מאז שראיתי ב"הבימה" את "מחכים לגודו" עם שמעון לב ארי, גד קינר יבדלו לחיים ארוכים, שי דנון וניסים עזיקרי ז"ל - עלו בארץ הפקות רבות של מחזה האבסורד שהפך לקלאסיקה של המאה ה-20. סמואל בקט האירי, שבחר לחיות ולכתוב בפאריס, כמו יתר גדולי המחזאות של אמצע המאה שעברה, כתב כמו כולם (ז'אן ז'נה, אוז'ן יונסקו הרומני, פרננדו אראבל הספרדי ומישל דה גלדרודה הבלגי) - בצרפתית. וכשמישהו כותב בשפה שאינה שפת אמו - המשפטים במחזות שלו תמיד קצרים, פשוטים וקליטים. זו אחת הסיבות שעשתה את החבורה הזו לשיאני תיאטרון האבסורד האירופאי ולקלאסיקאים מודרניים. ורק כשקוראים אותם בצרפתית - מבינים את משמעות הקביעה הזו.
בקט האירי הצטרף לרזיסטאנס, המחתרת הצרפתית בימי הכיבוש הנאצי את צרפת, ברח מפאריס כשחבריו חלקם נתפסו ואחרים נספו במחנות הריכוז, ואת היאוש והחוויות הקשות שחווה ביטא בפילוסופיה השזורה במחזהו "מחכים לגודו". מיהו גודו? כנראה שהשם נגזר מהמילה God. שני הקבצנים וולאדימיר ואסטרגון מתווכחים רוב הזמן באם לחכות לגודו, שהבטיח להגיע לשם, או לא. ואיפה זה "שם" - המקום אינו ברור. התפאורה שעיצבה רקפת לוי, היא העשירה והמתוחכמת מכל אחת ההפקות שנראו כאן. היצירתיות של רקפת לוי אינה תוחמת גבולות למחזה, לא בזמנים ולא במקום. הכל יכול להתרחש כאן - ושם, פעם - והיום. למחזה אין תחום של זמן, והוא שייך לכל קהל צופים, בנצחיות של הבעיות שהוא מעלה.
כיום היו מכנים את הטקסט כ"נאנסנס". אין עלילה, ללא התרחשות דרמטית סוחפת, והתיבלון היחידי הוא הופעתם של הצמד פוצו ולאקי, שמכניסים אווירה מרתקת במשחקם ובאנרגיה הנמרצת של פוצו מול המימיקה הנוקבת העצובה של לאקי. התלבושות (גם הן פרי עיצובה של רקפת לוי), התסרוקות, בחלקן פאות, וכן האיפור של השחקנים, מכניסים היטב את הקהל לאווירה המיוחדת. התרגום הרענן של בן בר שביט מוסיף גם הוא לעכשוויות. אך ההצלחה האדירה של ההצגה של תיאטרון פסיק נשענת על משחקם המזהיר של ארבעת השחקנים וה"ילד" (נחמה פרל, כשליח מטעם גודו), שהבימאי המבריק שמואל הדג'ס כה היטיב לשענע.
את יכולת התזמור המופלאה של הדג'ס ממחישה לשון הגוף שלהם, הממלאה תפקיד לא פחות משמעותי מאשר טקסט הכי דרמטי של מחזה בלשי שאביב איבגי אחראי לכוריאוגרפיה כאן. הצופה לכוד בעקבות תנועותיהם, כמו אחרי אופן ביטוים את הטקסט. אסטרגון, הוא (אסי שמעוני) נראה מבוגר בתנועתו ועם שערו המאפיר, ורק ידיו הצעירות מסגירות את גילו. קולו הצלול והברור גם הוא חלק מהכלים שהוא חמוש בהם, ושעושים אותו לשחקן עם נוכחות בימתית בעלת עוצמה.
יחד עמו, ולדימיר, הניהיליסט, (עוזי ביטון הסופיסטי) שנראה כמו סמרטוט אנושי, נראים השניים כמו המשך לדמותו של הקבצן הקלאסי של צ'רלי צ'פלין. סמל לאדם הקטן, שאינו יכול לשנות מאומה במתרחש, וחייב לשאת כל הניחת עליו. חביב מזרחי כפוצו, השתלטן, הרודה במשרתו לאקי האומלל (השם והמשמעות אבסורדיים אף הם), ליאור שגיא סמל לאוומללות ודכי, מהווה דמות קומית בתוך כל המצב הכאוטי וחסר התקווה. ובתוך כל אלה, כשלאקי הסובל פותח את פיו במונולוג שוטף וחסר כל מסר, הוא זוכה למחיאות כפיים סוערות בסיום הדקלום. דקלום שמזכיר לי משהו דומה מימי הצופים והמסיבות בתיכון, שם כל אחד חווה דקלום כזה בעצמו, של נאנסנס ופראזות בנוסח הפוליטיקאים המזהירים שלנו, שאין בהם דבר וחצי דבר.
התאורה של אורי רובינשטיין, והסאונד של ירואל פלוטניק את המוזיקה של אשר גולדשמיט - תורמים בעיצובם המעולה לאווירה הסוריאליסטית והדימיונית משהו. גזע העץ הכרות העשוי רבדים רבדים שמונחים אחד על משנהו, מסמל את המוות והקץ העומדים לנחות על כל אחד פעם. כי גם הלבלוב הזמני שלו הוא קצר וזמני. הפרגודים והמסכים שברקע הרחוק, מזכירים לנו שהכל תיאטרון. ושכולנו מצויים במסכת תיאטרלית אחת ושמה "החיים".
הצגת "מחכים לגודו" של סמואל בקט בביצוע המזהיר של תיאטרון "פסיק" היא חוויה עוצמתית של תיאטרון טהור, שהאבסורד מהווה את העוגן המרכזי שלו, אך סביבו מתרחש הכל. לא להחמיץ.
