הדוגמה המצמררת האחרונה הייתה קשורה בזיכוי מפוקפק של חברו הטוב ביותר של דנקנר, ראש הממשלה לשעבר המגה-מושחת אהוד אולמרט, על-ידי שלושה שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים משני אישומים מרכזיים שהוגשו נגדו. באישום השלישי שבו הורשע אולמרט לא הוטל עליו עונש קלון שהתבקש, רק משום שפרקליטיו הודיעו כי הוא מוותר על הזכויות המוקנות לו כראש ממשלה לשעבר. הוא עצמו שיקר לשופטים כאשר הצהיר בפניהם שאינו עומד לחזור לחיים הפוליטיים וזה עונשו האמיתי כביכול. קשה לתאר את צהלות השמחה של דנקנר שעלו אפילו על שמחת בית השואבה המסורתית ועל טפיחת השכם העצמית בנוסח "אמרתי לכם" של העורך לשעבר שפסל כתבות שחשפו את מעלליו העברייניים של אולמרט. אבל דנקנר לא הסתפק בכך ופנה בקריאה פומבית נבזית אל פרקליט המדינה משה לדור, שבה הציע לו לשלוח יד בנפשו אחרי העוול שגרם, כביכול, לבן-בריתו אולמרט. הערכתי מאוד את לדור על שתיקתו הרועמת. למרבה הצער, לא זכתה השתלחותו המחוצפת של דנקנר לביקורת תקשורתית נוקבת של חסידיו השוטים. למרבה הצער, לא נזפו בדנקנר ולא העניקו תמיכה פומבית בלדור אישי ציבור וגם לא ראשי מערכת המשפט, לרבות היועץ המשפטי לממשלה הנרפה יהודה וינשטיין. אולי מחשש ממקלדתו הארסית ומפיו מפיק הבליסטראות של דנקנר. תנועת אומ"ץ לא החשתה. שיגרתי ללדור מכתב עידוד מתוקשר והודעתי לו שאומ"ץ עומדת מאחוריו ומגנה את דבריו החמורים של דנקנר. במקביל הזהרתי את פרקליט המדינה מפני מסע הפחדה ושיסוי מתוכנן של האולמרטים במטרה למנוע הגשת ערעור על שני זיכוייו השנויים במחלוקת, כפי שאמנם אירע במציאות העגומה שבה אנחנו חיים. בסופו של דבר הוגש הערעור לבית המשפט העליון למגינת ליבם של אולמרט ודנקנר, שלא הצליחו לסכל את המהלך המשפטי.

בשלב הבא החל דנקנר להתעלל בשמואל דכנר, עד המדינה בפרשת הולילנד, שבה מואשם בימים אלה אולמרט בקבלת שוחד בתקופה שבה כיהן כראש עיריית ירושלים. בינתיים נפח דכנר את נשמתו במהלך חקירה חסרת-רחמים בבית המשפט, שערך לו אחד מפרקליטיו של אולמרט הידוע בחוסר רגישותו למצבם של העדים. אולמרט סיפר בימים האחרונים, כי מדי לילה לפני חצות נהג דנקנר לשעשע אותו בטלפון לפני השינה כדי לרומם את מצב-רוחו. אולמרט הוא שור מועד עברייני שאינו לומד לקח. לפני זמן קצר פורסם בגלובס ראיון עמו, שבו הוא חילק ציונים שליליים לאישים שונים שהוא ביקש להתחשבן עמם. אולמרט לא שכח לייחס לפרקליט המדינה לדור שנוא-נפשו "מחלת נפש" שמכתיבה, כביכול, את צעדיו המשפטיים (הטלת רפש הפכה לשיטה בדוקה אצל האולמרטים שנוהגים לייחס בעיות נפשיות לאלה שחשפו את מעלליו הפליליים של אולמרט או ביקשו למצות עמו את הדין.) גם במקרה זה לא עמדה אומ"ץ מן הצד ופנתה אל היועץ המשפטי לממשלה בדרישה לנקוט בצעדים משפטיים נגד אולמרט, אחרי שעבר עבירה של פגיעה בעובד ציבור.

אולמרט אינו העבריין הפוליטי היחיד שזכה ביקרו של דנקנר, שעשה למענו מעל ומעבר. גם מנהיג שס אריה דרעי, שמאחוריו קופה עמוסה של שרצים, זכה לאורך השנים לתמיכה גורפת של דנקנר אחרי שהגיע למסקנה, לטענתו, שלדרעי נגרם "עוול משווע". סייען המושחתים דנקנר טען באובססיביות שדרעי נרדף, כביכול על לא עוול בכפו וטרח להשתתף בהילולת "הוא זכאי" שנערכה ליד כלא מעשיהו בעת כליאתו של דרעי. דנקנר הקפיד לשמור לאורך השנים על קשרים טובים עם דרעי, שהוא לא במקרה גם חבר טוב של אולמרט. אפשר היה לייחס ללא מורא לדנקנר בחייו את האימרה הבדוקה "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה". לא קשה לנחש את שמות החברים.

זאת ועוד: לפני שדנקנר התמנה כעורך מעריב, הוא כיסה את משפטו של מו"ל מעריב לשעבר, עפר נמרודי, שהואשם בפלילים והעניק לו רוח גבית תקשורתית נדיבה ביותר. נמרודי נדון למאסר אך לא שכח לגמול לדנקנר כאשר מינה אותו כעורך מעריב. בתפקיד זה שיחק דנקנר משחק כפול רווי צביעות. מצד אחד פתח העיתון במערכה ציבורית מקיפה נגד השחיתות הציבורית הגואה תחת הכותרת: "איפה הבושה?" בניצוחם של העורך דנקנר והפרשן הבכיר של העיתון דן מרגלית. מצד שני תקף העיתון אוכפי חוק בכירים מסוגם של עדנה ארבל, פרקליטת המדינה דאז וכיום שופטת בית המשפט העליון, ואת ניצב בדימוס משה מזרחי, ראש אגף החקירות לשעבר במשטרה לשעבר וכיום חבר כנסת, שטיפלו בתיק החקירה של נמרודי. סיפור אישי אני חייב לספר כאן סיפור אישי שיש לו השלכה ציבורית: אחרי שדנקנר מונה לעורך מעריב, נקלעתי למצב רגיש במיוחד, בגלל הנתק שהיה קיים בינינו לאורך שנים; מקורו במחצית שנות השמונים, כאשר שלושה עיתונאים קיבלו באורח לא חוקי אופציות מאיש העסקים מיקי אלבין, ששלח יד בנפשו אחרי שנעצר בביצוע עבירות על החוק. שניים מהעיתונאים הללו, ניסים משעל, וישראל סגל המנוח, שהיו אז עובדי רשות השידור ונחשבו לעובדי ציבור שהיו חשודים בקבלת טובת הנאה, נשלחו לתפקידים בחו"ל כדי למלט אותם מחקירת משטרה ומהעמדה לדין פלילי. אחרי שחזרו ארצה הועמדו משעל וסגל לדין משמעתי של נציבות עובדי המדינה. העיתונאי השלישי, אמנון דנקנר, עבד בהארץ, שנחשב עיתון פרטי ומשום-כך לא נחשב לעובד ציבור ולא ננקטו נגדו צעדים כלשהם. כיסיתי את הפרשה בידיעות אחרונות. נאמן לעבודתי המקצועית חשפתי את שמו של דנקנר, והוא מאוד לא אהב זאת, בלשון המעטה. דנקנר לא החמיץ הזדמנויות להשתלח בי. בין היתר ביקר בחריפות את ערבי הראיונות שהנחיתי באותה עת במלון "הילטון" בתל אביב וזכו להצלחה רבה. בעת ובעונה אחת שיבח דנקנר במקביל את דן בן אמוץ שהנחה אז ערבי ראיונות במלון "דן" (כעבור שנים, אחרי מותו של בן אמוץ, כתב עליו דנקנר ספר שערורייתי שבו האשים אותו בגילוי עריות שגרם לנידויו של בן אמוץ).

חזרה למעריב. היה ברור לי שלא אוכל לעבוד בעיתון עם דנקנר והודעתי לו על פרישתי. בשיחה קצרה שהייתה בינינו לא נמנע דנקנר מלבקר את עמוס קינן שהיה ברוך-כישרונות לא פחות ממנו. הפגישה האחרונה בינינו הייתה לפני כמה חודשים בתוכנית ערב חדש בערוץ הראשון שהנחה דן מרגלית. במסגרת המשדר היה עימות בין דנקנר לביני בנושא שאלת חזרתו של דרעי לחיים הפוליטיים. בעוד שדנקנר תמך נלהבות בשובו הצפוי של דרעי למרכז הבמה הפוליטית וטען שהוא שילם כבר את חובו לחברה, אני טענתי לעומתו שחרף העובדה שתקופת הקלון בת שבע השנים שהושתה על דרעי על-ידי בית המשפט הסתיימה, מן הראוי שלא יחזור להיות נבחר ציבור. כאשר היה נדמה לדנקנר שמרגלית נוטה לתמוך בעמדתי, לא נמנע דנקנר מלהנחית לו סנוקרת בשידור חי: "אתה בעצמך האמנת כל הזמן בחפותו של דרעי". מרגלית שתק ולא הגיב. לא במקרה התחשבן דנקנר עם מרגלית רק משום שזנח את אולמרט העבריין הסדרתי. בדומה לדנקנר, נמנה גם מרגלית בעבר על להקת חסידיו הלא-שוטים של אולמרט, עד שהתפכח באיחור רב ויצא נגד אולמרט ומאז הוא ודנקנר הפכו צהובים זה לזה.

כמה סמלי הדבר ששני חבריו העבריינים של דנקנר, אולמרט ודרעי, ספדו לו והכירו לו תודה. מכאן ואילך הם יפסידו את המאבטח הראשי שלהם.