בדומה לקהילת הביטחון וגורמי התקשורת, גם מוסדות האקדמיה בארץ ובעולם לא צפו את גל המהפכות שפרץ בדצמבר 2010. לאחר גורם ההפתעה הראשוני, החלו להופיע מסות של מאמרים וספרים המנסים להסביר את מקורות התופעה, מדוע לא צפינו אותה ולאן פניה. מעקב אחר הספרות המרכזית בחמש השנים האחרונות אומנם חושף מידה של מוגבלות אנליטית והישענות על הנחות יסוד ותפיסות שמרניות ולעיתים שגויות אודות המזרח התיכון (פרטים אדישים, משטרים חזקים וצבאות נאמנים), אולם בעיקר מוכיח כמה נזילה ובלתי צפויה הדינמיקה האזורית בעת הנוכחית, באופן שלעיתים אינו ניתן לחיזוי גם עבור מי שבידיו הכלים המחקריים ה"נכונים". על-אף השונות הקיימת והעדרה של פרשנות אחידה במחקרים שנכתבו בדיסציפלינות של מדע המדינה וחקר המזרח התיכון אודות הטלטלה האזורית, ניתן להצביע על התפתחות של שלוש פרספקטיבות מחקריות, אשר מעידות במידה רבה על תהליך של התפכחות ואף על ענווה, ביכולת לחזות ואף להמשיג את השינויים באזור:
שלב ה"מנצחים מול מפסידים" (2012-2010) - בשלב הראשון השיח האקדמי על המהפכות במזרח התיכון היה אופטימי וזוהה כתקופת מעבר שסופה בדמוקרטיזציה ובחלחול של ערכים ורעיונות ליברליים לאזור. בחינת ההתפתחויות האזוריות נעשתה באופן דיכוטומי של "מנצחים" - ציבורים, בעיקר הדורות הצעירים, המונרכיות, ומאז 2012 תנועת האחים המוסלמים. ו"מפסידים" - הדיקטטורים (מובארק במצרים, בן עלי בתוניסיה, קדאפי בלוב, סאלח בתימן ובשאר אל-אסד בסוריה), האיסלאמיסטים ובעיקר גורמי הג'יהאד העולמי. המונח "אביב ערבי", על מטענו החיובי, הוא שרווח בשיח.
"שלב הסינתזה" (2014-2012) - מתבטא בניסיון לשלב תובנות מתחומי מחקר שונים כדי להתמודד עם חוסר הוודאות ולהבין את מורכבות האירועים האזוריים (למשל, עלייה במחקרים של מדעני המדינה או סוציולוגים ללא רקע במזה"ת). חזרה לתיאוריות "ישנות" כמו - חברה אזרחית, תנועות חברתיות ויחסי דת-מדינה ותקשורת-חברה-מדינה - במטרה להימנע מטעויות עבר ומהפשטות. זאת, במקביל להתפכחות מפרדיגמת "שחור/לבן" (מנצחים מול מפסידים, דמוקרטיזציה מול אוטוריטריות, חילוני מול דתי) וכן מהראייה של "גורל משותף" לכלל מדינות המזה"ת. ברקע, ההבנה שהמהפכות לא רק משנות את המזה"ת אלא גם את האופן בו נהגנו לבחון אותו. השימוש במונח "אביב ערבי" עדיין רווח אולם נמצא במגמת ירידה וכך גם השיח האופטימי באשר לעתיד האזור.
"שלב ההשהיה וההשוואה" (2015 ואילך) - הדינמיקה המהירה של האירועים באזור שינתה את נטיית החוקרים להצביע על מצבי סיום מוגדרים (למשל עידן של איסלאם פוליטי, או עידן של סלפיה ג'יהאדיה). לחלופין, חוקרים החלו להדגיש את העובדה שאנחנו עודנו מצויים בתקופת מעבר ("אין עדיין תמונת סטילס") וכי נדרשת "סבלנות היסטורית" לבחינת האירועים והמשגתם.
חלק מהחוקרים מזהים את התקופה הנוכחית כמהפכת-נגד (Counter Revolution) וכעיוות, כנראה זמני, של יעדיה הראשוניים של הטלטלה. אחרים טוענים שמדובר ב"אביב ערבי מושהה" ויעדיו המקוריים צפויים להתממש בעתיד. בפועל, אפקט דאעש ועלייה של קבוצות אלימות אחרות הגבירו את העיסוק בדת האיסלאם ובזרמיה הרעיוניים (בהשוואה לתקופות מוקדמות יותר בטלטלה), במידה מסוימת על חשבון מחקרים חברתיים העוסקים בציבור. השיח אודות ציבורים ואוכלוסיות באזור החל להתמקד בזהויות הפרימורדיאליות שלהם, כלומר, בשיוכם האתני, העדתי והשבטי, כמתעלים בחשיבותם על זה הלאומי. כך גם העיסוק בדאעש במקביל להיחלשות מעמד מדינת הלאום, עוררו ביקורת כלפי הספרות המחקרית של מדע המדינה והיחסים הבינלאומיים, הממשיכה להעניק משקל דומיננטי לשחקנים המדינתיים ולפרקטיקות המדיניות על חשבון השחקנים הלא-מדינתיים. ביקורת נוספת קשורה בהבחנה הבינארית למדי, בין השחקנים הלא-מדינתיים לבין השחקנים המדינתיים בעידן של גבולות מטושטשים (כפי שהמקרה של דאעש מייצג).
בשלב זה, קשה לזהות המשגות או כותרות-על שמספרות את הסיפור המזרח תיכוני, אולם ניתן לראות עלייה במחקרים ההשוואתיים בכלל, ובהשוואות בין-אזוריות בפרט, הבוחנים את הטלטלה ביחס למהפכות אחרות בעולם. הספרות המחקרית מניחה כי מוקדם מדי להכריע באשר לסדר החדש שמתהווה באזור וכי דוגמאות עבר מראות כי אפקט המהפכה עשוי להימשך עשור ואף למעלה מכן. כך, שנת 2011 נתפסת כשנה סימבולית, באופן דומה ל-1848 ("אביב העמים"), 1968 ("האביב של פראג") או 1989 (התפרקות ברית המועצות וסיום "המלחמה הקרה").
לבסוף, נדמה שלא רק המזה"ת נמצא בתקופת מעבר, אלא גם המחקר האקדמי אודותיו. נקודת הזמן הנוכחית משקפת ניסיון ליצוק תוכן חדש, לשכלל את המתודולוגיות (תיאוריות, המשגות ושיטות מחקר) ולהעריך מחדש תפיסות מקובלות, באופן מואץ מאשר בעידן שקדם לטלטלה. הביטוי המרכזי לכך הוא שילוב גובר של דיסציפלינות ותיאוריות, אמירות זהירות ושימוש בכלים השוואתיים. זאת, בהנחה ששכלול כלי מחקר אכן יסייע בניתוח והבנה מעמיקים של תופעות אזוריות בעידן כה דינאמי וכאוטי.