי מזג הגלים. מדי כמה דקות, בתור שנקבע על-פי מפלס המרק שהתמעט, שאל מישהו לגבי הרוחות, כמות הגשם וגובה הגלים..."
דויד השתתק. העייפות, המילים הרבות, הזיכרון שהיה צריך לזכור ולא התכונן לו, פניה של ליה הגומעות כל מילה, והעובדה שעדיין לא לגם לגימה אחת מהכוס שהחזיק בין ירכיו, נתנו אותותיהם.
הוא נשם נשימה ארוכה, לקח את הכוס ושתה אותה עד סופה.
"אתה מכיר את המקום?" ליה טרדה את מנוחתו בקולה המהיר, עיניה לא מניחות לו לרגע, "את הכנרת בזמן סערה?" עיניה רשפו וטלטלו.
"לא. לא יצא לי".
ליה זזה באי נוחות. הגבות השחורות החלו להתרחק זו מזו.
"כמעט כמו הסערה ההיא".
ליה לא הסירה את מבטה מפניו. "אני לא מבינה".
"אני רואה אותך כך ויכול לדמיין את הסערה הנוראית אז, כשחיפשו את סבתא שלי".
"זאת לא סערה, אולי גל אחד שמתפרץ. לא כדאי לך להיות לידי בסערה אמיתית".
תנסי אותי, הרהר בינו לבינו.
