את תופעת השתיקה אני מכירה מקרוב
|
|
|
|
יתומי טרנסניסטריה לאחר השחרור [צילום: יד ושם]
|
|
יש תופעה שאולי תרמה אף היא לשיח הציבורי החסר בכל הנוגע לשואה, ולא רק לשואת יהודי רומניה. כוונתי לשתיקת השורדים. תופעה זו בולטת בהתנהלותם של שורדי השואה שחיו ועודם חיים עמנו בארץ.
חברתי הסופרת ד"ר גלי מיר-תיבון, שאמה היא ניצולת שואת טרנסניסטריה, התייחסה לתופעת השתיקה הזו באחת מהרצאותיה ומצאה לה שני טעמים. ראשית, כך ציינה, השורדים הגיעו מחברה בה האיפוק והשקט בהתמודדות עם קשיים היו ערך בפני עצמו ונחשבו להתנהגות מכובדת. שנית, כך הוסיפה גלי, השורדים לא רצו לעסוק בעבר. הם היו נחושים לבנות את העתיד, להקים משפחות ולבנות חוף מבטחים לעם היהודי. הם ראו במדינה, בילדים ובנכדים שהעמידו, את ההישג הגדול ביותר שלהם.
אני סבורה שלשני הטעמים הללו שהציגה גלי כהסבר לשתיקת השורדים, ניתן להוסיף טעם שלישי והוא חווית ההשתקה שחוו השורדים בשל היחס של היישוב הוותיק בארץ כלפיהם. ה"צברים", חייבים להודות על האמת, התייחסו אל השורדים ואל מִנהגיהם ואורחותיהם לעיתים קרובות בהתנשאות לא מבוטלת. בשל פערי שפה, תרבות והשכלה, היחס אליהם היה כאל גלותיים שאינם מעורים דיים ב"ישראליוּת". ההתייחסות הבעייתית הזו של היישוב הוותיק מהווה בעיני אף היא אחת הסיבות לתופעת השתיקה של השורדים.
את תופעת השתיקה אני מכירה מקרוב, מהבית. אמי, יהודית סטרולוביץ' לבית הולינגר, נולדה בשנת 1933 בסטרוז'ניץ שבבוקובינה. היא הספיקה לסיים כיתה א' בלבד בטרם גורשה עם משפחתה למחנה העבודה בֶּרשד שבטרנסניסטריה. לברשד הגיעה אמי עם הוריה ואחִיה ועם סבה וסבתה מצד אמהּ. הסבים נפטרו סמוך לאחר הגעתם למחנה. לאורך המסע הרגלי לטרנסניסטריה בחורף של שנת 1941 ולאחר מכן בברשד, נצרבו בנפשה הרכה של אמי מראות וחוויות זוועה של מוות, מחלות, רעב, קור, סבל והשפלה. אחרי המלחמה עלתה אמי ארצה עם הוריה ואחִיה. הם הקימו בית בשכונת נווה עמל בהרצליה שהייתה שכונה של פועלים, שקיבצה לתוכה עולים מכל קצות תבל.
סבי וסבתי המנוחים וכך גם אמי בחרו לשתוק ולא לדבּר על טרנסניסטריה, ולמרות זאת טרנסניסטריה הייתה נוכחת בביתנו כל העת. היא הייתה הזרם התת-קרקעי שליווה את חיי היומיום שלי והתבטא בעיקר בחרדות ובצורך לגונן עליי יתר על המידה. לפני כעשור, כשהגיעה לגיל 80, החליטה אמי לשבור את קשר השתיקה וסיפרה לי את סיפור טרנסניסטריה שלה. בעקבות התפנית הזו והנכונות של אמי לשתף אותי בחוויותיה, הצטרפנו בשנת 2012 למסע אל בוקובינה בהדרכתו של דן מריאן, אף הוא יליד סטרוז'ניץ. היה זה מסע מרתק, מטלטל וחשוב אשר במהלכו הגענו גם לברשד, ונוכחנו לתדהמתנו כי הזמן כאילו עמד בה מלכת.
|
"צעירים כמונו ומבוגרים מאיתנו באלף שנים"
|
|
|
|
גירוש מגטו צ'רנוביץ [צילום: יד ושם]
|
|
ועוד על תופעת השתיקה: אחת הקבוצות של שורדי השואה היא קבוצת גיוס חוץ לארץ – הגח"לניקים. או כפי שלעתים כונו בשמץ של זלזול "גחלייצים". היחידה הזו מנתה כ-20,000 לוחמים, רבע מהם היו עולים מרומניה, ורבים מהם נפלו בקרבות מלחמת העצמאות. אין גזרה ואין חזית שבה לוחמי הגח"ל לא נטלו חלק. הם נמנו עם פורצי המצור על ירושלים, עם משחררי חיפה, עם לוחמי הגליל המערבי והמזרחי ועם הגדודים בדרום עד לכיבוש אילת. מספר הנופלים בקרב ניצולי השואה היה כמעט כפול משאר הלוחמים. רובם נשלחו ליחידות הלוחמות בשל העדר ידע של השפה העברית. ליחידות שירותים כמו אפסנאות, צריך היה לדעת עברית. הרובה, לעומת זאת, מבין גם יידיש, גם פולנית וגם רומנית.
בנאום שנשא אריאל שרון ז"ל, מי שהיה מפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות בטקס אזכרה שהתקיים בלטרון בשנת 2005, הוא הקדיש חלק ניכר מדבריו ללוחמי הגח"ל. הוא סיפר, כי בזמן המלחמה, בעת ההמתנה של מחלקתו במטע זיתים ליד חולדה, הגיעה לפתע שיירה של משאיות ובה, כדבריו: "מגויסים חדשים, זרים למראה, חיוורים במקצת, סוודרים חסרי שרוולים, מכנסיים אפורים, חולצת פסים. בליל של שפות. שמות כמו: הרשל ויאז'ק יאנם ויאטק פיטר ויונז'י, נזרקו לאוויר. כל כך לא השתלבו בזית, בסלע, בקרקע המצהיבה.
"הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה, עברו גבולות חסומים, אוניות מעפילים ושוב למחנות הסגר, הפעם בריטים בקפריסין ומשם באוניות היישר לחזית. הסתכלתי בהם. הם התפשטו. גווים לבנים. ניסו להתאים מדים, נאבקו ברצועות החגור בסיוע המפקדים שזה עתה פגשו. הכל בשקט. משלימים עם הגורל. איש מהם לא זעק לפתע - תנו לנו לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראות שעברנו. כאילו הבינו שזה עוד קרב אחרון על הקיום היהודי... אלה היו אנשי הגח"ל... שירים לא שרו להם. סביב המדורה לא דיברו בהם. לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עימו חוויות. לא היה להם בית. אנשים מעולם אחר, עם חוויות שאנחנו לא חווינו. צעירים כמונו ומבוגרים מאיתנו באלף שנים".
אריאל שרון הבין, במרחק השנים, עד כמה כואבת הייתה שתיקתם של לוחמי הגח"ל, ועד כמה גדולה הייתה תרומתם לתקומת העם היהודי בארצו. הוא הבין כמה רבות הן מניות היסוד שיש ללוחמים האלה ולשורדים כולם בבניינה ובעיצוב דמותה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.
ככל שחולפות השנים, ושורדי השואה שחיים בינינו הולכים ומתמעטים, כך גוברת בעיני החובה המוטלת עלינו, בני הדור השני והשלישי, לחקור, לזכור ולשמר את זיכרון השואה, על-מנת שהפרק האפל הזה בתולדות האנושות והשבר הזה בדברי ימי העם היהודי, יסופר ויועבר מדור לדור בבחינת "והגדת לבנך". זאת, על-מנת שהפרק הזה לעולם לא יישכח ועל-מנת שאולי בזכות הזיכרון, מעשים כאלה לא יישנו עוד. זו החובה בשמה אני ניצבת כאן היום, לזכור וללמוד. זו חובה המוטלת בעיני על כל בן אנוש, אך בראש ובראשונה היא מוטלת עלינו – בני העם היהודי, ואזרחיה של מדינת ישראל הריבונית.
לנו - בנות ובני הדור השני והשלישי לשואה - יש תפקיד בעולם ויש לנו חובה. לא רק לשמר את הזיכרון לאשר עשה לנו עמלק הנאצי, אלא גם להגשים את מה שנגזל מבני עמנו ומבני המשפחה שלנו. לחיות חיים שיש להם משמעות ולתרום להקמת חבְרה טובה, שומרת חוק וצודקת בישראל, תוך הגנה על ערכי יסוד דמוקרטיים המכבדים כל אדם באשר הוא אדם.
|
|