כבר לפני חמש עשרה שנה ויותר כתבתי במסגרת זו שבין הרשויות השונות מתנהל מאבק על שליטה, או ליתר דיוק, על מי ימלא את תפקיד האלוקים, מי יקבע מה נכון ומה לא נכון, מה מוסרי ומה אינו, מה מידתי, סביר, הגיוני וכו' ומה חורג מגבולות הסביר, מידתי וכו'. לפי החוק במדינה, הכנסת היא הריבון והיא קובעת את החוקים, כלומר הכנסת היא הממלאת את תפקיד האלוקים. על בסיס הנחה זו התנהלה המדינה עד שלב מסוים, עד השלב שבו מישהו אחר החליט שהוא מתאים יותר למלא את התפקיד הזה ומאז הוא חותר בהתמדה ובתחכום ראוים להערכה, לנכס לעצמו את התפקיד הזה. בהקשר זה הזכרתי את אמירתו המפורסמת: 'מלוא כל הארץ משפט' והבאתי את המקור.
המקור הוא בספר ישעיהו פרק ו: [ג] וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ. אם עד אז היו לי ספקות באבחנה שהמאבק הוא על תפקיד האלוקים, באותו שלב זה נהיה ברור; מישהו כנראה סובל משיגעון גדלות והוא מתוחכם מספיק כדי להסוות עובדה זו. גם היה ברור לו שלבד הוא לא יצליח להגיע אל היעד שהציב לעצמו אז הוא דאג להציב את אנשי שלומו בעמדות מפתח לכל אורך ורוחב מערכות השלטון, אבל בעיקר בשתי מערכות מפתח, המשפטית והתקשורתית. כך, אומנם בהדרגה ולאורך כמה שנים, קיבלו שתי המערכות האלה אופי לעומתי מובהק כלפי השלטון הרשמי במדינה. כל כך לעומתי עד שאנשי המשפט מכתיבים לשלטון כיצד ישלוט.
באופן רשמי, לאורך מרבית הזמן של חתירתו למלא את תפקיד האלוקים, השלטון היה בידי הצד הימני של המפה הפוליטית, אבל מי שבאמת אמורים היו לשלוט, לפחות על-פי חוקי המדינה וכללי הדמוקרטיה, לא הבינו את מה שמתחולל במשמרת שלהם. הם היו (ועודם) ממלכתיים מכדי לחשוד שמישהו מחבל בכוונה בממלכה שהופקדה בידיהם, כי הרי לא ייתכן (לדעתם) שאזרח המדינה, מה עוד שהוא נושא תפקיד מטעמה, יפעלו נגדה. לכל גילוי של פעולה כזאת התייחסו כאל חילוקי דעות בתוך המסגרת הממלכתית. לא עלתה בדעתם האפשרות שמישהו יחתור בכוונה לחבל בממלכה כפי שהם רוצים לראות אותה. והנה השבוע המאבק הזה הגיע לשלב ההכרעה.
מי יזכה בתפקיד האלוקים
בדרך אגב אזכיר שבאותו הקשר כתבתי גם שהיומרה האנושית למלא את תפקיד האלוקים מובילה בהכרח לחורבן, וזה נכון גם כשהכנסת היא המתיימרת למלא את התפקיד הזה. תמיד זה מוביל לחורבן. כך היה לכל אורך ההיסטוריה וזה עדיין לא השתנה. וההיגיון הוא פשוט, תמיד יש מתחרים לאלוקים; בנפש שלנו זה היצר הרע ובמערכות השלטון זה בין מערכת לרעותה. עוד מאפיין אנושי הוא הרצון לשאת חן בעיני השליט, בעיני האלוקים. למאפיין זה מתייחסת פרשת השבוע שלנו שפותחת את ספר ויקרא: [א] וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.
רש"י מצטט את המלים אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם, ומפרש: בקורבנות נדבה דבר הענין. כי מה מניע אדם להתנדב להביא קורבן שאינו חייב להביאו? רק הרצון להתקרב, 'קורבן' מלשון קירוב. יותר מאוחר מדברת התורה על קורבנות המוטלים על האדם כחובה, אם נכשל באיזה מעשה אסור, אבל היא מתחילה דוקא בקורבנות נדבה, אולי גם כדי לומר לנו שאם נחתור בהתמדה לשמור על קירבה לקב"ה, נחסוך מעצמנו קורבנות חובה שנצטרך להביא כי התקרבנו לאזור אחר. כי להתקרב זהו צורך אנושי מוכר, יכול להיות לטוב ויכול גם למוטב. כאן מציעה לנו התורה לבחור נכון שהרי הצורך האנושי להתקרב קיים. השאלה היא לאן מנתבים את הצורך הזה. התורה מציעה לנתב אותו להתקרבות לקב"ה.
כשאדם או מערכת מנכסים לעצמם את תפקיד האלוקים, והרי זה פחות או יותר מה שעושה האנושות ככלל בערך בכל התחומים, הם מציבים את עצמם בעמדה של תחרות מול האלוקים האמיתי וזה טומן בחובו סכנת התנגשות. אומנם לאלוקים יש זמן וגם סבלנות לא חסרה לו, לכן הוא לא מגיב מיד, ואדרבה, הוא נותן המון הזדמנויות להתעשת ולחזור לתלם, אבל כשמגיע הזמן הוא נוקט באיזה צעד שמעמיד את האנושות במקומה, ואין ספק שהקורונה היא הצעד שבו בחר לנקוט כדי להזכיר לנו שרק "ה' הוא האלוקים". אין לי מושג לאן זה הולך ומה יהיו השלבים הבאים, מה שברור זה שעלינו לחזור לנתיב של התקרבות לקב"ה. בכך גם יתאיינו המאבקים שבין רשויות המדינה.
וכמו שאומר לנו הנביא בהפטרת השבוע: [ח] אַל-תִּפְחֲדוּ, וְאַל-תִּרְהוּ--הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי, וְאַתֶּם עֵדָי; הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי, וְאֵין צוּר בַּל-יָדָעְתִּי.
