האמת על זיהויו של דמיאניוק

סגנונו של יורם שפטל ידוע היטב, ואינני מתרגש כאשר הוא מפנה אותו כלפי. אך לא ניתן לעבור לסדר היום כאשר שפטל יוצא נגד ניצולי שואה, שכל "חטאם" היה בכך שזיהו את איוון דמיאניוק כאיוון האיום מטרבלינקה – וכאשר הוא עושה זאת תוך התעלמות מוחלטת מקביעות חד-משמעיות של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון. שפטל טוען, כי לקוחו הורשע ב"פסקי דין שיסודם בחמש עדויות שנמסרו 45 שנה לאחר זמן אמת, ע"י חמישה ניצולי טרבלינקה. אין מנוס, למרבה הצער, לקבוע חד-משמעית כי חלקם היו סנילים, חלקם לא אמרו אמת וחלקם חטאו בשניהם". הערה קטנה אחת לפני עיקרם של דברים: שפטל יוצא נגד "עדויות שנמסרו 45 שנה לאחר זמן אמת". אבל אין לו שום בעיה עם מסמכים שנמסרו גם הם שנים רבות לאחר השואה, מפי עדים שמעולם לא נחקרו בידי בית משפט כלשהו, ואשר נמצאו בארכיונים הסובייטיים. וזה אותו שפטל אשר טען בלהט במשפט דמיאניוק, כי מסמכים שמוצאם מברית המועצות הם בחזקת מזויפים. ולמה אין לו בעיה איתם? כי הם שימשו לזיכויו של דמיאניוק. אבל זו כאמור רק הערה צדדית. נעבור לעיקרם של דברים. ראשית, דמיאניוק זוהה בידי עשרה עדים, ולא חמישה. נכון שחמישה ניצולים העידו בבית המשפט: אליהו רוזנברג, יוסף צ'רני, גוסטב בורקס, פנחס אפשטיין ויחיאל רייכמן. עליהם נוספו זיהויים של שלושה ניצולים שנפטרו לפני הדיון, ואשר התקבלו גם הם כראיה (החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם מאפשר זאת): אויגן טורובסקי, אברהם גולדפרב ואברהם לינדווסר. עליהם נוספו, להבדיל אלף הבדלות, שניים מאנשי סגל טרבלינקה: אוטו הורן ואיגנט דנילצ'נקו. כולם זיהו את דמיאניוק בוודאות מוחלטת או כמעט מוחלטת, ועמדו על דעתם גם בחקירות הנגדיות התקיפות ואף התוקפניות של ההגנה (למעט דנילצ'נקו שזיהויו היה במסמכים שמקורם בהליך אחר). שפטל טען כבר בבית המשפט המחוזי, כי העדים טועים ולחלקם אף ייחס שקר מכוון. בית המשפט המחוזי הקדיש את הרוב היחסי של פסק דינו (149 מתוך 367 עמודים) לניתוח זיהויו של דמיאניוק בידי העדים. השופטים דב לוין, דליה דורנר וצבי טל תיארו באריכות כל עדות ועדות, עמדו על יתרונותיה וחסרונותיה, התייחסו לטענותיה של ההגנה לנגדה – ואימצו את כולן. ביסוד פסיקתם של השופטים במחוזי עומדת הקביעה, לפיה "מי שעבר את הזעזוע הזה ומי שחווה את המציאות האיומה שהתקיימה במחנה ההשמדה טרבלינקה, לא יוכל לשכוח את שראו עיניו. ואכן, כשסקרנו את העובדות, ככל שמדובר באירועים עצמם, התרשמנו עמוקות מזכרונם הבהיר והמדויק של העדים, שידעו לתאר ולהציג בפנינו, כל אחד על-פי כושר הביטוי שלו, את שהתרחש נגד עיניהם באותם ימים של אימה ושל זוועה". זוהי קביעה שאיננה מובנת מאליה. ידוע הוא, כי זכרונו של האדם נחלש לאורך השנים ואף עשוי לתעתע בו. כל חוקר שואה יודע, כי יש לבחון היטב עדויות של ניצולים ולהשוות אותן למידע אחר: עדויות נוספות, ומוטב – מסמכים בני הזמן. אני עצמי נתקלתי בעדויות שהתבררו כלא-מדויקות ואף מוטעות. אך לוין, דורנר וטל הסבירו על פני עשרות עמודים מדוע הגיעו למסקנה שניתן לסמוך על זכרונם הספציפי של העדים בנוגע לזיהויו של דמיאניוק, ואף נעזרו לשם כך במחקרים מדעיים. ויודגש, כי בכל המשפטים של פושעי מלחמה במשך עשרות שנים, נעשה שימוש – אם רב ואם מעט – בעדי ראייה, כאשר בית המשפט קובע בכל מקרה את מידת מהימנותם. המסקנה במחוזי הייתה, כי המשקל המצטבר של הזיהויים בידי אפשטיין, רוזנברג, צ'רני ובורקס – חמשת העדים שהופיעו בפני בית המשפט – מספיק כדי לקבוע שדמיאניוק הוא-הוא איוון האיום. אותו משקל נתנו השופטים לזיהויים המאוחרים יותר של רוזנברג, אפשטיין, רייכמן ולהבדיל – הורן. גם הזיהויים בידי רייכמן ו(להבדיל) הורן בארה"ב, היו מספיקים לבדם כדי להרשיע את דמיאניוק. חיזוק לכך מצאו השופטים בעדותו של דנילצ'קו (שהוגשה, אגב, בידי שפטל). כלומר: לפנינו זיהוי בידי חמישה ניצולים ועוד שני שותפים לפשע, אשר אומץ במלואו בידי הערכאה הדיונית. בית המשפט העליון בחן את הזיהוי בצורה שונה. הוא קבע תחילה, כי תעודת טרווניקי היא מסמך מקורי וכי המופיע בה הוא איוון דמיאניוק. על-פי תעודה זו, דמיאניוק הוצב בסוביבור – ודווקא ההצבה לטרבלינקה לא נרשמה בה (וניתנו לכך הסברים משכנעים). לאחר מכן עבר העליון לבחון את הזיהויים עליהם הסתמך המחוזי, ודחה את כל טענותיו הקשות של שפטל נגדם (כולל מספר אמירות בנוגע לאמינותו, למשל: "ראוי היה שהסניגור יביא דברים במלואם ולא קטעי דברים בלבד, כפי שעשה לא אחת... אין מקום לפרשנות הבנויה על הצגת מקצתם של הדברים ואי-אזכור יתרתם"). וכך סיכמו הנשיא מאיר שמגר והשופטים מנחם אלון, אהרן ברק, אליעזר גולדברג ואליהו מצא: "עדויותיהם של עדי הזיהוי היו אמינות בעיני בית משפט קמא. לא גילינו ממש בטענותיו של הסניגור שהטיח כלפי עדותם טענות בדבר סניליות, רמאות או כושר זיהוי אפסי, לפי המקרה. לו עמדו ראיות אלו לבדן – כאשר מצטרפות אליהן אי-אלה ראיות שהגישה הסניגוריה, והן הודעת דנילצ'נקו וזיהויו על ידיו של המערער וכן הודעתו של [האיכר הפולני קז'ימז'ק] דודק וזיהויו על ידיו של תמונת המערער כתמונת איוון האיום, לא היינו רואים מקום להתערב במסקנות שהוסקו בערכאה הראשונה בעניין ההרשעה בדין". כפי שכבר אמרתי, שפטל מנצל את חוסר בקיאותו של הציבור בפרטיה הרבים של פרשת דמיאניוק כדי לשוב ולהעלות טענות שנדחו מכל וכל בידי שמונה שופטים בישראל, ולבסוף גם נדחו כאשר מרשו גורש לגרמניה והורשע בפשעי מלחמה במחנה סוביבור. לכן, דומה שאין טעם להמשיך ולהתנצח איתו; העובדות מדברות בעד עצמן. אך בשני דברים חייב אפילו שפטל, ממנו לא שמענו מעולם מילה אחת נגד דמיאניוק: הוא חייב בכבודו של בית המשפט, והוא חייב עוד יותר מזה בכבודם של הניצולים ששוב אינם יכולים להתייצב מולו.