תמונה ראשונה: מר כהן ומר לוי מאושפזים באותו חדר במחלקה לטיפול נמרץ, בשל בעיות לב. מר כהן זקוק לניתוח מעקפים, בעוד מר לוי יכול להסתפק בשלב זה בתרופות. מר כהן מודיע, שלא מקובל עליו שרק הוא יעבור את הניתוח, על כל כאביו וסיבוכיו. הרופא מתפשר איתו: בסדר, במקום ניתוח לך ותרופות לו - נשתיל קוצב לב גם לך וגם למר לוי.
תמונה שנייה: חוליה של חיזבאללה עומדת לעבור את הגבול ומתכננת לחדור לקריית שמונה. צה"ל מחליט להיכנס ללבנון בעוצמה רבה, כדי לחסל את החוליה ואת הבסיסים הסמוכים. ראש עיריית קריית שמונה מבהיר: התושבים שלי לא מוכנים להיות היחידים שיצטרכו להישאר בבתים עד תום המבצע. הרמטכ"ל מתפשר איתו: בסדר, במקום כניסה קרקעית - נפציץ מהאוויר, וחיזבאללה ישגר טילים לכל יישובי הקו.
שני תסריטים מופרעים, נכון? אבל זה בדיוק מה שעשה קבינט הקורונה (יום א', 6.9.20). מספר יישובים חייבים להיכנס לסגר מלא בגלל הקורונה, אבל ראשיהם ונציגיהם בכנסת מודיעים שהציבור לא יציית להנחיות - אז הקבינט מתפשר: בסדר, נעשה סגר חלקי גם למי שצריך סגר מלא וגם למי שלא צריך סגר בכלל. רופא שיעשה פשרה כזאת צריך ללכת לבית הסוהר; רמטכ"ל שיעשה פשרה כזאת צריך להיזרק מהצבא; ממשלה שעושה פשרה כזאת מאבד את הלגיטימיות שלה.
יש לחרדים סיבות טובות להפגין חוסר אמון בממשלה בכלל ובנושא הקורונה בפרט. עמדתי שוב ושוב על היחס הבריוני של המשטרה למפגינים חרדים, ועל חוסר האיזון שבמדיניות האכיפה בזמן הקורונה. אבל כרגע זה ממש לא משנה. כרגע הדבר היחיד שצריך לעמוד על סדר היום הוא הצלת חיים - הן במישור הבריאותי והן במישור הכלכלי. לא אצל בנימין נתניהו וחבורת חדלי האישים שהוא מוביל. אצלם ההישרדות הפוליטית היא שעומדת במקום הראשון, וכל השאר מתגמד מולה.
שימו לב לנקודת המוצא: החלטת קבינט הקורונה
איננה מהווה הכרעה בין דעות מקצועיות חלוקות. איש לא בא לקבינט וחלק מבחינה מקצועית על תוכנית הרמזור של רוני גמזו, שהקבינט עצמו כבר אישר. איש לא הציג לקבינט נתונים סותרים לאלו של גמזו. איש לא אמר שניתן להשיג את אותה תוצאה קריטית - בלימת הזינוק במספר החולים והמתים - בדרך החילופית עליה הוחלט. ההכרעה הזאת היא אך ורק פשרה פוליטית, כדי להשביע את רצונם של החרדים. ולכן זוהי הכרעה פושעת.
נתניהו טען בצדק כלפי אהוד אולמרט, שכאשר ראש ממשלה מואשם בפלילים - ניתן לחשוד במניעים העומדים מאחורי פעולותיו. מובן שנתניהו אינו מחיל את הכלל הזה על עצמו, אך המציאות מוכיחה שזהו בדיוק המצב. נתניהו צריך את החרדים כחלק מגוש הימין, בתקווה שהגוש הזה יספק לו איכשהו מוצא ממשפטו - חוק צרפתי, נשיאות המדינה, ועוד רעיונות הזויים. לכן נתניהו עושה הכל על-מנת לרצות אותם, גם אם המחיר הוא חיי אדם והרס המשק. חד וחלק. אין שום דרך אחרת להציג את זה.
החרדים עצמם - וליתר דיוק: מנהיגיהם - הם פושעים לא פחות. עמדתי כאן על הבדלנות והאנוכיות שבבסיס התנהגותם לאורך השנים ובמיוחד בחודשים האחרונים. כאמור, באופן חלקי אפשר להבין את כעסם והתמרמרותם. אם וכאשר ניהול משבר הקורונה ייחקר לעומקו, אחת המסקנות החשובות ביותר תהיה שהממשלה - בהרכב הקודם ובהרכב הנוכחי - פעלה בחוסר שקיפות ובחוסר אחידות. מדוע הפגנות כן ותפילות לא, מדוע חדרי כושר כן ובתי כנסת לא, מדוע שוטרים בבני ברק ולא ברחוב דיזנגוף. אבל זה ממש לא חשוב ברגע זה.
אנחנו במלחמה, כפי שזעק גמזו בצדק, ואת כל החשבונות צריך לשים בצד. אבל תראו את עומק השיגעון: אחמד טיבי ואיימן עודה מגלים הרבה יותר אחריות לאומית מאשר יעקב ליצמן ואריה דרעי. הרשימה המשותפת מתחננת בפני הממשלה לנהוג ביד קשה כלפי ערבים המפרים את מגבלות הקורונה, ואילו יהדות התורה וש"ס מכופפות את ידי הממשלה כדי להגן על חרדים המתנהגים בצורה דומה.
במקום התנהגות אחראית ושפויה, אנחנו מקבלים התנהגות מופקרת ומופרעת. ראשי ציבור מודיעים שאנשיהם לא יצייתו להוראות חוקיות של הממשלה הנבחרת - והממשלה נכנעת. ראשי ציבור מודיעים ששיקול הדעת הרפואי לא מעניין אותם - והממשלה עושה איתם פשרה פוליטית. לממשלה כזאת אין זכות קיום. חבריה של ממשלה כזאת הם שופכי דמים.
