ראו את התמונה בראש כתבה זו, שצולמה בתחנת אוטובוס ב-1996. לא, אין טעות. השעון המקובל מורכב אומנם מ-24 שעות, אך השעה ה-25 המופיעה בשלט נועדה למניעת טעות. כדי לבטא את המשך השירות אחרי חצות בקווים מסוימים, אחרי השעה 24 הופיעה גם 25 - השעה שבה מסתיים השירות. מה שהיה בשנות התשעים מצרך נדיר, זמין כיום כמעט לכל דורש בערים הגדולות. שירות התחבורה הציבורית במקומות רבים כבר לא מסתיים בתשע, בעשר או באחת-עשרה בלילה, אלא נמשך אחת, שתיים ואפילו שלוש לפנות בוקר. זה קורה בקווים עתירי נוסעים, אפילו עירוניים, בקווים בין-עירוניים בין ערים - אפילו חרדיות, בקווי לילה למקומות הבילוי וברכבות לילה לנתב"ג שמגיעות מצפון הארץ ומדרומה. לא באתי להתרפק על העבר או להלעיט אתכם בסיפורי היסטוריה, אלא להבהיר את הבעייתיות בשיטת חישוב התעריפים החדשה שתיכנס לתוקף ב-1 ביוני 2020. בחדר-האוכל של מדרשית נעם, שבה למדתי הגישו גם "באדי". המרקם הצמיגי של מעדן החלב של תנובה היה אחיד, למעט טיפה נוזלית, תוצאה של מכונת הייצור, שהעיבה על אחידות המוצר. לאחד מחברי למחזור היה הסבר מלומד על פשר הטיפה. הפרה שנותנת את הבאדי - הטעים באופן רציני - אחרי שהיא נותנת את ה'באדי', מקנחת בטיפת שתן. את טיפת השתן המרה הזו ניתן להרגיש בכל רפורמה חדשה עליה שעלה מכריזים במשרד התחבורה לגבי תחבורה ציבורית. בהעדר תודעת שירות, מישהו ברשות הארצית לתחבורה ציבורית חייב לפקשש במשהו, אולי כדי להזכיר לנו שפה זה לא אירופה ועדיין לא הגענו אל המנוחה והנחלה. בתחבורה הציבורית, ולא רק בישראל, מוגדרת יממה כמשך הזמן שמתחילת השירות ועד סופו. ברוב המקומות מתחיל השירות בסביבות השעה 5 בבוקר, ובחלק מהמקומות בסביבות 04:30 או 6, ומסתיים בשעות הקטנות של הלילה. מתוך הבנה של הרגלי הנוסעים ומשמרות הנהגים, נקבע כי מינוי חופשי-יומי ברב קו יחל מהשעה 04:00 ויסתיים בשעה 03:59 ביום שלמחרת. מערכת התעריפים החדשה שמציעה הרשות לתחבורה ציבורית למי שיבחרו לשלם באמצעות ישומון טובה, אפילו טובה מאוד. אלא שכאמור - הוכנסה בה גלולה מרה, ולפיה יממה תהיה בהתאם לשעון הרגיל - קרי: מחצות עד חצות. כלומר, נוסע שיבקש לנסוע אחרי 24:00 ייאלץ לשלם עבור נסיעות בודדות ולהפסיד הנחה שאולי היה מקבל. כך למשל, עובד במשמרת ערב שייצא באוטובוס ביום חמישי בשעה 16:00 לסידורים ואחר כך ימשיך ישר למקום עבודתו, יסיים את המשמרת בחצות, יבקש לעלות על האוטובוס של חצות ורבע ויידרש לשלם שוב בלי לקבל את תקרת ההנחה שלה היה זכאי אם היה נוסע בשעה 23:59. כדי ליהנות ממנה הוא יהיה חייב לנסוע גם למחרת, למרות שאולי מדובר ביום החופשי שלו. מה ההיגיון? ברשות לתחבורה ציבורית אומרים כי "ההגדרה הזאת קיימת בגופי הסליקה ובחברות האשראי, וכן בהגדרות הטכנולוגיות. בפועל אין הבדל גדול בין שתי השיטות - למעט הצורך להתרגל לכך שמדובר בפרק זמן של 24 שעות. בישומונים הוחלט להגדיר יממה באופן המובנה ולא כפי שהוגדר בעבר בכרטיס הרב-קו". מעניין שמה שאפשרי ברב-קו הופך פתאום לבלתי אפשרי או למאתגר טכנולוגית כשמדובר באמצעי כרטוס שאמורים להיות מתקדמים יותר. לא צריך אפילו לחשוב מחוץ לקופסה כדי להבין דבר בסיסי ביותר - כשם שיש חופשי-חודשי גמיש, כרטיס המאפשר נסיעה למשך 30 יום מרגע קניית המינוי, כך גם צריכה להיות גמישות בכרטיס חופשי-יומי, שיאפשר נסיעה ברב-קו או באמצעות הישומון מרגע העלייה לאוטובוס ולמשך 24 שעות, ולמצער מתחילת השירות ועד סופו. הגורם לבעיות מעין אלה הוא העדר תודעת שירות ברשות הארצית לתחבורה ציבורית, שכבר שנים שאני הדל מתריע על כך. במקום לראות לנגד עיניהם את הנוסע כלקוח, הם רואים בו שפן נסיונות וכסרח עודף. ראו לדוגמה את תקופת הקורונה. כבר בתחילת השבוע שעבר הודיעה הרשות על כך שתחודש פעילותם של חלק מן הקווים בסופי השבוע. אולם כל נוסע שחיפש את הקווים במערכת המידע של משרד התחבורה, לא יכול היה לעשות זאת, כולל בשישי ובשבת, ובמקום זאת העלו תוצאות החיפוש כאילו אף קו לא פועל בסופי השבוע. ברשות לתחבורה ציבורית בחרו להסתיר את המידע החיוני מן הנוסעים, באופן הממשיך את המחדל ארוך השנים במסירת המידע לנוסע.