אני הולך לספר לכם סיפור אותו שמעתי לפני מספר ימים מקרוב משפחה, והוא קיבל אותו מיד ראשונה מדודה שלו. זה מסוג אינספור הסיפורים המראים לך באור בהיר את הקשר הטבעי בין יהדות לישראליות, לציונות ולגלות; כן, גם הגלות היא חלק מאיתנו נרצה או לא. אין איש יהודי שאין לו חלק בסיפורים האלה או שלא שיחק בתפקיד זה או אחר בהם. תפוס כל איש ואשה במיוחד בארץ והם יוסיפו לך עוד סיפור משלהם ויעמיסו את מדף הסיפורים היהודים הישראלים העמוס ממילא.
הדודה של קרוב המשפחה היא אישה צדקת, עושה הרבה מעשים יפים מאחורי הקלעים; במקרה מעשה זה יצא מהכלל ונחשף באדיבותי כמובן. היא מבקרת קבועה אצל יהודים ערירים הגרים בפנמה, והסיפור שלנו התרחש על הבמה הפנמנית. היא נהגה לבקר ולעזור לכאלה שאין להם דווקא קשר יומיומי ליהדות, כאלה שאינם מהמבקרים הקבועים בבתי הכנסת המפוארים של פנמה ואעדיף לכנותם בכלוב החברתי היכן שנפגשים להחליף חוויות, לדבר, לראות, להיראות, להתעדכן, לעדכן, לרכל וכן גם לחפש עבודה; אני בבית הכנסת משמע אני קיים. מאז ומתמיד נחלקו הדעות בשאלת הייעוד המקורי של בתי הכנסת: האם משמשים הם למטרות חברתיות או לעבודת השם. קצרה היריעה לענות כאן על שאלה זו ואשאירה איפא להזדמנות ולמאמר אחרים, מה עוד והרחקתי לכת מהסיפור שלי ומהדודה בעלת המעשים היפים והנסתרים.
אחד הקליינטים הקבועים שלה היו זוג של יהודים קשישים ממשפחת ישבי, הם הגיעו לפנמה לפני כשישים שנה, האישה הייתה מלכת יופי אך נחתה עליה בצעירותה מחלה ארורה ומזה ארבעים שנה היא מרותקת למיטה. האיש הוא יהודי ישראלי שהגיע מהארץ והתחתן איתה, הכירו כאן? בארץ? אינני יודע. הוא נפטר לפני מעל לעשר שנים בפנמה, והיא מלכת היופי הצטרפה אליו לפני חודש.
ומעשה שהיה כך היה. לפני כעשר שנים או 15 או עשרים, הרבה שנים הדודה שלנו מבקרת אותם, והיא שמה לב לתמונה יפה של הכותל עם הרבה אנשים תלויה בחדר הישיש שכבר אז קשה לו היה לדבר ולתקשר, והיא הציעה לאשתו לשנות קצת מחזות הבית ולהעביר את תמונת הכותל למקום מרכזי בחדר אחר. האישה נתנה את הסכמתה והתמונה עברה כתובת לחדר אחר. הימים חולפים כאשר יום אחד מבחינים באי נוחות מסוימת אצל הישיש, הוא ניסה לתקשר להגיד משהו אך לשווא, איש לא הצליח לפענח את דבריו. הביאו לו עט ונייר והוא צייר במאמץ בלתי נלאה מילה אחת בלטינית: (RABIN). אשתו המרותקת אף היא למיטה ראתה את הנייר שצייר עליו את המילה והוסיפה לה עוד אות בלטינית: (O) לומר: (RABINO). היא פיענחה את רצון בעלה ברב, "רָבינו" בספרדית. לדידה הוא הרגיש כי אלו הם ימיו האחרונים וחש את הצורך בחזרה למקורות ליהדות... לרב (RABINO) שייקשרו עם עברו, יהדותו.
וכן היה. הדודה ביקשה מאביה שהיה רב לבקר את הישיש ולנסות לקשר אותו עם היהדות. אף פעם לא מאוחר. מאותו יום חכם יוסף, אביה, היה מגיע מדי יום אצל הישיש, מניח לו תפילין וקורא איתו את שמע ישראל. לדודה עוד קרוב משפחה שנכנס לתמונה היהודית החמה והחליט לתרום עוד תרומה לתמונה היהודית שבמסגרתה יבקר את הישיש במוצ"שים ולעשות עימו הבדלה. וכך חלפו להם הימים עד שהישיש החזיר את נשמתו היהודית המקורית לבוראה. באותם הימים הרב ציון לוי ז"ל היה בתפקיד הרב הראשי של פנמה ועשה לו הלוויה וקבורה יהודית כהילכתן.
חנה ישבי מלכת היופי נותרה לבד. לימים חנה על ערש דווי ובאה לבקרה ידידה ישראלית שנקלעה לפנמה והכירה את בעלה מימים עברו מהארץ. שתיהן יושבות בחדר של חנה כאשר עיני האורחת הישראלית נופלות על תמונת הכותל מלאת האנשים ופונה לפתע לחנה: איזה יופי של תמונה. את רואה שם את רבין? בעלך היה אחד מידידיו הטובים. לעיני הדודה המשתאות שהייתה נוכחת בחדר דרשה האורחת: "בעלה של חנה היה אחד מראשי המוסד באותם הימים ותרם רבות למבצע השחרור".
"הבנתי" ענתה לה הדודה והתכוונה למשהו אחר. כאשר צייר אדון ישבי על נייר את אותיות (RABIN) ביקש שיביאו לו בחזרה את תמונת רבין לא את (RABINO). אינני יודע אם בדיעבד היה מוותר על הרב אך זו שאלה אישית עד מאוד.
מילה אישית. חסרים בסיפור הזה מספר פרטים מזהים כמו שמו הפרטי של האיש, מי היה, מה היה תפקידו במוסד, מהו פועלו ומה הייתה תרומתו לשחרור הכותל. האמינו לי שיכלתי בקלות לחקור ולענות על כל השאלות האלה אחת לאחת אך לא רציתי לעשות את זאת, ביקשתי להענות למשהו עמוק בתוכי שמנחה אותי להעמיס את הסיפור הזה על מדף הסיפורים היהודים ולא לתת לו מקום ספציפי משלו. כולנו אותו הדבר, כולנו יהודים יפים אין יוצא מן הכלל; כולנו על אותו המדף.
