מגרון נגד זמביש

בשלב הזה נפל האסימון לחלק ממנהיגי יש"ע ופעילי הארגונים החוץ־פרלמנטריים, בהם ראש מועצת בנימין אבי רואה, בצלאל סמוטריץ' ויהודה אליהו מארגון 'רגבים', אורית סטרוק מהארגון למען זכויות אדם ביו"ש, ושבח שטרן ונתן אנגלסמן מהמטה הלאומי בליכוד. הפעילים הבינו שאין תוחלת למלחמת חפירות משפטית ושצריך לפתור את הבעיה מהשורש. התובנה היסודית שהתגבשה בשטח היא שמדובר בסוגיה פוליטית־מדינית שאמורה להיות מוכרעת בידי נבחרי הציבור בכנסת ולכן הפתרון ההגיוני ביותר הוא קידום הצעת חוק להסדרת הישובים הלא מוכרים. זבולון אורלב הרים את הכפפה. ב"הצעת חוק על מחזיקים במקרקעין ביהודה ושומרון" הציע חבר הכנסת מסיעת הבית היהודי כי:

• "הוקמה שכונת מגורים באזור על מקרקעין שאדם טוען לבעלות עליהם, כולם או חלקם, אך לא פנה לבית המשפט המוסמך בבקשה לסילוקו של המחזיק במקרקעין במשך למעלה מארבע שנים מאז הקמת שכונת המגורים, ולא היה כל סימן במקרקעין להיותם בבעלותו, לא יפונו המבנים בשכונת המגורים ולא יהרסו, והם ייוותרו בידי המחזיק בהם. ואולם, רשאי בית המשפט להורות על פיצויו הכספי של הטוען לבעלות או במקרקעין חלופיים בקרבת מקום ובשווי דומה, אם נוכח כי הוא בעל המקרקעין".

העקרונות המשפטיים של ההצעה עוגנו בחוות הדעת המקצועיות של עו"ד יעקב וינרוט והשופט אורי שטרוזמן, שהתבססו על דיני הקרקעות העות'מאניים המקוריים שנהגו ביו"ש מקדמת דנא. היא כללה גם את הקביעה שאם קיימים היבטים משפטיים יש לבחון אותם בערכאות אזרחיות שמנהלות משפט ראיות נורמטיבי על בסיס עקרונות המשפט הפרטי ודיני הקניין. המשמעות היא שארגון שמאל שתובע בעלות על יישובים יצטרך להוכיח את טענותיו בבית משפט שלום או מחוזי ולא בבג"ץ שלא שומע עדויות ולא בוחן ראיות אלא מתבסס בעיקר על שיקולים ערכיים וציבוריים. בפגישה במערכת 'מקור ראשון' הסביר שר האוצר יובל שטייניץ את ההיגיון של הצעת החוק: "השכל הישר אומר שהדין במגרון צריך להיות זהה לדין ברמת־אביב. אם ברמת־אביב יבוא מישהו וישלוף מהבוידעם מסמך עתיק שמגלה שיש לו זכויות בקרקע שעליה נבנו במהלך השנים מגדלי מגורים, אף שופט בר דעת לא יורה להרוס את הבניינים ולשלוח את המשפחות לרחוב. המדינה תציע לו פיצוי כספי או קרקע חלופית ותותיר את הבתים על-כנם". הצעת החוק עלתה לדיון בוועדת השרים לחקיקה לפני שלושה שבועות ואמורה לעלות לדיון נוסף בעוד שבוע. אלא מה, מתברר שמאחורי הקלעים גורמים שונים יורים לכיוונים שונים. במקביל להצעת אורלב הועלו שתי הצעות חוק תמוהות של ח"כ יעקב כץ והכניסו את הח"כים מן הימין לטירוף מערכות. הראשונה הוגשה לפני כחודש והציעה שכל מי שהקים מבנים על קרקע 'בתום לב' ואפילו בסיוע עקיף של רשות שלטונית – 'יראו אותו כאילו הוא בעל המקרקעין'. ההצעה הזו מאפשרת השתלטות חופשית על קרקעות פרטיות בחסות החוק. על פניו היא נראית כהצעה שאין לה סיכוי לעבור, שכן אין בה הרבה מעבר להתרסה פרובוקטיבית נגד בית המשפט ונגד עקרונות היסוד החוקתיים של ישראל. ההצעה השנייה של כצל'ה עלתה בתחילת שבוע זה. היא קובעת שאין לסלק אדם משטח מוחזק ללא 'בירור העובדות בערכה בעלת סמכות לעיסוק בנושאי מקרקעין'. על פניו גם זו הצעה בעייתית מאחר שהיא מוגדרת כתיקון ל"חוק התכנון והבנייה" שכלל לא חל ביו"ש; היא לא עוסקת בבנייה אלא בחזקה ולכן כלל לא תועיל לישובים הלא מוכרים ביו"ש; היא לא חלה רטרואקטיבית והיא גם לא מחריגה את בג"ץ כערכה שמוסמכת להתערב ולהורות על הפתרון ולכן לא תשנה את פסק הדין של מגרון. בשורה התחתונה ההצעה לא תציל את מגרון, אבל היא עשויה לפגוע קשות ביכולת של ישראל להתמודד עם פינוי מאחזים בלתי חוקיים של הבדווים בנגב. הבעיה היא שלהצעות הקש הללו יש אפקט פוליטי מצנן. הח"כים של הימין מבולבלים ולא מבינים מה יש"ע באמת רוצה, כל מהלכי החקיקה של ההתיישבות נתפסים כהתרסה אופוזיציונית וגימיק פוליטי ולא כמהלך שקול ורציני, וממילא גם הולך וקטן הסיכוי של הצעה שקולה כהצעתו של אורלב.

אבל המכשול הגדול באמת למאמץ החקיקה הוא מישהו אחר, לא הייתם מנחשים מי: זמביש. מנכ"ל אמנה, האיש שהיה ועודנו הדמות החזקה ביותר ביש"ע, מתנגד בחריפות להצעה של אורלב. זמביש מאמין שאי-אפשר לפתור את בעיית מגרון בחקיקה. הוא מעריך שמערכת משפט תתקומם מול ההצעה ושבנימין נתניהו לא יעמוד מול מתקפת הסמוראים של משרד המשפטים. הפתרון שלו הוא להחתים את תושבי מגרון על הסכם העתקה. זמביש הוא מאמין גדול בטקטיקות פוליטיות שמכוונות למריחת הזמן: אנשי מגרון יחתמו וימתינו להקמת השכונה החלופית, בינתיים נרוויח זמן, הפריץ והכלב ימותו, ביניש תתחלף, אולי יהיו בחירות, ובסוף יש סיכוי שיש"ע תקבל גם את השכונה החדשה וגם את מגרון. ועכשיו להתנהלות: מליאת מועצת יש"ע אומנם התנגדה להסכם להעתקת מגרון, אך זמביש לא ממש סופר אותה. אי-אפשר לשלול לחלוטין את ההיגיון שלו אבל הבעיה היא שביש"ע אין מנגנון דמוקרטי לדיון ולקבלת החלטות וכולם עובדים "סולו". התוצאה העגומה היא שאין אסטרטגיה, אין שילוב כוחות, אין ריכוז מאמץ, כל אחד תוקע מקלות בגלגלי האחר וההתיישבות מובסת. גורם בכיר בסביבת רה"מ אמר כי "לא משנה מה אנשי מגרון יעשו ואיזה לחץ הם יפעילו. מה שמשנה בסוף זה מה שזמביש ילחש על אוזנו של נתניהו בארבע עיניים, והם נפגשים הרבה". הפרונט הציבורי של זמביש הוא דני דיין והשותף במערכת הפוליטית הוא זאב אלקין, שתמך בחוק השני של כצל'ה. כוחו הגדול של זמביש נובע מיכולתו לספק את הסחורה הפוליטית. ראשי הממשלות לדורותיהם ידעו שאת מה שנסגר מול המתנחל עם הג'ינס והסנדלים אפשר לראות כמובטח, ולכן התייחסו אליו כאל מייצג ההתיישבות כולה. בדרמה הנוכחית התחייב זמביש בפני הדרג הפוליטי על הסכם להעתקת מגרון והוא דבק בדרכו באותה עקשנות שהוליכה אותו 30 שנה על הגבעות. אם ייכשל, כוחו במסדרונות הפוליטיים יצומצם באופן דרמטי. שר מבולבל שפנה לזמביש נענה: "מה אתה נבהל מהקמפיין שלהם (אנשי מגרון, י"י)? תמתין בסבלנות ותראה שבדקה התשעים הם יחתמו על ההסכם". לגופו של עניין, ניתוח קר של המפה הפוליטית מורה שקריאת המפה של זמביש אינה הכרחית. המצב כרגע הוא שיש סיכוי לא קטן להעביר את חוק ההסדרה של אורלב, שכן למעט השרים בגין, מרידור ויעלון, רוב שרי הקואליציה תומכים בהצעה. אחד המפתחות לפתרון המשבר הוא זאב אלקין. בשבועות האחרונים ראינו שיו"ר הקואליציה יודע להסתער על יעדים שנראים לו חשובים כחוק גרוניס וחוק לשכת עורכי הדין, ולכבוש אותם על-אף זעקות השבר של התקשורת וההיסטריה בלשכת רה"מ. אם הוא יחליט להתגייס למען חוק ההסדרה של מגרון הוא מסוגל להעביר אותו. אבל בינתיים זמביש לא רוצה, וביחד עם דני דיין הוא כנראה שכנע את אלקין לשבת על הגדר.