הרי קטעים משיחות-טלפון מיפו שקלט שירות הידיעות של ארגון ה"הגנה" ב-3 במאי 1948: הרופא היפואי ד"ר מוסא אמר לחברו, רופא מרמלה: "נשארו שלושים ושמונה פצועים ואיני יודע מה לעשות בהם. ראש העיר וחברי המועצה ברחו. נשארו ביפו עוד אלפיים או שלושת אלפים איש. אין מזון בעיר. החנויות סגורות. אנחנו מתקיימים מהמזונות שאתה שלחת לנו". ראש עיריית לוד שאל את ראש עיריית יפו, ד"ר הייכל: "מה נשמע אצלכם?" הייכל: "רע!" ראש עיריית לוד: "הרי יש לכם כוחות?!" הייכל: "איזה כוחות? אין כלום!" ראש עיריית לוד: "הרי יש לכם צבא רב ביפו?!" הייכל: "כן, צבא אנגלי. הצבא הזה הציל את המצב. הוא הציל אותנו מחורבן גמור. המצב מזופת מאוד". ראש עיריית לוד: "הגיעו אלינו מיפו ארבע מאות לוחמים תימנים ומצריים". הייכל: "אלה כלבים. קחו את נשקם. הם ברחו אחרי שקיבלו את המשכורת". ראש עיריית לוד: "לא רק ביפו, אלא באזור כולו המצב רע מאוד. גם אצלנו רבים בורחים. קשה מאוד!".¹ עד ראייה סיפר על הבריחה כבעלת "ממדים אפוקליפטיים. המחזה של המוני אנשים, נשים וילדים, הכושלים תחת משא המזוודות והצרורות, מתנהלים בכבדות לעבר נמל יפו, בהמולה מבשרת רעות... הצעקות, הקינות וההתייפחויות נקטעו מדי פעם בהתפוצצויות מחרישות אוזניים".²

באותו יום קלט הש"י מברק ששלח מפקד חיל האויר הבריטי בארץ ישראל למטה הצבא הבריטי במזרח התיכון: "מטוסי קרב מוכנים. המצב הולך ונרגע. אינני זקוק לעזרת מטוסי חיל-הים. בידינו די מטוסים לכל מקרה". המפקד הבריטי העריך שלא תהיה דרושה התערבות חיל האויר בחזית יפו. למחרת, 4 במאי, דיווח הש"י: "הצבא הבריטי שולט ביפו כולה. החיילים שמחים מאוד שהובאו לעיר ריקה מאדם ומלאה רכוש. אפשר לעשות חיים בעיר המתה. אין איש ברחוב, ואין מי שיפקח על הרכוש. עתה משלימים החיילים את העבודה אשר בה החלו חיילי 'צבא ההצלה', העירקים והמצרים: פורצים את החנויות ובתי המסחר ושודדים מכל הבא ליד, אך בייחוד מעוניינים במשקאות משכרים, אם כי מואסים אפילו במטפחות אף. הכל מותר, ואין מי שיתלונן. כמעט אין איש בעיר, והמעטים שנשארו שמחים שהצבא הבריטי הציל את העיר מנפילה לידי היהודים ואינם שמים לב לרכוש בעיר הנופלת עתה לידי החיילים הבריטיים".³ עוד דיווח הש"י, שהחיילים הבריטים אינם מרשים לערבים חמושים להיכנס ליפו.⁴ באותו יום, 4 במאי, הציע מושל המחוז, ויליאם ו' פולר, שה"הגנה" תכריז על יפו כעל עיר ניטרלית ותבטיח את שלום תושביה גם אחרי 15 במאי.⁵ פולר הציע את שירותיו בתיווך בין הצדדים. איש הקשר עם הבריטים, עמוס בן-גוריון⁶, דיווח לאביו. "לא לעשות עכשיו שום התחייבות עד התקופה שלאחר ביטול המנדט", פקד האבא.⁷ עם הערבים לא היה לפולר עם מי לדבר כי באותו יום ברח ראש העירייה, ד"ר יוסוף הייכל, בנטלו עמו את מה שנותר בקופת העירייה, סכום של 9,000 לירות ארץ-ישראליות. עשירי יפו הקימו גוף אזרחי חדש שנקרא "ועדת החרום" שבראשה עמד הסוחר אחמד אבו-לבן. הם ניסו להגיע להסכם עם היהודים בתיווּך פולר אך, כאמור, בן-גוריון הורה להימנע מכך. חברי ועדת החרום התיעצו עם עבדאללה מלך עבר הירדן ועם עבד אל-רחמן עזאם, מזכיר הליגה הערבית, ובאישורם קיבלו את דרישתו של בן-גוריון.⁸ באותו יום עשה מפקד יפו, מישל אל-עיסא, שני ניסיונות נואשים לתקוף עמדות של ה"הגנה" באבו-כביר ונהדף.⁹ למחרת, ב-5 במאי, הוא ברח בסיוע בריטי ועמו מאה לוחמים, וחבר לכוחותיו של חסן סלאמה ברמלה.¹⁰ ב-10 במאי פרסם עיתון הארץ שהבריטים הציעו לתווך בין יהודים לערבים לקראת שביתת-נשק בין יפו לתל אביב, ושמנהיגי היישוב דחו את ההצעה והשיבו: "יפו יכולה לפנות אלינו בעצמה".

1. יומן דב"ג, 5 במאי 1948; א"צ, ידיעות טנא, 3 במאי 1948. 2. אלון קדיש ואחרים, "המערכה על יפו בתש"ח", עמ' 135. 3. א"צ, ידיעות טנא, 4 במאי 1948. 4. שם, שם. 5. היום המיועד לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. 6. בנו של דוד בן-גוריון. 7. יומן דב"ג, 5 במאי 1948; תעודות מדיניות 501, שיחת ו. איתן – פ. אסקאראטה, א. ר. רושר לונד בירושלים, 12 במאי 1948. 8. אלון קדיש ואחרים, "המערכה על יפו בתש"ח", עמ' 136. 9. יוסף אוליצקי, "ממאורעות למלחמה", עמ' 406. 10. אלון קדיש ואחרים, "המערכה על יפו בתש"ח", עמ' 132.