אך החיים הם לא רק פוליטיקה, או לפחות לא אמורים להיות רק פוליטיקה. נתניהו ויועציו, כמו ברק ואנשיו, תלו את המהלך המבריק ברצון לקדם את התהליך המדיני. "לפנינו מבחנים לא פשוטים, מבחנים מדיניים אשר במרכזם התהליך מול הפלשתינים והאזור כולו, ומבחנים ביטחוניים", נימק ברק את צעדו בבוקר הפרישה. נתניהו הוסיף בהמשך אותו יום בסיעת הליכוד: "כל העולם יודע, וגם הפלשתינים יודעים, שהממשלה הזאת תהיה כאן בשנים הבאות, ושעִמה צריך לנהל את המשא-ומתן לשלום. אנו רוצים לנהל אותו ולקדם אותו על בסיס האינטרסים שלנו לביטחון ולשלום". את יועציו שלח לסחרר את הספין שהיציבות תאפשר לקדם את תהליך השלום. "נמאס מאיומי הפרישה. כל פעם מישהו מתראיין, מאיים בפרישה, ומחליש אותנו מול הפרטנר בצד השני. במצב החדש לא יהיה צורך לחכות לוועידת מפלגת העבודה. אין פה יותר שרים על תנאי", טענו מי שמכונים מקורבים. מי שרוצה מוזמן לבלוע את הלוקש. מעבר לספינים, השאלה היא האם יש לחבירה של ביבי וברק תכלית מדינית. האם השניים מבשלים הפתעה מדינית כמו זו הפוליטית, או שמא מעתה ברק דווקא יהיה משוחרר ממחויבויות פוליטיות ויוכל לחשוף את עמדותיו האמיתיות והספקניות כלפי הפלשתינים? צריך להודות ביושר שאי-אפשר לדעת. מצד אחד, ברק עודנו מצולק מוועידת קמפ-דיוויד. הוא שומע ומפנים את הערכות המודיעין כי הסוגיה הפלשתינית חדלה מזמן להיות עניין של שתי מדינות לשני עמים והיא קרובה יותר להיות שלוש מדינות לשני עמים. הוא לא באמת חושב שיש פרטנר שאפשר לחתום איתו על הסכם ולא מאמין שאפשר להגיע להסכם "בתוך שנה", כדברי נתניהו. מדוע אם כן הוא מדבר בפומבי בכיוון הפוך לחלוטין? עד היום היו שתי תשובות לדבר. פוליטית ומדינית. פוליטית, ברק חייב היה להשמיע זמירות שינעמו למצביעים הפוטנציאליים של העבודה. מהעול הזה השתחרר השבוע. מדינית, שר הביטחון מאמין שישראל חייבת להיראות כמי ששואפת למשא-ומתן, שאם לא כן תאבד את אמריקה ואת שאר העולם. העילה הזאת נשארת בתוקף גם אחרי ההינתקות מהעבודה. במילים אחרות, ברק אולי ימתן במעט את הצהרותיו אולם השקפת עולמו הבסיסית לא תשתנה. בנאום מעניין ומפורט פרשׂ ברק לפני שבועיים את השקפת עולמו העדכנית בסוגיות העומדות על סדר היום. בהקשר האירני חזר ברק על המשפט הקבוע שלו: "אנחנו מייעצים או ממליצים גם לטובות שבבעלות בריתנו לא להוריד שום אופציה מן השולחן וגם אנחנו נוהגים כך". בעניין הפלשתיני פירט ברק את חומרת הבעיה, כפי שהוא רואה אותה. "אם בין הירדן לבין הים קיימת רק ישות מדינית אחת ששמה ישראל, הישות הזאת תהיה בהכרח - ומילת המפתח היא בהכרח - בסופו של דבר או לא יהודית או לא דמוקרטית. אם הבלוק הזה של מיליוני פלשתינים עם שאיפות לאומיות לגיטימיות בעיני כל העולם ולגיטימיות בעיני רובנו, אם הם מצביעים לכנסת זו מדינה דו-לאומית פר-אקסלנס גם אם אנחנו נקרא לה מדינה יהודית ברוח מורשת בית דוד. אם הם לא מצביעים, אז זו לא דמוקרטיה ואני לא רוצה להרחיק לכינויים אחרים מיבשות אחרות ומתקופות לא כל כך רחוקות. שתי האפשרויות האלה עומדות בניגוד מוחלט לחזון הציוני". המסקנה הידועה של ברק היא שיש להקים מדינה פלשתינית בגבולות 67' פחות או יותר ולחלק את ירושלים. עם זאת, בניגוד לאמירות הפומביות, ברק משוכנע שאין כרגע עם מי לסגור עסקה. מבחינה זו הוא קרוב לאגף הימני בשביעייה, בוגי, בגין, ליברמן. מה יעשה אם כך ברק האמיתי, נטול החטוטרת הפוליטית? בעניין הפלשתיני הוא ימשיך ללחוץ את נתניהו לפינה. לא משום שאפשר להגיע להסכם אלא כדי לפוגג את לחצי העולם ועל-מנת לקדם בכל זאת את המציאות לכיוון הרצוי בעיניו.

האם ייתכן שברק ונתניהו כבר מחביאים שפן בשק המדיני ובכוונתם להפתיע פעם נוספת את העולם כפי שעשו השבוע? קשה לשלול את האפשרות הזאת, אך נכון לעכשיו אין אסמכתאות. עו"ד יצחק מולכו מנהל שיחות ממושכות בוושינגטון כחלק ממאמצי הגישור מול הפלשתינים, אך נכון להיום ללא תוצאות. בפני שרי השביעייה לא הונחה אף הצעה ליוזמה מדינית, לפחות לא כזו שמבשילה לכדי מהלך מדיני ממשי. אף לא אחד מן המקורות שידעו לומר בעבר כי משהו מתרחש מעביר אינדיקציות כאלה כעת. יתרה מכך, במערכת הפוליטית טענו השבוע שאם היה לנתניהו ולברק משהו בכיס הם היו גורמים להשתקת הביקורת של שרי העבודה ומשאירים אותם בקואליציה. אם לא עשו זאת כנראה שאין להם. אבל יש גם אותות הפוכים. אנשים שמדברים עם נתניהו שומעים שהוא נחוש ללכת למהלך מדיני. שגרירים וראשי מדינות מתחננים שיעשה משהו. הצהרות כמו זו שסיפק נשיא רוסיה מדבדב בדבר ההכרה הרוסית במדינה פלשתינית, מלחיצות אותו ואת והמערכת הסובבת אותו. המקורבים, מימין ומשמאל, לוחשים לו שאינו יכול להישאר פסיבי לנוכח היוזמות החד-צדדיות של הפלשתינים. הוא עצמו מפזר רמזים שמשהו מתבשל. במפגש עם עיתונאים זרים לפני שבוע וחצי אמר נתניהו כך: "אני צופה שהשנה הנכנסת תחשוף אמת יסודית אחרת. כשם ש-2010 שפכה אור על יחס מדינות האזור לאירן, כך, אני חושב, 2011 תשפוך אור על אמת אחרת והיא מי באזור מעוניין ברצינות בשלום". דוברו של נתניהו הסביר שמדובר באמונה בעלמא, משאלת לב שאינה שעונה על תוכנית כזו או אחרת. יש מי שחושבים אחרת. אותם אחרים שומעים את נתניהו מגלגל רעיונות, בוחן אפשרויות, בודק היתכנויות ומתכנן מה לומר לדעת הקהל, במיוחד הימנית. ספינים נוסח 'אין מנוס מצעדים מרחיקי לכת', 'הקהילייה הבינלאומית לוחצת', 'הצלתי את המקסימום שהיה אפשר'. הפרמטרים שביניהם הוא מתמרן ידועים פחות או יותר. בלי עקירת מתנחלים. בלי חלוקת ירושלים. בלי ויתור על הביטחון. בלי נסיגות חד-צדדיות. בלי זניחת הבקעה. כל השאר עומד למכירה, כולל חילופי שטחים, ואלו עמדות המוצא בלבד. הצרה הכפולה מבחינתו היא שאין למי להציע את הסחורה כי הקניין הפלשתיני לא בא. הפלשתינים, שאינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ, לא מנצלים את מכירת החיסול ובמקום זאת מנהלים מסע הכפשה בינלאומי נגד ישראל. הצהרת מדבדב, הנפת דגל אש"ף בוושינגטון והצעת ההחלטה לגינוי ההתנחלויות במועצת הביטחון הן הפירות האחרונים של המסע. וזו אפוא המשימה המרכזית המונחת לפתח ממשלתו המחודשת של נתניהו. רק אם ישיגו ב' וב' שח-מט מול הפלשתינים כמו זה שביצעו במערכת הפוליטית, תהפוך החבירה שלהם מתרגיל פוליטי סתמי למהלך בעל משמעות של ממש.