בעיצומה של מגיפה בעצימות רשמית של פאנדמיה, ובנסיבות פוליטיות של "בין השמשות" בישראל, יש בקרבנו כאלה שמתאמצים לייצר קשר גורדי בין שתי החזיתות, ולדידם, הקורונה היא בבחינת "קרדום לחפור בו", עבור ראש הממשלה נתניהו. אליבא דגורמים אלה (שלא במקרה מזוהים עם מחנה פוליטי מוגדר), מתקיים לנגד עינינו מעשה נבלה, שביטויו העמוק הוא לא פחות מאשר פגיעה אנושה בדמוקרטיה, תוך ניצול ציני של מצב החרום לצרכים פוליטיים ופרסונאליים.
דווקא בעת הזו, כאשר מדינות רבות בעולם הולכות ומסתגרות אל תוך עצמן בצווי חירום מצילי חיים, בעוד אצלנו נעשה מאמץ מירבי ואחראי, ככל הניתן, "לעבור בין הטיפות" ולהותיר מעט חמצן עסקי למשק, מתעצמים צעדי מחאה הפגנתיים כנגד ראש הממשלה. נראה כי תנועת המחאה חרתה על דגלה כ"הנחיית פעולה" את הסיסמה המושאלת "נפעל לסילוקו של ביבי, כאילו אין מגיפת קורונה", אולם השמיטה את חלקה השני, דהיינו "נילחם בקורונה כאילו אין ביבי", על כל המשתמע מכך.
הדגל במקרה זה הוא "דגל שחור" שאותו נשאו בגאון קבוצות מפגינים "נאורים" המזוהים פוליטית, הן בשיירת המכוניות שעלתה לירושלים לקיום הפגנה בסמוך לבניין הכנסת, והן בהפגנות בסמוך לביתו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, בהרצליה.
השימוש ב"דגל שחור" במאבקים פוליטיים ו/או חברתיים בישראל היה עד כה שולי למדי, ושיקף בד"כ סוג של מחאה חברתית ספוראדית של קבוצות אוכלוסייה, אשר ביטאה מצוקה ותחושת קיפוח. לרוב שולב המושג "דגל שחור" באופן מטאפורי בפסקי דין או במאמרים מעולם המשפט, בהתייחס לעיסוק בסוגיית הנוגעות לציות לפקודות בצבא, בדגש למה שאופיין כ"פקודה בלתי חוקית בעליל". ההמחשה המפורסמת ביותר בהקשר זה קיבלה ביטוי בפסק דינו של השופט בנימין הלוי (ז"ל) במשפטם של מבצעי הטבח ב-כפר קאסם (אוקטובר 1956), "סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" - מן הדין שיתנוסס כ-"דגל שחור" מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור"!
לחם עבודה או שלטון
מפגיני ה"רק לא ביבי" שהניפו דגלים שחורים כתחליף לדגל המדינה, סביר שלא התעמקו במשמעויותיו ההיסטוריות של הדגל השחור, ומכאן, בקלות דעת בלתי נסבלת, נמצאו, אולי מבלי משים, מתריסים נגד כבודה של המדינה וסמליה הלאומיים. להווה ייאמר כי בעת החדשה וליתר דיוק בשלהי המאה ה-19 התקבע השימוש בדגל השחור כביטוי מובהק של "אנרכיזם", של כפירה בסמכות השלטונית, בעיקר מצידם של שכבות העוני, חסרי בית ומובטלים. השחור אינו צבע יסוד ונחשב למעשה כנעדר צבע, בעוד הדגלים הלאומיים היו לרוב עתירי צבעים וסמלים.
הדגל השחור כסמל מייצג של אנרכיסטים שיקף רעיונות סוציאליסטיים מהפכניים וליברטאנים, שהופיעו בהפגנות כביטוי מתריס כלפי השלטון המדינתי (להבדיל מהדגל הלבן שסימל "הרמת ידיים" לכניעה). היסטוריונים מצביעים על הפגנת המובטלים בפאריס ב-9 מארס 1883, בהובלתו של הפעיל החברתי לואיז מישל, כהופעת הבכורה של דגלים שחורים כתפאורה נלווית לקריאות "לחם, עבודה או שלטון", שבמהלכה נבזזו בתי מאפה וחנויות נוספות.
בתולדות האיסלאם נקשר הצבע השחור עם מסר של נקם ושילם בהקשר של מאבק הפנים מוסלמי בין שבט "אומאיה" האריסטוקרטי לבין שבטו של הנביא מוחמד - "האשם". דגלים שחורים הונפו על-ידי מוחמד ונאמניו במלחמתו להפצת האיסלאם נגד ה"כופרים", כאשר היסטוריונים מוסלמים מחדדים את העובדה כי הדגל השחור היה סימן היכר של מחנה "הנביא", והוא מתואר כ"עומד על בימה ומטיף כאשר הוא מוקף בדגלים שחורים המתנופפים ברוח".
הסוציולוג והאנתרופולוג האמריקני ד"ר הווארד ארליך, בספרו "להמציא מחדש את האנרכיה" (REINVENTING ANARCHY) מיטיב לתאר את משמעות השימוש ב"דגל השחור", מזווית הראייה של האנרכיסטים, כדלהלן: "מדוע דגלנו הוא שחור? שחור הוא ביטוי מובהק של התרסה. הדגל השחור הוא התרסה כלפי כל שאר הדגלים. הוא התרסה כלפי הלאומיות, התרסה המציבה את הגזע האנושי כנגד עצמו ומכחישה את אחדות האנושות. השחור משדר זעם ומרמור כלפי כל הפשעים הדוחים נגד האנושות שבוצעו בשם הנאמנות למדינה זו או אחרת. הזעם וההתרסה מכוונים להשפיל את הבינה האנושית המשתמעת ביומרה, בצביעות ובהתחכמות הזולה של ממשלות"...
עת חירום
היסטוריונים אינם פוסחים גם על זיהוי הדגל השחור עם הפירטים, אשר תוארו כסוג של מורדים נגד הסדר הקיים, וכרוצחים חסרי מעצורים. מבחינתם, סימל הדגל השחור את המוות, כדבר העולה מסמך הגולגולת והעצמות המוטבע בלבן ע"ג שחור והמסר הבלתי כתוב העולה ממנו "הכנע או שתמות", ממש כחיקוי לטקטיקת הלחימה של ג'ינג'יס חאן.
מעבר לנאמר לעיל, בל נשכח כי הדגל השחור מזוהה בעליל עם ארגון "המדינה האיסלאמית" (ISIS), כהחייאה של הסמל ששירת את הנביא מוחמד במלחמותיו. ארגון הטרור תר אחר סמל שיהיה בו מסר מדרבן של גיוס המוני אל הרעיון המכונן שלו. בהקשר זה הקפיד ISIS לצטט את דבריו של ההיסטוריון העות'מני אחמד פאשה מהמאה ה-19, לפיהם: "הסוד שביצירת הדגל מכוון להקהלת אנשים תחת כרזה אחת שתכליתה לאחד ביניהם. כלומר, דגל זה הוא סימן לאחדות דעים והוכחה לאיחוד לבבות. הם הופכים למעין גף אחד ומה שמקשר ביניהם חזק מעצמותיהם ומהדם של קרוביהם".
מצופה ממי שמזהים עצמם עם האליטות הנאורות, שינקטו על-פי הכלל של "סוף מעשה במחשבה תחילה", גם בבואם למחות ולהפגין, כיאה לכללים הנוהגים במדינה דמוקרטית המאפשרת "חבל ארוך" ל
חופש הביטוי וחרות המחאה. העובדה שגורמים אלה, המונחים קרוב לוודאי על-ידי יד מכוונת, מציבים בראש סדר העדיפות את החלפת השלטון דווקא בעת חירום שטרם ידענו כמותה, וזאת תוך שימוש בעיוות משווע של המציאות, מעידה על מידה של "עיוורון חושים", שאיפת נקם, משטמה ובעיקר ניתוק מן המציאות. גיוס כה מגמתי של ערכי הדמוקרטיה המזוקקים בתזמון זה תוך הנפת דגל שחור במקום הדגל הלאומי, הוא מעשה מעוות הגובל בשערורייה. שומה שהדגל השחור ידליק נורות אדומות אצל כל אדם חושב בקרבנו.
