עם כל הקושי לחזות את התנהגותו העתידית של הממשל האמריקני הנכנס, ולמרות ההנחה הסבירה שליחסים אישיים בין מנהיגים יש השפעה מסוימת (שאין להגזים בחשיבותה), שורה של סיבות מאפשרות להניח שהתרחיש החד-משמעי דלעיל לא יתממש. סיבה ראשונה לכך, היא ההערכה, שהסתברותה נראית גבוהה, כי הנשיא אובמה יתמקד בנושאי פנים. אם הוא יצליח לחלץ את ארצות-הברית מהמשבר הכלכלי, וגם לקדם את הטיפול בצורכי המעמד הבינוני והשכבות החלשות באוכלוסיית ארצות-הברית, הוא ייזכר בהיסטוריה האמריקנית כאחד הנשיאים המצליחים. לעומת זאת, תחום מדיניות החוץ אינו עומד במוקד התעניינותו של הציבור האמריקני, כפי שהתברר במסע הבחירות, והסיכויים להביא לפריצות דרך בתחום זה אינם רבים. אם כן, סביר להניח שמדיניות החוץ של אובמה תמשיך להתבסס לאו-דווקא על אסטרטגיה מקיפה, יוזמת ושאפתנית, אלא על השלמה עם מגבלות הכוח של ארצות-הברית, וטיפול בבעיות בוערות ("כיבוי שריפות") תוך מתן העדפה לדרכי טיפול רב-צדדיים, דרך קואליציות שמאפשרות לחלק את העלויות עם שותפות, ולהחליט על "הנהגה מאחור" במקרים שבהם הדבר נוח. אין בכך כדי להוציא מן הכלל אפשרות של ניצול הזדמנויות, אם אלה ייקרו בדרכו.

סיבה שנייה היא שנשיא בתקופת הכהונה השנייה שלו אינו משוחרר מאילוצים פוליטיים. אובמה יזדקק לשיתוף פעולה של הקונגרס, כדי לקדם את האג'נדה הפנימית השאפתנית שלו. זאת ועוד, תוצאות הבחירות לקונגרס של אמצע הכהונה חשובות לו משום שהן יכולות ליצור עבורו מצב קשה יותר, שבו ייאלץ להתמודד עם בית-נבחרים וסנאט לעומתיים. אפשר גם לטעון כי בניגוד להערכות שהושמעו ערב הבחירות, לא חל כרסום בתמיכת המצביעים היהודיים באובמה, רק משום שהוא נמנע מעימות עם ממשלת נתניהו, והעניק תמיכה רבה לישראל בכל התחומים, ולכן, למדיניות כלפי ישראל יש עדיין משקל פוליטי חשוב. סיבה שלישית היא אופיו של הנשיא אובמה. במהלך כהונתו הראשונה התבדו ההערכות שהוא יהיה נשיא אידיאולוגי. הוא הפגין פרגמטיות ויכולת גבוהה להפעיל שיקולים שכלתניים ולהתגבר על רגשות. אחת הטענות הרווחות בקרב מנהיגים זרים הייתה הקושי ליצור יחסים אישיים חמים עמו. הדיאלוגים היו תמיד ענייניים וללא ממד רגשי. סביר כי שיקולים של תועלת ואינטרסים ימשיכו להכתיב את המדיניות של ממשל אובמה. לכל אלה תהיה השפעה על הסוגיות המדיניות העיקריות החשובות לישראל.

למרות פוטנציאל החיכוך הקיים בין ישראל וארצות-הברית בשאלת המדיניות כלפי תוכנית הגרעין האירנית, שהשתיים רואות את הקווים האדומים שלה באופן שונה, עדיין קיים אינטרס משותף לבלימת התוכנית. לכן, סביר להניח, כי יימשך שיתוף הפעולה ההדוק בתחום זה בין ארצות-הברית וישראל. שיתוף פעולה זה ייבחן בשני תרחישים עיקריים. הראשון – ארצות-הברית תצליח לסכם עסקה עם אירן, וחלק מרכיבי העסקה לא יהיו מקובלים על ישראל. עם זאת, קשה להניח שבמצב כזה ממשלת ישראל תוכל, בסופו של דבר, לסכל עסקה שרכיביה יהיו מקובלים על הממשל האמריקני ועל האיחוד האירופי. המסקנה המתבקשת היא שישראל צריכה לעשות כל מאמץ להשפיע על רכיבי העסקה לפני ששני הצדדים מגיעים להסכם, אבל להימנע מיצירת רושם שהיא מנסה לסכל כל עסקה סבירה. בתרחיש השני, הפעילות הדיפלומטית והסנקציות לא ישנו את עמדת אירן, ותוכניתה הגרעינית תתקרב לנקודה שמבחינת ישראל תחייב פעולה צבאית. ארצות-הברית תמשיך לשאוף להחזיק בידיה את ההחלטה על פעולה צבאית, והיא תפעיל את כל מנופי הלחץ, כפי שכבר עשתה השנה, וייתכן אף עם פחות מעצורים, כדי למנוע פעולה ישראלית. גם במקרה זה, סביר, כי הנשיא יימנע מפגיעה בשיתוף הפעולה הביטחוני ובסיוע הביטחוני לישראל - רכיב בסיסי במדיניותו בתקופת הכהונה הראשונה - ולא "ישליך את ישראל אל מתחת לגלגלי האוטובוס" (כטענת הרפובליקנים).

באשר לתחום הישראלי-פלשתיני, נראה כי הנשיא שנכווה ברותחים ימשיך להיזהר בצוננים. ברור לכל הסובבים את אובמה שכל עוד לא חל שינוי בעמדות הצדדים, הסיכוי להצליח נמוך אף פחות מאשר זה שהיה בתקופת הכהונה הראשונה שלו, בשל התהפוכות בעולם הערבי. לזכותו של נתניהו תעמוד גם העובדה שבסביבתו של אובמה יש כעס גם על מחמוד עבאס, שבראייה האמריקנית, עצר, בחלק מהשלבים, את המשא-ומתן, לא פחות מאשר נתניהו. אובמה ייכנס לפעילות נמרצת יותר כאשר ייאלץ להתמודד עם התפתחויות מאיימות שמחייבות תגובה, או אם ייקרו בדרכו הזדמנויות. לדוגמה, פנייה של הפלשתינים לעצרת הכללית של האו"ם להכיר בהם כמדינה לא-חבֵרה, ודוגמה נוספת – קריסה של הרשות הפלשתינית. ארצות-הברית תצטרך להחליט על מדיניותה בנושא הפנייה הפלשתינית לאו"ם. זו יכולה להיות הזדמנות עבור אובמה לבוא חשבון עם נתניהו מבלי לפגוע באינטרסים של ארצות-הברית, ולו על-ידי הימנעות מופגנת מפעילות נגד היוזמה הפלשתינית, גם אם ארצות-הברית תתנגד ליוזמה. המקרה השני (קריסת הרשות) הוא מקרה חירום שיש בו פוטנציאל לפגיעה באינטרסים האמריקניים, ולכן סביר להניח שהממשל יירתם לפעילות נמרצת למניעת קריסה כזאת. מצד אחד, תהיה זו הזדמנות לשיתוף פעולה בין ישראל וארצות-הברית, אך מצד שני, הממשל לא יירתע מהפעלת לחץ על ישראל כדי שזו תעניק הטבות לפלשתינים, וכדי שתחזק את הרשות. לעומת זאת, הזדמנויות נוצרות, בדרך כלל, עקב יוזמות של שני הצדדים - הישראלי והפלשתיני - ובעיקר של הצד הישראלי, או בשל התפתחות משבר קשה. בהיעדר שינוי פוליטי משמעותי באחד הצדדים, הסיכוי ליוזמות של שני הצדדים המעורבים אינו גבוה. במקרה של התלקחות ביטחונית בזירה הדרומית מול חצי-האי סיני ורצועת עזה, או בזירה הצפונית מול חיזבאללה, סביר להניח שהממשל לא יסטה מהתמיכה בישראל, תוך מאמצים להכיל את המשברים ולמנוע הסלמה. בהתבסס על מודעות להשלכות אפשריות של הסלמה כזאת על היחסים עם העולם הערבי, במציאות של 'האביב הערבי', זהו אינטרס ברור של ארצות הברית.

עדיין לא ברור האם אובמה ישוב לאמץ אסטרטגיה שאפתנית בתחום בקרת הנשק. נראה כי במהלך כהונתו הראשונה הוא גיבש תפיסה ריאליסטית למדי ביחס ליכולת המוגבלת להתקדם בתחום זה מעבר לצעדים מדודים ואיטיים, לנוכח המשך השליטה הרפובליקנית בבית הנבחרים. עדיין קיים פוטנציאל לחיכוך עם ישראל בנושא בקרת הנשק סביב ניסיונות לכנס את ועידת ה-WMDZ במועד חדש, לאחר שהכינוס שהיה מיועד לדצמבר 2012 התבטל, ובהמשך – לניסיונות להגיע להבנה עם הצד הערבי, ובעיקר עם מצרים, שרואה בנושא זה עניין מרכזי גם בהנהגת המשטר החדש. בנושא הסורי, מתקיימים מאמצים להניע את הממשל האמריקני לתמוך בהתערבות חיצונית צבאית בסוריה, מתוך שיקולים אסטרטגיים של פגיעה בציר ההתנגדות המונהג על-ידי אירן. ספק אם ניתן לשכנע את אובמה ואנשיו להיכנס למה שנתפס בעיניהם כהסתבכות צבאית נוספת במזרח התיכון, רק כדי לשרת מטרה אסטרטגית מהסוג הזה. קיים ספק רב האם, בסופו של דבר, מעורבות אמריקנית כזאת לא תיצור מציאות חדשה, שתפגע בה לא פחות מהמשך קיום המשטר הנוכחי בסוריה, בשל אופייה של האופוזיציה למשטר. אם יחול שינוי בגישה הוא יהיה, ככל הנראה, תוצאה של הצטברות לחץ ציבורי בשל התמשכות המשבר ההומניטרי בסוריה והעמקתו, וגם אז, סביר להניח כי הממשל ינסה להימנע ככל האפשר מהימצאות בחזית ההתערבות תוך מעורבות צבאית ישירה ובוטה. הוא יעשה מאמץ להסתפק בדרכי פעולה שסיכויי ההסתבכות בהם נמוכים כמו כינון אזורים אסורים לטיסה ופרוזדורים הומניטריים.

גם אם נמוך הסיכוי לפתוח דף חדש ביחסים האישיים בין הנשיא אובמה לבין ראש הממשלה נתניהו, יש להניח כי קידום האינטרס האמריקני ימשיך להנחות את ממשל אובמה הנכנס ביחסו לישראל. אחד הביטויים לכך יהיה המשך שיתוף הפעולה הביטחוני. משבר הגרעין האירני ואופן פתרונו מחד-גיסא, והסוגיה הפלשתינית מאידך-גיסא, יחשפו חילוקי דעות בין ישראל לבין הממשל האמריקני. יש לקוות, כי בסוגיה האירנית תדאג ישראל להבהיר את עמדותיה במסגרת דיאלוג דיסקרטי. בסוגיה הפלשתינית, לעומת זאת, נכון תנהג ממשלת ישראל אם תעשה כל שביכולתה לצמצם את תחומי המחלוקת עם הממשל, ולהשיג את הבנתו לצעדים שלא יסגרו את האופציה של 'פתרון שתי המדינות'.