[צילום: ז'ראר אלון]
|
|
|
|
|
הרבה אומץ מצד הנהלת הקאמרי נדרש ע"מ להעמיד הצגה כה נוקבת, שאינה משמשת כר לפלגנות פוליטית, אלא נוגעת בנושאים עולמיים הנוגעים לכל אחד ובכל מקום כיום. אפילו שהנושא לקוח מחייו הפרטיים של המחזאי. נושא מהות הזהות של המוסלמים שהיגרו לאמריקה החל להוות בעיה מאז אסון הפלת מגדלי מרכז הסחר העולמי, "התאומים" ב-2011. ממנו קיבל ארגון אל-קאעידה תמריץ, ומעשי הטרור המתרחשים מדי יום בכל אתר בעולם, חדלו להיות סמל למלחמה בין הערבים ליהודים. כעת העולם נוכח שהדת המוסלמית היא האיום שמחדיר לנשמת כל מוסלמי באשר הוא, בפרט אם מוצאו וחינוכו בארץ מוסלמית, את חובתו לחסל את כל הכופרים, יהודים נוצרים ומוסלמים שלא מהכת שלו. לאט-לאט החל העולם להתעורר ולהכיר בעובדה, שהמוסלמים הם הבעיה.
במחזה זוכה הפרסים (פוליצר ו-אובי) של איאד, אמריקני ממוצא פקיסטני, מתמקד המחזאי המחונן בבעיית הזהות של גיבור המחזה, אמיר. חרף כל החינוך המוסלמי האדוק שקיבל, הרי כשהחליט להתאזרח כראוי באמריקה - שינה את שמו, מספר הזהות שלו, ומחק כליל את זהותו המקורית. הוא עובד כעורך דין מצליח במשרד שבעליו כולם יהודים, ורק הוא ועוד שחורת עור השכירים במשרד, אינם לבנים אליטיסטים כמו היתר. אמיר ( עמוס תמם כובש הלב בכוונה החיובית של מחשבותיו ברוב המחזה, עד להתפרצות התחושה האמיתית) הוא גבר נאה מאד, המקדיש תשומת לב רבה לכל פרט בהליכותיו ובהופעתו. תקוותו היא שיום אחד יהיה לשותף במשרד. כשהוא מבין שזה רק חלום, הוא משתף את עורכת הדין השחרחרה, ג'ורי ( רות אסרסאי השנונה והנאה) ברעיונוו שעליהם לפתוח משרד עצמאי לשניהם.
בה בעת, רעייתו הציירת של אמיר, אמילי, (שרה פון שוורצה - שאביה במציאות הוא צייר מעולה ביותר -בהופעה מדהימה החודרת ללב כל) מנסה להכליל את יצירותיה בתערוכה שתעלה במוזאון ויטני, ושהאוצר שלה הוא בעלה של ג'ורי, אייזיק (< ), שבמונולוג שלו פותח את תיבת פנדורה, על כל פרצי הרגשות וחשיפת התת מודע הטמון בלב כל אחת מהדמויות במחזה. אבל עד אז, בינות לשיחות הסמול-טוק, הוא מצית בליבה של אמי את הרעיון לנסוע ללונדון לתערוכה חשובה. בשובם מהתערוכה, לאחר סטוץ שהיה ביניהם, הוא מכליל גם את אמי בתערוכה שהוא אוצר. אמי היא ציירת בסגנון מופשט-גאומטרי, המושפע מאוד מהאמנות האיסלאמית - בה אסור לצייר דמויות, כמו ביהדות. כתוצאה מהאיסור הזה צמח סגנון עיטור הערבסקות, שכה מפארות את המסגדים הנודעים בעולם. אלמנטים אלה מהווים את הבסיס לציוריה.
עיצוב הבמה המבריק, המדויק ובעל המסר של פולינה אדמוב, שגם עיצבה להפליא את התלבושות המוקפדות, מעמיד דירת יאפיז באפר וסט סייד של ניו-יורק, שמה שכה יפה בה, הוא השילוב בין הקווים הישרים, הנקיים של הריהוט לבין הציורים הכה איכותיים בסגנון שנזכר לעיל. דבר שחסר בדירות הנובו-רישים הישראלים, המושקעות במיליונים, אך חסרות את הנגיעה האמנותית והיחס לאמנות...
בסלון היפהפה בביתם של אמיר ואמי, מתרחשות הדרמות, בהן צפה ועולה בעיית הזהות. הפיצוץ מתחיל כשמתגלה הסטוץ בין אייזיק ואמי, שניהם יהודים, וכן העובדה שג'ורי התקבלה לשותפות במשרד, בעוד אמיר לא - ואז פורץ כל הדם הרע החוצה. מה שהצופים רואים הוא שכל מה שאדם קובר ומטמין בתת המודע שלו - את זהותו האמתית - ברגע מסוים מתפרץ כאש וחורך כלהבה את כל מי שקשור וקרוב למי שהתפרץ. למעשה, כל הדיבורים היפים של אמיר על היותו רק אמריקני, והתעלמותו מהרקע המוסלמי - היו הבל הבלים. כי ביסוד הזהות של כל מוסלמי עומד הקוראן, אם ירצה או לא ירצה, על כל הציוויים שבו: איך לנהוג באשה, מה יחסו ל"כופרים" ואיך לנהוג בהם - ובקיצור, האלימות מסירה את כפפות האינטלקטואליזם, ומדגימה כיצד הדם הרע יוצא החוצה כמו אנשי החמאס מהמנהרות...
משחקם של חמשת השחקנים, כולל אחיינו המוסלמי הצעיר של אמיר - אייב (ערן מור בביצוע דרמטי מלא כנות ורגש הקורע לב), ממש יוצא דופן ברמתו. עמוס תמם ממשיך לרגש בתפקיד כה שונה ממה שראינו אותו עד היום, באקשן מילולי בו הוא מפגין יכולת שכלית מבריקה, (כתוצאה מהטקסט הכה שנון שתרגם קובי מידן) עד ליציאת הנחשים מהבטן, והתפרצותו בסצינה מזעזעת כלפי אשתו אמי - שרה פון שוורצה, היהודיה המודרנית, שעושה תפקיד מבריק ואולי הטוב ביותר שראינו אותה בו, גם אם אצלה - כל תפקיד הוא בגדר הברקה, חוויה. מיכה סלקטר המהוקצע, משכנע באלגנטיות כל אחד בשיחתו, עד שגם הוא מפגין בסצינה סוערת את יכולותיו הדרמטיות. וכך רותי אסרסאי, שהייתה כבר מלכה- ומה לא במחזות קלאסיים על הבמה, במשחק מלא הוד והדר, ממלאה את תפקיד השחורה, שבעידן של היום, אינו מהווה כזו בעיה. וערן מור עושה מתפקיד האחיין המוסלמי ממש מעדן; אתה חש אותו שזה ממש הוא, אייב. אבל שׂ"כך בעצם כולם - נבחרת של כוכבים.
המחזה חושף עד כמה רגישים כיום האמריקנים לכל דבר או אדם שדבק בו שמץ מהמוסלמי. הטראומה של 9/11 לא חלפה, אלא מתחזקת והולכת לאור המשך המלחמות הטרוריסטיות, הפיצוצים והרציחות, ומכאן מובן תגבור אמצעי הזהירות, הבדיקות המתישות בשדות התעופה, ביטול מתן הוויזות לכל החיים וקיצורן לפרק זמן קצוב.
נושא טעון כזה דורש באמת תעצומות נפש ועוז רוח כדי להעלותו על הבמה, ואת זה עושה תיאטרון הקאמרי, ועל כך מגיע לו, ליוצרים ולשחקנים כל התשבחות. הצגה של פעם בחיים.
|