דאעש הגיע מסוריה לפני שכבש את העיר מוסול (עירק) ביוני 2014 והוא ארגון שקיצוניותו האיסלאמית חסרת תקדים. שתי עובדות אלה מסתירות מן המתבונן עובדה שחשיבותה האסטרטגית גדולה מאד. דאעש היא ביסודה תנועה עירקית והיא נוטלת את עיקר השראתה מחשיבתו ומדיניותו של
סדאם חוסיין ומנסיונו של הצבא העירקי במלחמת עירק-אירן, אף שהיא מביאה את רעיונותיו לקיצוניות חסרת-תקדים. אך היכן היו כל אותם עירקים עד 2014? הייתכן שמשטר הבעת' החילוני שגם נשא את דגל השוויון בין כל דוברי-הערבית, סונים ושיעים, הביא לעולם תנועה דתית סונית כה קיצונית כדאעש שרואה בשיעים, ערבים כפרסים, כופרים שדינם מוות? ומה המשמעות האסטרטגית הנובעת מן ההבנה שלפנינו תופעה שהיא ביסודה "סדאמית"?
דאעש (המדינה האיסלאמית בעירק וסוריה הגדולה) נולדה בעירק של סדאם חוסיין בשנות ה-80. התנועה שואבת את הדחף הפוליטי-רגשי שלה משני אירועים שארעו בשנת 1979: המהפכה האיסלאמית באירן בהנהגת ח'ומייני והשתלטותו של סדאם על הנשיאות בבגדד. שני המנהיגים הסופר-אגרסיביים הללו הובילו את מדינותיהם למלחמה הרסנית בת 8 שנים, אשר הולידה שתי התפתחויות פוליטיות. האחת הייתה התעוררות העוינות הסונית-שיעית המרה, אשר הייתה רדומה מאז המאה ה18. האחרת הייתה עליית האיסלאמיזם בקרב שני הצדדים. המנהיג העירקי, סוני חילוני ואף אתאיסטי, יזם קמפיין מאסיבי אשר נועד "לאסלם" את
מפלגת הבעת' והחברה העירקית, וזאת בכדי לדחות את ההאשמות של ח'מיני שחברי הבעת' הינם כופרים.
מאז סוף שנות השמונים סדאם "איסלאם" את מפלגת הבעת' והמדינה, בעיקר את מערכות החינוך והמשפט, ובכך התקרב מאוד לדרישות הקיצונים הדתיים אם כי לא הגיע לדרגתם. מנהיג דאעש,
אבו בכר אל-בגדדי, שהעניק לעצמו את התואר "ח'ליפה", הוא תוצר החינוך האיסלאמיסטי של סדאם משנות התשעים. בתקופה זו עודד המשטר חוגים אקדמיים ווהאביים וסלפיים באוניברסיטאות של עירק והתיר פעילות איסלאמיסטית במסגדים הסוניים, כל עוד הייתה לא-מפלגתית ולא תקפה את המשטר. רבים מאנשי הדת והאידיאולוגים של דאעש באים מרקע זה. הם וקצינים עירקיים רבים שתמכו במרד נגד האמריקנים בגלל פיזור הצבא ופיטורים המוניים, ברחו לסוריה עם דיכוי המרד ב-2008 והתקבלו בברכה ע"י משטרו של בשאר אל-אסד.
עם ראשית המרד בסוריה ב-2011, תפסו אלו שטחים רבים במזרח המדינה והשתמשו בהם כבסיסים להתארגנות מחדש. הקצינים העירקיים, חלקם עדיין חילוניים, אימצו את האיסלאם הקיצוני ככסות אידיאולוגית משום שהבינו שזוהי הדרך הטובה ביותר למשוך צעירים מוסלמים סונים משועממים המחפשים הרפתקאות, זהות ואידיאלים נשגבים. ההטפה האנטי-עלאווית ואנטי-שיעית הקיצונית גם היא סייעה מאוד לציד-הנפשות: אין כמו שנאה לגיוס אנרגיות כמוסות.
ההטפה האנטי-שיעית הקיצונית הועילה מאוד גם באזור הסוני בעירק וגם היא מורשתו של סדאם. אלא שבכך היה לו שותף: איתוללה ח'ומיני. מלחמת שמונה-השנים בין עירק בעלת הרוב השיעי והשלטון הסוני לבין אירן השיעית הרדיקלית (1988-1980), הגבירה את החששות ההדדיים בין שתי העדות בתוך עירק. עם תבוסת הצבא העירקי בכווית ב1991, פרץ מרד שיעי אדיר שדוכא באלימות קשה. די היה בכך כדי להביא למשבר קטסטרופלי בין העדה השיעית והמשטר הסוני-ערבי, הגם שהאחרון ניסה להסתיר זאת.
טעויות שבוצעו על-ידי כוחות הכיבוש האמריקני ב2004-2003 השניאו את המשטר החדש, שהשיעים היו בו הדומיננטיים, על המיעוט הסוני-ערבי הגדול, דבר אשר סלל את הדרך להקמת הארגון הסוני הקיצוני "אל-קאעידה בעירק" או AQI, ומה שנודע לאחר מכן "כמדינה האיסלאמית בעירק". ב2007-2006 הפנימו המפקדים האמריקנים בעירק כי רק על-ידי שיתוף פעולה עם השבטים הסונים המקומיים, יהיה ביכולתם להביס את AQI. אך לאחר שדיכאו את AQI ב2009-2008, הותירה ארה"ב את השבטים הסונים תחת חסדי הממשלה העדתית-שיעית של נורי אל-מאלכי. הדבר הביא לאכזבה קשה של השבטים ולחידוש התמיכה ב-AQI שהנהגתה ברחה לסוריה. עם הסתלקות הצבא האמריקני מעירק בסוף 2011, כאשר הוא חמוש בחזון של ח'ליפות סונית פאן-איסלאמית תחת התואר "המדינה האיסלאמית בעירק וא-שאם" או דאעש, שב ארגון AQI מסוריה לעירק כשהוא צמא לנקמה.
עבור הגרעין העירקי הקשה של דאעש, לסוריה תמיד הייתה חשיבות משנית והיא נתפשה יותר כקרש קפיצה בחזרה לעירק מאשר כמטרה מרכזית. באשר לאיסלאמיזם, חלק מחברי דאעש הנם מוסלמים אדוקים בעוד אחרים אינם כאלה, אך הארגון משתמש באיסלאם הקיצוני בעיקר כפיתיון. באיסלאם, ההתנהגות הפומבית של אדם היא הקריטריון המרכזי להגדרת רמת הדתיות שלו, ובהיבט הזה דאעש יסודי וקיצוני הרבה יותר מכפי שסדאם היה. דאעש מספק לחברי הארגון מושאי שנאה מהימנים, אשר בניגוד ליהודים הרחוקים והחזקים, מושאים אלו חלשים ובהישג יד. הארגון תקף קבוצות מיעוטים של נוצרים, יזידים ומוסלמים כורדים, אשר העניקו סיפוק מידי, אך אוביקט השנאה המרכזי הם השיעים - ערבים ופרסים, והעלאווים. השיעים אומנם מרוחקים ועוצמתיים יותר, אך לעורר זעם אנטי-שיעי ואנטי-אירני הייתה המטרה המרכזית של דאעש - זהו גלגול מחדש של קמפיין השנאה והפחד כלפי הפרסים של סדאם משנות ה-80.
מהלך נועז
כיבוש העיר מוסול בצפון עירק ביוני 2014 סימל את הניצחון הבולט הראשון של דאעש. שיא הכיבוש היה בהכרזה תיאטרלית על דאעש כח'ליפות או כ-"המדינה האיסלאמית". היה זה מהלך מסוכן אך גם נבון - מסוכן משום שכלל המשטרים הערבים ואנשי הדת שתחת חסותם חשו מיד מאוימים. נבון מפני שבמהלך אחד, בשילוב עריפות ראשים פומביות והוצאות להורג של "כופרים" על-ידי כיתות יורים, זכה דאעש למעמד שאין דומה לו. הוא החל להיתפש על-ידי רבים כישות הסלפית הבולטת, הנועזת והאדוקה ביותר. צעד זה הבטיח זרם של אלפי מתנדבים שראו בדאעש כלי לחולל שינוי: לבטא את זהותם באופן פעיל, להימלט מן הבינוניות או השגרה היומית לטובת תהילה עולמית בן רגע, אך גם לחוות הרפתקה הכוללת הרג למען מטרה עילאית - הגנת האיסלאם והסונה.
ח'ליפות
ההקמה מחדש של הח'ליפות היוותה מטרה מאז שפירק הנשיא הראשון של טורקיה, מוסטפא כמאל אתאתורכ, את הח'ליפות העות'מאנית ב1924. האחים המוסלמים ואל-קאעדה שאפו להוביל את המהלך להחייאת הח'ליפות, אך מעולם לא נקטו בצעד הסופי של הקמת הח'ליפות. אם שופטים לפי הסמליות שלה, הח'ליפות של אבו בכר אל-בגדדי מבקשת לחדש את הח'ליפות העבאסית אשר מוצאה בבגדד וחוותה את תור הזהב של הכוח והתרבות האיסלאמית בין השנים 842-749. המשמעות של כך היא שעירק תהווה את מרכזה של אימפריה מוסלמית רחבת היקף, אשר נכפית בה מדיניות אנטי-שיעית. גם במקרה הזה דאעש הושפע מן האידיאליזציה של העבאסים על-ידי סדאם, ומן החזון שלו למצב מחדש את בגדד כעיר הבירה של כלל הערבים והמוסלמים. אחד מכינוייו של סדאם אף היה "אל-מנצור" ("המנצח") על שם הח'ליף העבאסי הגדול ביותר.
לאחר כיבוש מוסול, הכריז אל-בגדדי כי המטרות הבאות שלו הן בגדד וכרבלא, שם התכוון "לסגור את החשבון" ההיסטורי עם השיעים אחת ולתמיד. סדאם חוסיין מעולם לא השתמש בשפה שכזו, אך בהחלט נהג כך ב1991 כאשר מחץ באכזריות את ההתקוממות השיעית. בהמשך גם הערים תכרית וביג'י נפלו במהרה ובקלות לידי דאעש, כאשר האוגדה של הצבא העירקי האחראית על אזור זה התפרקה עם הירייה הראשונה. החיילים השיעים, ביחד עם הקצינים המושחתים והכושלים שלהם, אשר מונו על-ידי אל-מאלכי, נכחו שם אך ורק בכדי לגבות משכורות, לא כדי להילחם ובוודאי לא על-מנת לשמור על אזור סוני. בסופו של דבר, כ30 אחוזים מכלל הצבא העירקי התפורר.
מלחמת התשה
בהמשך, במחוז אנבאר, מרבית מן הערים רמאדי ופלוג'ה נפלו לידי דאעש. במהרה כותרה בגדד מצפון, מערב ודרום, עם האיום של מצור ממזרח, ממחוז דיאלא. אך למה שאירע לאחר מכן אין הסבר. במקום לנצל את הצלחותיו, פנה דאעש לתקוף את הכורדים. גם אם הג'יהאדיסטים היו מצליחים לכבוש את כירכוכ ובירת כורדיסטן ארביל (והם כמעט הצליחו), הכורדים היו נסוגים להרים, וגם אם הם לא היו מקבלים סיוע אמריקני, היה מובטח לכורדים סיוע אירני. למעשה, עוד לפני ששלחה ארה"ב נשק ואת חיל-האוויר שלה על-מנת לסייע לכורדים, אירן כבר סייעה להם.
בסופו של דבר ירשם לזכות ארה"ב שהיא אכן חשה לעזרת הכורדים. דאעש נהדף לאחור ולראשונה נבלם. סביר להניח שדאעש קיווה לכבוש את כירכוכ בשביל שדות הנפט שבה, אך בידי הג'יהאדיסטים היו כבר מספר בארות פעילות ותקיפת הכורדים הייתה כרוכה בסיכון רב. למעשה, תחילה הסכים דאעש עם הכורדים על הקפאת הגבול ביניהם, אבל שינה את דעתו. אך בעוד הציוד הצבאי של כוח הפשמרגה הכורדי היה נחות משל דאעש, רוח הלחימה שלהם הייתה גבוהה וכירכוכ נותרה בידיהם. לאחר מכן הגיע המאמץ של דאעש בסוריה לכבוש את העיירה כובאני שעל הגבול עם טורקיה. אך הכורדים הסורים גם הם, ביחד עם סיוע אווירי אמריקני, הצליחו שוב להביס את דאעש. הבחירה לזנוח את כיבוש בגדד ובמקום זאת לתקוף את הכורדים, אשר היו מוכנים "לשבת על הגדר", הייתה שגיאה אסטרטגית: דאעש פרס את כוחותיו המועטים בצורה דלילה למדי.
דמורליזציה
במקום לכבוש חלק משכונות הרוב הסוני בבגדד ולהשליט טרור על היתר, בשעה שהממשלה והצבא תחת ההגמוניה השיעית נמצאו במורל ירוד ובלי ארגון מרכזי יעיל, בחר דאעש לפתוח בפעולות קפריזיות משניות. הצבא העירקי, "כוח קודס" של משמרות המהפכה האירניות והמיליציות השיעיות העירקיות שהוקמו בחפזה רבה היו משלמים מחיר יקר אילו היו מנסים לכבוש מחדש חלקים מבגדד, זאת תוך כדי שהם מוטרדים על-ידי מאות מחבלים מתאבדים, מכוניות תופת ומטענים מאולתרים, אשר גבו בעבר את חייהם של מאות אמריקנים בין השנים 2009-2003. ההחלטה של דאעש לזנוח את בגדד העניקה למיליציות השיעיות זמן להתארגן, ואפשרה לכוח קודס וארה"ב להתערב בלחימה. המהלך של דאעש גם עלה לו באיבוד העיר תכרית ויתכן שבסופו של דבר המשגה הזה יעלה לו גם במוסול.
לעת עתה אין התקדמות בזירה העירקית. ביוני האחרון (2015) כבש דאעש את רמאדי במתקפת פתע, כפי שעשה ביוני 2014 במוסול. גם פלוג'ה שבקרבת בגדד נמצאת בידי דאעש והארגון מאיים על בגדד ממערב ועל כרבלא שמדרום לבגדד. מן העבר השני, המשטר העירקי מתכונן למתקפת-נגד בסיוע אווירי אמריקני ובהדרכה אירנית על הקרקע. התוצאות של מתקפה עירקית נגד דאעש אינן בהירות: הצבא העירקי חלש, המיליציות השיעיות אינן מאומנות היטב, לחיל-האוויר האמריקני יש מודיעין מוגבל ביותר ובדרך כלל טייסיו אינם יודעים אילו מטרות לתקוף. אך לתקופת הזמן הארוכה - שנה או שלוש שנים, היתרון בידי הקואליציה המשונה הזו.
המתקפות הטורקיות האחרונות על דאעש בצפון סוריה, בתוספת האישור הטורקי שניתן לארה"ב להשתמש בבסיס חיל-האוויר באינצ'רליק לטובת תקיפות נגד דאעש, מפעילות לחץ רב על כוחות הארגון הסלפי. אך בינתיים יש לדאעש הזדמנות לגייס מתנדבים רבים מקהילות מוסלמיות בכל העולם ולהתכונן לשלב הבא של המלחמה בפלוג'ה, רמאדי ומוסול. עד כה, מתקיים תיקו צבאי. אך בזירה התקשורתית, פועל דאעש 7\24 בגיוס תומכים. רבים מהם לא יגיעו לסוריה או לעירק. במקום זאת, ייתכן שאלו יתקפו מטרות במערב.