רחוק מהקומדיות הבולוורדיות שהקהל העממי כה אוהב, וגודש בעבורן את האולמות, גבוה בשמי התיאטרון האינטליגנטי, הרגשי, הפונה לאנשים שיודעים להקשיב, חודר מחזהו של איבסן ללב. זאת - בחושפו את בעיותיו האישיות של אמן המכור לאמנותו, ומוכן לעשות הכל - לדרוס על אנשים אחרים כולל משפחתו - ובלבד שיגיע למטרתו - ההצלחה. עודד תאומי כארכיטקט האלוורד סולנס, שקנה את מיומנותו בעבודה תחת הדרכת הבוס, קנוט ברוויק (יוסי כרמון המופלא והמרגש), רמס את הבוס בדרכו להצלחה. כשקנוט, שהפך לשכיר אצל האלווארד, מבקש ממנו להתייחס לתוכניות אדריכליות שבנו הצעיר יוצר, כדי להעניק לו שם שיעזור לו בפיתוח הקריירה - מזדעק סולנס "בשום פנים ואופן - לא". הרוע שבו, והפחד מצעיר שיבוא לכבוש את מקומו כ"מאסטר בילדר", גובר על הכל. התואר מאסטר מכוון לאומן שהוא אמן ביכולותיו, לא בהכרח אקדמאי. רוב הדרמה מסתברת מהדיאלוגים בין הדמויות. אשתו של האלווארד, אלינה (גילה אלמגור, שאין עליה, במשחק מופלא), כובשת באצילות את יסוריה הנפשיים לעצמה, את כאב שריפת ביתה, את מות בניה התאומים, את חלוקת השטח שירשה מאביה ע"י בעלה, ובניית בתים עליו. את מצבה הנפשי הקשה היא מכנסת בתוכה ומתקשרת רק עם הבובות שלה, שגם הן נשרפו, ורק אחת, שרופה, מתגלה לצופים ברגע של פינוי הבית והמעבר לבית החדש. בית שנבנה כדי אולי, ליצור מערכת יחסים חדשה וחיובית בין בני הזוג. חיים של זוגיות חסרת חום ורגש, שיש בה רק מילוי חובות. בעוד היא מתייסרת בשקט מצמרר, הוא - כל חייו נזקק למישהי צעירה לידו, כדי להמריץ את האגו ואת המאמץ במירוץ להצלחה. אך גם את הצעירות שבדרכו הוא מייסר. משתמש וזורק. כך מזכירתו הנאמנה המאוהבת בו, קאיה (תמר קינן המכמירה), וכך הילדה שהבטיח לה לפני עשר שנים, כשהייתה בת 13, שיום יבוא ויבנה לה ארמון, וכשהיא מגיעה יום אחד לביתו במפתיע, ותובעת את מימוש ההבטחה תוך מניפולציות מילוליות ורמזים מיניים, עושה לו הילדה (הילה פלדמן הרעננה, הנמרצת והתוססת) בית ספר של החיים. נטייתו המעט פדופילית של הגבר המזדקן לנערות, מתסיסה אותו באשליה שהיא הוא מגיע שוב לשיא יצירתי. אבל המחיר הוא גבוה. גבוה מדי. גיל ויינברג כבנו של קנוט, מרשים מאד כחניכו של האלווארד. הוא שואף להמריא במקצועו, כפי שהבוס שלו נעזר בזמנו באביו, קנוט, הגוסס כעת. הוא אינו יורד על ברכיו כדי לקבל את המלצת הבוס כתובה על שרטוטו. יש בו הדר ואצילות מכובדת, שנדירים על הבמה, ומקבילים לאצילותה של גילה אלמגור בכבישתה את יסוריה. שניהם מהווים ניגוד לתאומי המתפרץ כשמשהו או מישהו מעורר את זעמו, או לרוח הנעורים השובבה של הילה פלדמן, או לכאבו של יוסי כרמון המבקש לראשונה מחניכו שהפך לבוס, להעניק הכרה לבנו - מה שמעורר את הפחדים הסמויים של האווארד מדחיקתו מהשיא ומכתר "אלוף הבונים" ע"י הצעירים שבדרך. את עצות הרופא (אלכס אנסקי הכה תרבותי, שלוואי וכל השחקנים בארץ ובמיוחד השדרנים, היו הוגים את העברית כמוהו) הוא דוחה על הסף בגסות. תאומי בתפקיד זה נראה ונשמע צעיר בעשרים שנה מהמציאות, במשחק רצוף המשדר עוצמת רגשות מסובכים ונפתולי נפש כאלה, מהם סבל גם איבסן. תרגומה מנורווגית של ליזי עובד-שייה עדכני, לא נמלץ מדי, וכך הטכסט של איבסן חודר ללב כל אחד, אם הוא רק קשוב למילים ולמשתמע מהן. הצגה לא פשוטה, אלא לכאלה שהפסיכולוגיה של נפש האדם, ומה שחבוי בו וגורם למהלכיו, גם אם הם נראים מטורפים, מעניינים אותו. בנושא הפסיכולוגיה הקדים איבסן את פרויד, וכיום כולם מודעים לחשיבותה.כל האלמנטים המצויים במחזה שאיבסן כתב בערוב ימיו, כולם מוכרים וידועים ואינם דימיוניים. אפילו הקטע בו מתוודה תאומי/האלוורד על יכולתו להשפיע על רצונות אנשים שמולו בעזרת היפנוט במבט עיניו אינו זר לו אישית. הצגה עילאית, שמעניקה תחושה של קצפת - הטוב שבטוב והמעולה שבמעולה שאפשר לחוות בתיאטרון.