קרקס הפרעושים

"הייתי רוצה להיות מסוגל לומר לכם הערב", נאם צ'רצ'יל, לאחר הניצחון על גרמניה, "שכל הסבל והתלאות מאחורינו. אזי בהחלט הייתי יכול לסיים בשמחה את חמש שנות שרותי, ואילו חשבתם שהספיק לכם ממני ושצריך להוציא אותי למרעה, אני אומר לכם שהייתי מקבל את זה בחן רב. אבל ההפך הוא הנכון. אני חייב להזהיר אתכם..." גם אם נתניהו מחזיק נאום פרישה דומה, שאותו אולי יישא באחד הימים, ויש לקוות שלא כתוצאה מפוטש משפטי, "כחול לבן" אינה אלטרנטיבה ראויה. החיבוקים בקוקפיט, החובבנות והזחיחות במו"מ להרכבת הממשלה שמגלים ראשיה, מזכירים את ספרו של מרדכי הורוביץ "קרקס הפרעושים". ספק אם אחוות הלוחמים השוררת ביניהם קולעת לשורה האלתרמנית; "כִּשּׁוּפָהּ שֶׁל רְעוּת רוּחַ". "כחול לבן", כסמל התוצרת הישראלית, נראית יותר כמו "החברה הישראלית ליצור שברי כלים בע"מ" המופיעה בעלילת ספרו של הורוביץ. בביקורת ספרות על "קרקס הפרעושים" מ-1977 נכתב כי "השפה של החיבור והעלילה המתוארת בו הם חלק מחייה של המציאות הישראלית". הפניה המתבקשת, לאור היקף ההצבעה ל"כחול לבן", בשתי מערכות בחירות היא; מי ייגול עפר מעיניך מרדכי הורוביץ? ולנוכח המציאות הביטחונית שבפניה ניצבת המדינה כפי שהתריע נתניהו, ושעליה אמר הנשיא ריבלין "עת צרה היא ליעקב", עולה השאלה; כיצד זה רמטכ"לים בדימוס בחרו לעמוד מנגד ולא להצטרף לממשלת אחדות בראשות נתניהו. ייתכן שהתשובה נמצאת בעובדה שלפחות שניים מבכירי "כחול לבן" לא פעלו כמצופה נגד תוכנית הגרעין האירנית. אפשר להניח שאותם בכירים אינם מעוניינים שהעניין ייחשף, ויש לקוות כי גם המשך הפצת עלילת הצוללות, הפוגעת בביטחון המדינה, לא תכסה על אחריותם זו. מספרו של אילן כפיר, "סופה בדרך לאירן", עולה תמונה של שני "שוורים המסרבים לזוז", כלשונו של משה דיין, בדמות אשכנזי וגנץ, שבכהונתם כרמטכ"לים, נוצר מצב ש"בפעם השנייה בתוך שנה רמטכ"ל צה"ל עצר ברגע האחרון את התקיפה באירן".

חוסר נאמנות

את פעולות הרמטכ"לים כנגד הוראות הדרג המדיני, שנעשו בחלקם בהכוונה אמריקנית ובגיבוי שמעון פרס, אפשר להגדיר כחתרנות, וקשה לראות גנרל חתרן מכהן בפרלמנט במדינה מערבית. במזרח התיכון לעומת זאת היו כבר מהפכות קצינים. בנוסף לכך, התנהלות אשכנזי וגנץ פגעה בתוקף המוסרי העתידי שלהם להורות לצבא לבצע מהלכים גורליים, אך לא ברור אם לדבר היה משקל בהחלטתם לעמוד מנגד. העברת המנדט ל"כחול לבן" חשפה את קלונה המוסרי והערכי המתבטא בחוסר הנאמנות לרעיון הציוני. וזאת לאור העלאת רעיון ההסתמכות על גורמים אנטי-ציוניים ועוינים למדינה לצורך הקמת ממשלת מיעוט. עד כה אפשר היה אולי עוד להגדיר את המחלוקת בין המחנות הפוליטיים כוויכוח על דרכה של הציונות. עצם פניית "כחול לבן" לתומכי טרור, שאינם מכירים בזכות המדינה להתקיים, הותירה את המחנה הלאומי לשאת לבדו את דגל הציונות. למסע המחנה יכולים עדיין להצטרף אותם ח"כים מ"כחול לבן" שהיו עלה התאנה של הרשימה, אך עליהם לבחור בין טהרנות לציונות. פגישת התיאום של בני גנץ עם אחמד טיבי, שהיה יועצו של ערפאת, היא בגדר מעילה באמון בוחרי "כחול לבן". ובאם יערכו בחירות שלישיות יש לקוות שהבוחר ישפוט את "כחול לבן" על מרמה והפרת אמונים. נראה שאת הפארסה הפוליטית "כחול לבן", המביישת את נעורי הגנרלים שבה, אפשר לסכם בסיפור ממלה"ע ה-1; "על יהודי בן-שבעים אי-שם בגאליציה, שרץ ברחובות וצעק: 'גוואלד, הצילו, מגייסים': וכששאל אותו מישהו: 'סבא, מה לך כי נזעקת? - הרי לוקחים רק צעירים'. השיב הלה: 'מאי משמע - רק צעירים - כלום אין צורך בגנרלים'"?