"מערכת החינוך צריכה לעבור טלטלה גדולה"

גם פרופ' שלמה רומי, ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, מתחבט בשאלה זו. "מערכת החינוך בישראל, שיש לה אומנם בסיס טוב, צריכה לעבור טלטלה גדולה מאוד כדי שתממש את הדברים שמצופים ממנה", הוא אומר ערב פתיחתה של שנת הלימודים החדשה. מערכת החינוך שלנו עברה בשנים האחרונות רפורמות לא מעטות. 'אופק חדש', 'עוז לתמורה'. השנה מתחילים ליישם את חוק חינוך חינם מגילאי 3. בכל זאת משתדלים. "נכון, אבל השינויים האלה הם שוליים ואף לא אחד מהם משמעותי ברמה שתצליח ליצור את השינוי המיוחל. הם לא נותנים את התחושה, לא למשתמש בהם ולא לסביבה, שהנה התרחש משהו דרמטי. צריך שידוד מערכות נרחב בתחומים רבים, הרבה מעבר למה שנעשה. העולם השתנה והמערכת לא התאימה עצמה בצורה מספקת לשינויים". הרפורמות הללו קיימות רק שנים ספורות. אולי מוקדם להעריך את תוצאותיהן? "אולי, אבל ראה את הרפורמות בטלפונים הסלולריים. כולם הרגישו את זה מיד". אבל מחירי הסלולר ניתנים לכימות מידי, חינוך והישגים לימודיים הם עניין ארוך טווח. "נכון, אבל צריך לחשוב על שינוי שיהיה הרבה יותר משמעותי, ואז גם יחושו אותו מידית. ב'אופק חדש' המורים לא מרגישים את השינוי הזה. נכון שהם מקבלים שכר גבוה יותר תמורת עבודה נוספת והם עושים יותר, אבל דורשים מהם הרבה יותר. מורה עדיין לא מרגיש שהוא מקבל גמול הולם עבור עבודתו. 'אופק חדש' מדבר על המרחב של המורה. איזה מרחב יש למורה במבנים הישנים שבהם אין לו אפילו כיסא בחדר המורים?" הכול עניין של כסף? "כסף הוא מרכיב מרכזי שאי-אפשר לזלזל בו, אך זה בעיקר עניין של מוּדעות". אי-אפשר לומר שאין מודעות. "תלוי איך מגדירים מודעות. יש אנשים שיש להם מודעות רבה למשקלם העודף אבל הם לא נוקטים צעדים אופרטיביים". כיצד מתרגמים את המודעות למהלכים אופרטיביים מסודרים? "למשל ביכולת ליישם מחקרים. יש היום לא מעט גופי מחקר העובדים עם משרד החינוך ומייצרים עבורו מחקרים, אבל כשזה בא לידי יישום מתברר שהעסק מסובך ולא פשוט. אני עצמי ערכתי כמה מחקרים בתחום הטיפול בנוער במצבי סיכון, שמתוכם עולה כיצד יש לטפל בהם בקהילה, אבל מתברר שהטיפול בנוער הזה סובל מכפילות ומחלוקה לא ברורה בין משרד החינוך למשרד הרווחה. לשני המשרדים אג'נדה משלהם, וכדי שיעבדו בצורה מסודרת ומסונכרנת צריך להשקיע מאמץ גדול. המאמץ הזה לא נעשה".

לפני כמה חודשים התכנסו ראשי בתי הספר לחינוך בארץ וציבור החוקרים ליום עיון באוניברסיטת תל אביב שעסק בשתי שיטות פדגוגיות הנחשבות המוצלחות בעולם, זו של יפן וזו של פינלנד. "המערכת היפנית נוקשה ותובענית באופן מוטרף, שכלל לא מתאים לכאן, אך זו של פינלנד נחמדה ונעימה, והנה הפינים לוקחים את כל המקומות הראשונים. ניסינו לחשוב איך אפשר להתאים את השיטה לארץ. למיטב ידיעתי, איש ממקבלי ההחלטות במשרד החינוך לא השתתף ביום העיון הזה. הם שונאים השוואות למערכות מוצלחות היוצרות ביקורת על מערכת החינוך בארץ. איש אינו אוהב ביקורת, אבל חשוב לשמוע אותה". אם היית צריך להצביע על הבדל משמעותי בינינו לבין פינלנד, על מה היית מצביע? "תנאי הקבלה למוסדות להכשרת מורים. הם מקבלים רק עשרה אחוזים מהפונים. אנחנו בכלל לא נמצאים שם. אצלנו מורידים את תנאי הסף לקבלת סטודנטים כי יש צורך למלא את השורות, אחרת יחסרו אלפי מורים. זה עניין של היצע וביקוש. לצערי, אין ביקוש ברמה גבוהה למקצועות האלה". בזמנו דובר על כך שתנאי הסף יעלו. "ואז לא נקבל אף אחד. אי-אפשר לקבוע קריטריונים במנותק מאוכלוסיית הפונים. כמו ברפואה, גם בתוך מערכת החינוך יש מקצועות מועדפים ומקצועות דחויים. היום, למשל, לא תמצא אנשים שרוצים לעסוק בתוכניות לימודים כי אין בזה פרנסה".

פרופ' שלמה רומי משמש זה שנתיים פרופסור חבר וראש בית הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן. הוא פסיכולוג חינוכי שהתמחה בעבודה עם ילדים בעלי הפרעות התנהגות. ביקורתו על מערכת החינוך חדה ונוקבת. לדבריו, הרעה החולה היא שאין במשרד תכנון ארוך טווח. שרי החינוך לדורותיהם מבקשים למלא את תפקידם ללא זעזועים מיותרים שיסכנו את עתידם הפוליטי. "הוא חושש מהטלטלה שאני מדבר עליה, אבל המערכת זקוקה לה כאוויר לנשימה. היא תבוא ביום מן הימים. אם הקליינטים שלך לא מרגישים שעשית משהו, אתה יכול לבוא ולטעון עד אחרית הימים שפעלת ושיצרת אבל שום דבר לא יעזור". אינך רואה צעד חשוב ומשמעותי במתן חינוך חינם מגילאי 3? "זו הייתה החלטה נבונה ומחויבת המציאות שהתקבלה כבר בשנות ה-80 אך לא יושמה עד היום. אני תוהה אם יתמידו במימושה או שהיא תיפול קורבן לחרב הקיצוצים בעתיד. הרי מדובר באוכלוסיה חלשה שקל לפגוע בה. אם הנושא יהיה מוסדר, יהיה הרבה יותר קשה לפגוע בו. "אבל הבעיה אחרת לגמרי. בתחום הגיל הרך שוררת אי-בהירות גדולה. צריך לעשות סדר ולהוציא את הטיפול בגילאים האלה ממשרד התעשיה והמסחר, מה ששייך לתחום החינוך צריך להיות שייך לחינוך. צריך לאחד את כל הטיפול בחטיבה הצעירה, גני ילדים וכיתות א', למסגרת אחת בעלת רצף". מדוע זה לא קורה? "מדובר בפוליטיקה, ובפוליטיקה לא נוגעים באנשים חזקים". פרופ' רומי אינו חושש שהגנים העירוניים יגרמו לסגירת הגנים הפרטיים ושבכך אולי תיפגע רמת החינוך הניתנת בגנים. סוף סוף מספר הילדים בגנים הציבוריים יהיה גדול יותר ואולי בשיטה החדשה הילדים לא יקבלו יחס אישי וחם כמו בגנים הפרטיים. "אני לא חושב שמה שציבורי הוא גדול ומסואב ומה שפרטי הוא אפקטיבי וטוב. אני תומך בשירות ציבורי אפקטיבי. החינוך הפרטי נותן פתרונות רק למיעוט האוכלוסיה. הרוב לא נמצא שם. גם במערכת הציבורית יש אנשים טובים ומוכשרים. נכון שאפשר לקחת כל רפורמה ולמסמס אותה ואז לומר 'ראו, זה לא עובד'. אם יקימו גנים אך ינסו לצמצם, לחסוך כסף ולא לתת את מה שדרוש, זה ייכשל. אבל על פניו הרעיון טוב, והוא נותן פתח לאפשרויות חדשות להרבה אנשים".

שיחתנו מתקיימת בימי הסערה התקשורתית סביב "הלינץ' בירושלים". העובדה שמדובר בבני נוער צעירים, בני 13 ו-14, שהידרדרו לשפל אלים אינה מטילה לדעתו של רומי צל כבד על מערכת החינוך. לדבריו, רוב המחקרים מצביעים על ירידה באלימות בתוך בתי הספר והאשמה שלה בכל אירוע במרחב הציבורי היא דמגוגיה ופופוליזם. "מערכת החינוך אינה יכולה לפתור לבדה את בעיית האלימות או הגזענות. להורים יש תפקיד מרכזי, וגם לרשויות נוספות שאמורות מעצם תפקידן לחנך גם אם אינן קרויות משרד החינוך. מדוע לא נטפלים אליהן? מערכת החינוך עושה מהלכים רבים אך יש גבול ליכולתה להתמודד עם הבעיה". היא אמורה להקנות ערכים של סובלנות, יחס לזולת, התחשבות. נראה שמה שאנחנו מקבלים זה נוער שהאלימות היא חלק ממנו, החושב על סיפוקים מידיים ואבוי למי שעומד בדרכו. "היא אינה לבד בזירה. היא רק שחקן אחד מני רבים והיא דווקא הגורם החלש מכולם. מדוע לא מחייבים הורים לקחת אחריות על ילדיהם?" מה היית עושה? "גם כאן השאלה עד כמה מוכנים להשקיע במניעת התופעות האלימות. עד כמה מוכנים להקטין את מספר התלמידים בכיתה כך שיהיה אפשר, בטיפול אישי, לזהות פוטנציאל של אלימות מגיל צעיר. חלק גדול מבעיית האלימות הוא תחושות שמבעבעות מתחת לפני השטח בפרק זמן ממושך, וצריך להשקיע באנשים רבים שיאתרו את הבעבוע הזה. צריך לתגבר את בתי הספר באנשים מתחום החינוך הטיפולי, עובדי נוער שהוכשרו במכללות ובאוניברסיטאות, שיעבדו באופן פרטני עם נערים ונערות שאותרו כבעלי פוטנציאל לאלימות. זה כמעט לא נעשה. היום מטפלים בבעיה אחרי שהיא מתפתחת במקום למונעה, כמו שמטפלים בתאונות הדרכים. הספרות המקצועית מלאה פתרונות של מניעה". לדברי רומי, החינוך לגיל הרך ובעיית האלימות קשורים זה בזה. הוא סבור שאפשר לזהות כבר בגן פוטנציאל לאלימות אבל העדר רצף בין המערכות עלול למנוע את הטיפול. "אם כל המידע על הילדים יהיה בידי התמ"ת ולא יעבור עם התלמיד או הצוות למשרד החינוך - הטיפול ייעצר". אנחנו מדינה אלימה? "אם אומר שכן ישתיקו אותי וישאלו אותי איך אני מדבר, הרי זו מולדתנו, ארצנו האהובה ואין לנו ארץ אחרת. בפועל אתה רואה שיש הרבה אלימות וגסות רוח במרחב הציבורי. אנחנו נמלטים כל הזמן אל המרחב השיפוטי. אם מישהו לא עבר ממש על החוק ולא נכנס לבית הסוהר אז הוא בסדר. זה לגמרי לא נכון. יש עוד הרבה מה לעשות באמצע, בין ה'בסדר' לבין בית הסוהר". דווקא במערכות החינוך החרדיות אין בעיה של אלימות. "מי אמר לך? שם המערכת סגורה והדברים לא יוצאים החוצה. כשאומרים לי שלא קורה דבר אני מוסיף את המילה 'עדיין'. אסור לדווח על שום דבר. לפעמים המורים שם הם האלימים... עם זאת, המערכת החרדית מקדשת את נושא החינוך ומפנה לשם את הטובים ביותר, יותר מהמערכות הרגילות". מה דעתך על קיצור החופש הגדול? "זה כמו שתאמר שאדם שצריך להוריד 80 ק"ג הוריד קילו אחד. הוא בדרך הנכונה, אבל איזה חזון יש בזה? אף שהרעיון מוצלח, זו צריכה הייתה להיות החלטה מנהלית ולא נושא למשא-ומתן וקול תרועה שדנים בו כבר שנה. יותר משמעותי היה לו דנו מה הנערים עושים בחופש. האם משרד החינוך מייצר פעילות נגישה לכל אחד. כל הורה יודע שההוצאות הכספיות הנדרשות ממנו בימי החופש עולות על כל דמיון. גם פעולות ה'חינם' הן יקרות למדי ובסופו של דבר מגיעים לשברון כיס גדול".

פרופ' רומי יצא חוצץ נגד הפוליטיזציה, המפריעה לדעתו לייעל את מערכת החינוך. אני שואל אותו אם אינו סבור שהחלטת ועד ראשי האוניברסיטאות להתנגד להקמתה של האוניברסיטה באריאל ואף להגיש עתירה לבג"ץ בעניין אינה נגועה בפוליטיזציה. פרופ' רומי חוכך בדעתו שעה ארוכה. בנושא הזה הוא חצוי בדעתו. גילוי נאות: רעייתו מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית במרכז האוניברסיטאי באריאל. הוא מעריך את המוסד אך אינו רוצה לצאת חוצץ נגד חששו של ועד ראשי האוניברסיטאות. "ההתנגדות להכרזתה כאוניברסיטה נובעת מכמה סיבות", הוא אומר בסופו של דבר. "הנימוקים הפוליטיים, שלפיהם מדובר באזור 'כבוש' ובסכנת החרמות מצד העולם, הם ממש לא רלוונטיים ומתאימים לשמאל הקיצוני. חלקי לא יהיה עמהם. זכותה של המדינה להקים אוניברסיטה בכל מקום שבו היא חושבת לנכון. אם אריאל עומדת בכל התנאים האקדמיים - יש מקום להקמתה. הטענה היא שעוגת תקציב ההשכלה הגבוהה אינה מספקת, וחששם של ראשי האוניברסיטאות הוא שתקצוב אריאל יבוא על חשבון יתר האוניברסיטאות".