כשסיימה ארז את הדוקטורט, חיפשה מקום שיאפשר לה לשלב בין הרפואה לבין המחקר. ארז נסעה עם משפחתה לעשות תת-התמחות בגנטיקה ביוסטון טקסס באוניברסיטת Baylor College Of Medicine, מסגרת שאפשרה לה לשלב את תת-ההתמחות הקלינית בגנטיקה שבמסגרתה נפגשה עם המשפחות, יחד עם הפוסט דוקטורט. כשבועיים לפני הטיסה זכתה משפחתה גם בלוטו של הגרין קארד, מה שהעצים את החגיגה.
"השהות שם הייתה משמחת מאוד מבחינתי, כי שם קיבלתי גם רישיון לעבוד כגנטיקאית קלינית ובמקביל עשיתי פוסט דוקטורט. למעשה השלמתי את שני המסלולים גם של חוקרת רגילה מהשורה וגם של רופאה רגילה מהשורה. שהיתי שם כשבע שנים, בהן גם עבדתי לאחר שקיבלתי את הרישיון לשמש כרופאה".
עם סיום תקופת הפוסט דוקטורט בארה"ב, חיפשה ארז מקום בארץ בו תוכל להמשיך לשלב רפואה ומחקר והבינה עד מהרה כי פשוט זה לא יהיה. מטרתה הייתה להביא את המיזם לארץ, מקום שאפשר לשלב בו את שתי מקבילותיה המקצועיות, העיסוק שלה כרופאה וגם את המחקר, מתוך אמונה שכדי להיות רופא טוב יותר צריך להבין במחקר וכחוקר צריך להבין מה רלוונטי לרפואה כאשר אתה עושה מחקר.
ארז: "חיפשתי מקומות ובתחילה הלכתי לכל בתי החולים כי שם 'גדלתי'. בדקתי ברמב"ם, בתל השומר וגם בירושלים. בכל בתי החולים נאמר לי שהעומס על הרופאים הוא כה גדול שאם ארצה לקבל תקן, ב-80% מהזמן עלי לראות חולים וב-20% הנותרים אוכל לעסוק במחקר. זה היה מתסכל מאוד, אך זאת הייתה המציאות".
איך הגעת למכון ויצמן?
"חבר טוב שלי ממכון ויצמן הציע לי לבוא לתת הרצאה במכון במסגרת סבב ההרצאות שלי למציאת מקום עבודה. באתי וחשבתי לעצמי, מה לי ולמכון ויצמן? זה עולם של מחקר ומיקרוסקופים, אין שום בית ספר לרפואה ששייך למכון, אין בית חולים שמקושר אליו אז מה אעשה פה בעצם ואיך הם יקבלו אותי? נתתי הרצאה במכון וכבר בהתחלה החוקרים עצרו אותי כי הם לא הבינו מושגים ברפואה, שלי נראו ממש טריוויאליים ואז שיניתי את ההרצאה ונתתי הרצאה אחרת לגמרי. כשהגענו לשלב השאלות, ראיתי ששואלים אותי שאלות שהייתי כל כך מופתעת מהן, ואז נוצקה בי ההבנה שאם אהיה רופאה בבית חולים אז כולם שם יהיו כמוני, ופה במכון החוקרים חושבים אחרת ממני לגמרי, כי הם עוסקים במחקר בסיסי, הם לא רופאים ואוצר המילים שונה לחלוטין.
"אני מגיעה משאלות שמתחילות אצל החולה, מנסה לפתור אותן במעבדה ואז חוזרת לחולה. פה במכון לא היה כל כך את הקשר לשאלות החולה, כי את לא עומדת מול המשפחה. את כאילו במין עולם אידיאלי, בסוג של בועה. עוסקים בשאלות המחקר המעניינות את החוקר ולפעמים המחקר הוא גם רלוונטי, אבל לפעמים זה פשוט לא ממש מקושר למה שבאמת קורה בשטח. עם זאת יש הרבה דברים שהחוקרים במכון יודעים לעשות טוב ממני כי הם מתמחים במחקר ולכן ידעתי שאם אשאר במכון, ארגיש שאני כל הזמן מתפתחת ולא ארגיש כאילו הגעתי לשיא וכעת עליי רק ליישם, כלומר פה במכון אני כל הזמן אמשיך ללמוד".
ההחלטה לקבל את ארז למכון ויצמן כחוקרת שהיא גם רופאה פעילה בבית חולים, הייתה מאתגרת גם לה וגם למכון, שכן כחוקרת, הלימודים עשויים להימשך הרבה שנים, והרצון של ארז כרופאה היה להגיע למצב שבו היא מיישמת. מהצד של המכון היה זה אתגר חדשני לקחת רופאה שרוצה להישאר רופאה ולאפשר לה את זה.
ארז: "אני במכון ויצמן מאז 2012 וכעת מגישה את בקשת הקביעות שלי. כיום אני חוקרת בכירה ועומדת בראש מעבדה המתמקדת בשינויים מטבוליים שמזהים מחלה. שינויים שיכולים לגרום למחלה או לנבוע מהמחלה. הרובד הסופי הוא הרובד המטבלוליטי ואם נדע לזהות את השינויים ברובד זה, אני מאמינה שנוכל לשפר את הטיפול במחלה. המעבדה היא חלק מהמחלקה לבקרה ביולוגית בפקולטה לביולוגיה במכון ויצמן.
כיצד את משלבת הלכה למעשה את עיסוקך כרופאה גנטיקאית וחוקרת במכון ויצמן?
ארז: "יום בשבוע אני עובדת בבית חולים איכילוב כגנטיקאית, יועצת בהתנדבות מטעם מכון ויצמן לבית חולים, ואני רואה שם משפחות שיש להם יותר מילד אחד שחולה בסרטן, או אף ילד שיש לו שתי מחלות סרטן. ההנחה היא שהרקע הוא גנטי ואז את בעצם יכולה לעזור למשפחות לאתר עוד ילדים אחים הנמצאים בסיכון, או לסייע לקראת ההריונות הבאים עם ילד שיהיה ללא השינוי הגנטי הסרטני. אם אנחנו מוצאים גן חדש שאנחנו לא יודעים מהו, אני מביאה את הממצא למכון ואז ניתן לחקור אותו.
"שיתוף הפעולה הזה היה חשוב מאוד מבחינתי, אך בתחילה למכון ויצמן היה קשה לקבל אותי במתכונת הזאת, אומנם יש להם קשרים עם התעשיה, אבל זה היה אתגר שונה לחלוטין. סוג של מגמה שהתחילו אז להוביל במכון מתוך תפישה שחשוב וצריך את הקשר גם לבתי החולים. אני הייתי הסנונית הראשונה והיום יש במכון עוד רופא הנמצא יום בשבוע בבית חולים".
לדבריה של ארז, הדגם המשולב של רפואה ומחקר הוא דגם שצריך לבנות ובמכון הם כל הזמן נמצאים בתהליך הבנייה שלו.
ארז: "היו שאלות כגון, מאין יגיעו התקציבים? או למשל, אם אני רואה חולה באיכילוב ואני מוצאת גן חדש, חוקרת אותו פה במכון ומוצאת שהוא מביא לתרופה. למי שייך הפטנט? לבית החולים בו ראיתי את החולה ומשפחתו, או שהוא שייך למכון? אלו דברים שהיינו צריכים לתת להם מענה ולבנות אותם מהתחלה בשילוב עם עוד תהליכים גדולים שקרו במכון, אך זה היה האספקט שלי ליצור אינטראקציה, שיבואו רופאים לפה. השאיפה שלי הייתה בתזמון נכון, כי באותה תקופה גם במכון צעדו לכיוון הזה ועודדו הגעה של רופאים שייפגשו במכון עם חוקרים והוקם גם המרכז לרפואה אישית שבו ניתן לקבל דגימות מכל מיני חולים. הרעיון היה לצמצם את הפער בין מי שעובד מתחת למיקרוסקופ למי שרואה את החולה בשטח. כיום זה כבר מתרחש בצורה קלה ואף טבעית יותר, כי יש כבר סוג של דגם".
מה אופי המחקר בו את מתמקדת במכון?
ארז: "במכון אני עושה מחקר שהוא רלוונטי לשאלות קליניות מהחולים אותם אני פוגשת בבית החולים. אם זה תהליך בגוף שכאשר הוא לא עובד כהלכה הוא גורם למחלה, אזי יש פה הרבה מאוד מעבדות שיעשו את המחקר טוב ממני, אבל כשהתהליך אינו תקין ויש איזו שהיא מחלה, פה זה מעניין אותי כי לי יש נקודת הסתכלות שהיא קצת אחרת.
"במעבדה שלי יש סטודנטים לרפואה שבמהלך הלימודים עושים פה גם דוקטורט וגם מחקר ויש סטודנטים שהם חוקרים בסיסיים. יש גם רופאים שמגיעים למעבדה. למשל, יש רופא שבתפקידו הוא מנהל מחלקת טיפול נמרץ פגים בשיבא תל השומר ויום בשבוע הוא מגיע באופן קבוע ומשתתף בישיבות המעבדה שלנו וגם הולך לבדוק את מעבדת העכברים אם יש להם מחלה שדומה אצל בני אדם".
ארז מעודדת מאוד את שיתוף הפעולה הזה ואת האינטראקציה בין שני העולמות. היא ממש מאמינה בו ומדגישה כי הדגם הזה קיים בהרבה מאוד מקומות בעולם, אבל בישראל היה צריך להוכיח את חשיבותו. במיקרו-קוסמוס שלה נוצר משהו חדש שבו הייתה היא חלוצת הדגם שנראה, לדבריה, כי השפיע לטובה ויצר שינוי חיובי.
כיצד אופיו האקדמי של המכון מסייע לך לקדם שיתופי פעולה בין רפואה ומחקר?
ארז: "יש פה נגישות גבוהה מאוד של מדענים, כמו גם תשתית ומתקנים של אנשים מקצועיים בתחום, ולכן אני לא צריכה להתחיל ללמוד מחדש את התחום כדי לקדם את שיתוף הפעולה. לא הייתי במוסדות אקדמיים אחרים, אבל פה יש מדי פעם הרצאה של זוכי פרס נובל שמגיעים למכון מכל קצוות תבל. המכון הוא מגנט למדענים הטובים בעולם ואני ממש משתאה מכך. דואגים פה שתמיד תהיה האופציה, הכל בגדר אופציה, במטרה שתעצימי את האפשרויות כחוקרת ותעשי משהו משמעותי, כך שתהיה סיבה אמיתית להעניק לך את הקידום".
מה הרקע למחקר מחלות המעי?
ארז: "ד"ר נועה סטטנר. היא הייתה וטרינרית במכון והיא דוגמה ליישום מופלא של הדגם המשלב את הרפואה והמחקר. בתקופה בה עשיתי את הדוקטורט בתל השומר הייתי צריכה עזרה בניסוי בעכברים. פגשתי את נועה במכון כי פה היו את כל המתקנים עבור הדגם הניסויי בעכברים, וזה היה ממש סמוך לחזרתי מחו"ל. נועה עבדה במחלקה לבקרה ביולוגית, והצעתי לה לעשות במכון דוקטורט. היא התלהבה מהרעיון והיה לה גם 'בוס' מדהים שאפשר זאת. היא הייתה צריכה להמשיך להיות וטרינרית במכון, ובמקביל להיות אצלי במחלקה ולעשות דוקטורט ותוך כדי ללמוד דברים שלא עושים בבעלי חיים, אלא במסגרת של מעבדה.
"נועה עשתה פעולות בניסוי בחיות בצורה יעילה מהירה וקלה בשל ניסיונה כווטרינרית, מה שסטודנטים אחרים לדוקטורט היה קשה ללמוד בניסוי בעכבר, כמו ביופסיות או קולונסקופיות ועוד. מצד שני היה מאתגר עבורה ללמוד כיצד לעשות ניסוי מולקולרי שעושים במעבדה. זה היה האתגר של הדוקטורט שלה והיא עמדה בו בצורה נהדרת. נועה היא הוכחה שהדגם אפשרי, כי הייתה לה עבודה קבועה עם כל התנאים והיא העמיסה על עצמה גם דוקטורט בנוסף להיותה אם לשני ילדים. אז זה אפשרי וגם לנשים אימהות".
ספרי על המחקר
ארז: "ד"ר נועה סטטנר מצאה שלחלבונים מסוימים יש פונקציות אחרות לפי התא. כלומר, שבמערכת החיסונית אותו אנזים יכול ליצור את החנקן החמצני שבעצם יזיק למעי, כי הוא לא מווסת ומיוצר ברמות גבוהות מאוד, ומצד שני - אם החנקן החמצני ייווצר במעי ולא במערכת החיסונית, על-ידי אותם אנזימים, הוא יכול להגן עליו.
"כדי לבחון את ההשערה המחקרית הזו, חסמו במהלך הניסוי ייצור חנקן חמצני בעכברים מהונדסים, פעם בתא הרירית הפנימית של המעי ופעם בתאים של המערכת החיסונית. בשלב הבא יצרה נועה בעכברים דלקת מעי, וראינו שאם נותנים איזו תרופה שמגבירה את הסנתוז בתוך תאי המעי ולא במערכת החיסונית, אזי המעי מוגן מהדלקת וגם לא מתפתח סרטן, כי הסרטן מושפע הרי מדלקות מעי כרוניות".