כמה טוב לצאת לרגע קט מביצת הבחירות, להתעלם מסגנון הרפש שהשתלט עליהן, ולשקוע קמעא בעולם שכולו רוח ותרבות, טבע וטיולים, הגינות ותמימות. הכיצד? למשל, לעלות על רכבת בשוויץ ולטוס אי-שם בין הרים ובין גבעות. והעיקר - לשכוח מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים.
לא, אינני מתכוון לעשות כן, אבל בעודי מהרהר בכך, זכרתי את האיש, שהשבוע נציין 79 שנה להסתלקותו, שמונה שנים לפני שקמה המדינה שלמענה נשרף לבו והתקצרו שנותיו לכדי 60 פחות שלושה חודשים. מנהיג כובש לבבות, הוגה ציוני, איש תרבות, סופר ומשורר גדול - כזה היה זאב ז'בוטינסקי. הבה נצטרף אליו למסע וירטואלי ברכבת בשוויץ, כפי שהוא מתאר במאמרו מאוגוסט 1933: "אחר המנהרה".
ולמה אני מטריח אתכם למאמר נשכח זה, הכלול באחד מן הכרכים הכחולים של כתביו? הנה הפתיח: "מלחמת בחירות משולה למינהרה, מינהרה של רכבת, למשל מינהרת סן-גוטארד הארוכה בשוויץ. מדוע למינהרה? מפני שאתה נכנס לתוך הניקבה השחורה ומאבד כל מגע עם עולמו הגדול והיפה של הקב"ה... העולם נעלם ואיננו, אין הר ואין עמק ואין נהר, יש אפילה משני הצדדים, והאנחה הרועמת של הרכבת, ושכנך האנגלי מספר לך בפרטי פרטים, ששלשום היה גשם והיום שוב זורחת השמש"...
ולאחר שהוא מתאר באריכות, בהומור, את השיחה המייגעת עם הנודניק האנגלי, ממשיך ז'בו ומספר מניסיונו: "לשני חודשים תמימים אבד לך כל מגע עם עולמו האמיתי של הקב"ה. חושך צלמוות משני צידי הרכבת, רעמים, אנחות, ולבסוף, תודה לאל, נהיה קצת יותר אור, המוצא כבר לא רחוק הוא, עוד ארבע אסיפות, עוד שלוש - הידד, עוד שתיים (אחת בבוקר בקרקס בווארשה, השנייה בערב בתיאטרון בלודז') ונגמר! חופשי! בוקר טוב, עולמו של הקב"ה, מה שלומך? איך אתה נראה? אילו שינויים נפלו בך מאז נכנסתי למינהרה ולא היה לי פנאי (ולא חשק) להציץ בעיתונים"?
השנה, באופן חסר תקדים, נכנסו הפוליטיקאים שלנו פעמיים אל מינהרת הבחירות, ובתוכה הם "שוכחים מהעולם", עסוקים בהטחת בוץ אלה בפני אלה, בחילופי מהלומות מילוליות בלי חשבון ובלי איפוק. מה להם ולחיים החיים האמיתיים, חיי היומיום של האזרחים?
שרוי בחשכה
בקרוב האזרחים שוב יילכו לקלפיות. רק חמישה חודשים חלפו מאז הבחירות לכנסת ה-21 לזו של הכנסת ה-22. הם צופים באדישות ברכבת הבחירות, שבתוכה חבורת אנשים גאוותנים, בעלי אגו מנופח, שמתפרעת ומשתוללת. הם רואים מפלגות קמות ומשתנות, פוליטיקאים שמחפשים לעצמם סידורי עבודה הכי טובים מבחינתם, ולעזאזל המפלגה, הבית הפוליטי שבו היו קודם לכן.
הרכבת טסה ובקרונותיה משתוללת מלחמת הכל בכל, בין יריבים שלשונם שלוחה. כך, למשל, מרץ-ברק מקיימת ברכבת מסיבת עיתונאים יומרנית, עם הרבה סיסמאות-סרק, כמה הכל שחור במדינה. אין זה מפתיע, שהרי הטריומווירט שלה שרוי בחשכה. ככה זה כששרויים במינהרה, אבל יש אור בקצה שלה. בצאת הרכבת מתוכה, מתבהרת תמונת המציאות. אוי, כמה היא שונה.
לקראת מועד סגירת הרשימות, כאשר דוברי השמאל מבטיחים לנו שיחריפו את המלחמה הפוליטית, טוב לאטום אוזניים ולהתרפק על אחד מאבות האומה, זאב ז'בוטינסקי הלאומי-ליברלי, לשקוע בכתביו, לקרוא במאמריו, לעיין באגרותיו ולקבל ממנו השראה. לא היה דמוקרט גדול ממנו, בלי סיסמאות נבובות כגון אלה של "הדמוקרטים". לא היה חסיד גדול ממנו של
חופש הביטוי, זכויות המיעוט והיחיד, בלי להתפשר כהוא-זה על זכויותיו הלאומיות של העם היהודי במולדתו ההיסטורית. לא היה לוחם גדול ממנו למען ריכוז העם היהודי מכל גלויותיו בציון, כמי שחזה את החורבן הגדול ונחסך ממנו להיות עד לגדול שבאסונות שניתכו על בני עמנו.
יתר על כן, אין מנהיג ציוני בן המאה הקודמת, שרעיונותיו בחלקם הגדול כה רלוונטיים בחיי היומיום שלנו. הוא חינך לצבאיות ולהדר, לגאווה לאומית ול... נימוסי שולחן, לתרבות שלטון ולדאגה לכל ניצרך. אנו מצויים אפוא בשבוע של דיסוננס גדול, בין התבטאויות נמוכות במסיבות עיתונאים וברשתות החברתיות, לבין התרפקות על דמות מופת, נותנת השראה.
הרכבת מתקדמת במרוצה, יוצאת מחשכת המינהרה אל אור היום, וגם מאמרו של ז'בוטינסקי מתקרב לסיומו: "יש הבדל גדול, הוא מבהיר את עצמו, בין מלחמת בחירות ומינהרת-רכבת. כשאתם יוצאים ממינהרת סן-גוטארד, מוצאים אתם עולם שונה, חדש. אבל אחרי חודשיים של מלחמת בחירות, מתברר כי העולם לא לגמרי נשתנה, ומה שהיה הוא מה שיש". כמה זה נכון לימינו אלה. כמה היינו רוצים שנצא מהר מחשכת ימי הבחירות...
