מפלגת העבודה נמחקה. גם אם
עמיר פרץיחזור בו - או שמוסדות מפלגת העבודה יחליטו אחרת ממה שפרץ הצהיר (להכניס את מפלגת העבודה כ"חטיבה לכחול לבן"), הרי שהפור נפל. בבחירות הבאות המפלגה הזו תשבוק חיים, היא לא תבחר שוב לפרלמנט הישראלי. אין ספק שפרץ תכנן את הכל עוד לפני הבחירות האחרונות, וביחד עם
בני גנץ. יתרה מכך, תחקיר מקיף עוד יעלה שהשכר של פרץ יהיה בהעמדתו לבחירה כנשיא המדינה. לאמיתו של דבר הרי שכבר לפני בחירות 2006 עמד להתרחש התרחיש הזה: בליעתה של מפלגת העבודה בתוך גוש גדול. היו אלה ימי ה"עדנה" שלפני הקמת קדימה בהנהגת
אריאל שרון.
האיש שעמד אז לחסל פוליטית את מפלגת העבודה היה האיש שהיה סמלה שנים רבות ובן טיפוחיו של
דוד בן-גוריון: לאיש הזה קראו
שמעון פרס. העסקה להצטרפות המפלגה ההיסטורית לגוש עתידי עם מתפלגי הרוב מהליכוד הייתה דומה כנראה לזו שפרץ רוקם בימים אלה. שמעון פרס היה אמור להיות נשיא המדינה אם הגוש של רוב מתפלגי הליכוד ורוב מפלגת העבודה היו עולים לשלטון כגוש פוליטי חדש ומרכזי, בראשות אריאל שרון. זה היה אמור להיות מפץ כפול: שרון יכה בליכוד ופרס יכה בעבודה. אבל הסיפור הלה נדחה לכמעט חמש עשרה שנה בגלל איש אחד, שכיום הוא כונס הנכסים של מפלגת העבודה: לאיש ההוא קוראים...עמיר פרץ!
כשהוא כבר נושק לגיל התשעים, הרי ששמעון פרס עמד להגיש את מועמדותו שוב ליו"ר מפלגת העבודה. סיכוייו היו גבוהים ביותר לנצח. הוא גם החזיר את ה"בן האובד" - את עמיר פרץ, מ"עם אחד", למפלגת העבודה.
אהוד ברק היה כבר שנוא על רוב אנשי מפלגת העבודה,
עמרם מצנע ו
בנימין בן-אליעזר היו חסרי סיכוי ואילו במפלגת העבודה העדיפו סוס זקן שעדיין דוהר על פני סייחים שהפכו לפגרים. פרס בנה קבוצה מסביבו על "מחנה הבטון" שיביא עימו למפלגת העבודה, "מחנה בטון" בראשות עמיר פרץ. אבל התקלה הייתה בכך שהבלתי צפוי קרה. לאחר שנות הגמוניה לבנה, ששמעון פרס היה בין אדריכליה הגדולים במפלגת העבודה, הרי שה"סוס השחור" החליט להפיל את ה"רוכב הלבן", וזה קרה דווקא במפלגה הלבנה ביותר, וזו שסימלה את הגזענות הישראלית הלבנה והאשכנזית, ששם משלו רק יו"רים אשכנזים.
ההפתעה הייתה שעמיר פרץ הגיש מועמדות ליו"ר, כשהוא עצמו בקושי שב למפלגת העבודה. והנה הגיע ה-9 בנובמבר 2005 ועמיר פרץ, המזרחי מעיירת הפיתוח שדרות, גבר על פטרונו לשעבר, על שמעון פרס, בסה"כ של 2.5 אחוז יותר ממתחרו (42.5 אחוז של עמיר פרץ מול 40 אחוז של שמעון פרס). לראשונה מפלגת העבודה העמידה בראשה מועמד מזרחי - להתמודדות על ראשות הממשלה. בעבר כבר נבחר בנימין בן-אליעזר לעמוד כמזרחי בראש המפלגה אבל כשהגיעו הבחירות הפרלמנטאריות הוא הודח ועמרם מצנע הפך למועמד המפלגה, כמובן מהסיבה העדתית הידועה...
הפעם פרץ שוריין גם לעמוד בראש המפלגה בבחירות הפרלמנטאריות שאח"כ. עד לבחירתו של פרץ עוד האמינו שרון - ראש הממשלה מהליכוד, ושמעון פרס מהעבודה (אז הייתה "ממשלת אחדות") כי שמעון פרס יבחר לראשות מפלגת העבודה, וזמן מועט אח"כ יפלג שרון את הליכוד ויתחבר לרוב מפלגת העבודה, וכך תוקם מפלגה קונצנזואלית שתעלים את הליכוד והעבודה גם יחד, וכול זאת גם לאחר ההינתקות מרצועת עזה וכך יבנה מערך פוליטי חדש בישראל. אבל הפסדו של שמעון פרס לא הותיר סיכוי לכך, ועוד לאחר שעמיר פרץ (הפוך מביימים אלה...) הודיע אז שהעבודה תפרוש מהממשלה כדי שבבחירות אח"כ תחזור באופן בלעדי לשלטון. עשרה ימים אח"כ אומנם פרש שרון מהליכוד - עם רוב של ח"כים מהליכוד, ואילו קבוצת פרס מהעבודה הצטרפה אליו, ובראשה עמדו שמעון פרס עצמו,
חיים רמון ו
דליה איציק. וכך הוקמה קדימה. בימים אלה, כמעט 15 שנה לאחר אותם ימים, עומד עמיר פרץ לעשות ההפך ממה שהוא עצמו מנע בשנת 2005, ומנגד לחקות את כוונת יריבו דאז - שמעון פרס, בהכנסת מפלגת העבודה לחטיבה פוליטית גדולה יותר ולפירוקה, כנראה בתמורה לאותה הבטחה היסטורית, ההבטחה להיבחר כנשיא.
הכלנתריסט הנצחי
מי שמכיר, בשני העשורים האחרונים, את עוללות הפוליטיקה במפלגת העבודה, אולי היה צריך לצפות שעמיר פרץ יעשה את מה שעשה. לאיש הזה יש מסורת כלמנתריסטית לא קטנה, והוא משול למשגיח כשרות של מסעדה בעייתית - ששם המשגיח יוצא ונכנס. הוא היה מראשית דרכו אופוזיציונר במפלגת העבודה, שהפיל את הנהגת ההסתדרות המפלגתית שלו שם, והעבירה לקואליציה מוזרה שבראשה עמדו הוא וחבריו המורדים מהעבודה (הח"כים דאז חיים רמון ו
שמואל אביטל), אח"כ הוא הקים את מפלגת "עם אחד" שאליו חבר מי שהיה לימים שר בליכוד,
חיים כץ. בקדנציה שאח"כ הוא נפטר מאותו חיים כץ - שעבר לליכוד, וצרף אליו פליט מ
ש"ס החרדית,
דוד טל המנוח, עד שהוא עצמו חזר שוב למפלגת העבודה וכבש את פסגתה.
לאחר שהוא הודח מראשותה, ופעמיים אח"כ הפסיד לאחרים על היו"רות (לאהוד ברק ולשלי יחימובי'ץ), הוא עבר למפלגת "התנועה" של
ציפי לבני משום שפחד שלאחר בחירות 2013 יחימובי'ץ תכנס לממשלת נתניהו. אבל האמת הייתה הפוכה: יחימובי'ץ והעבודה נותרו באופוזיציה ואילו פרץ ו"התנועה" נכנסו לממשלת נתניהו, ואילו פרץ הפך ל"שר לאיכות הסביבה" בממשלה ההיא. אח"כ, לפני בחירות 2015, חזר פרץ לעבודה כמשוריין של אנשי לבני, וכשזו הודחה על-ידי גבאי הוא חזר באופן מלא למפלגת העבודה כדי להדיח את גבאי אבל נכשל.
בקרב האחרון - מול
סתיו שפיר, הוא אומנם ניצח אותה על ראשות המפלגה אבל היה זה "ניצחון פירוס". מהמפלגה של פעם - "שהקימה את המדינה", לא נשארו הרבה עצמות ובמועד א' של בחירות 2019, המפלגה קיבלה פחות מעשרה מנדטים. במועד ב' של בחירות 2019 הייתה מפלגת העבודה זקוקה לחיבור עם "גשר" שלא עברה קודם לכן את אחוז החסימה, ואילו בבחירות מועד ג' של 2020 חברה גם מרצ המצטמקת לעבודה ול"גשר" וכך נותרו בפרלמנט הישראלי אך ורק שלושה ח"כים נטו של מפלגת העבודה ההיסטורית! פרץ - זגזגן ידוע ומוכשר, וכלנתריסט מומחה, הבין כבר לפני מועד ג' כי מפלגת העבודה בראשותו מחוסלת, ולפני שיערפו לו שם את ראשו (כמו שעשו לכול יו"רי העבודה בשני העשורים האחרונים...) הרי שפרץ כבר תיאם עם גנץ, לפני מועד ג', את כניסתו ל"כחול לבן", אם הללו יהיו בקואליציה של נתניהו, כדי שפרץ יפרוש אח"כ בכבוד לבית הנשיא בעוד זמן קצר, ואילו נתניהו והליכוד לא יערימו קשיים.
בדרך הוא הצליח להונות את מרצ ואת המנדטים הספורים שעוד חפצו שמפלגתם ההיסטורית לא תיעלם. בחירתו של פרץ לנשיא, אם אומנם תתרחש, תטיל חרפה פוליטית גדולה יותר על המוסד הזה, שהפך לארכאי, זו תהיה כנראה בושה גדולה אפילו יותר מבחירתו של
משה קצב לנשיא המדינה. הבעיות עם קצב היו בדיעבד בעוד שבחירתו של פרץ כ"קומבינה" פוליטית מכוערת היא מעשה בישין מלכתחילה. גם ה"דילים" האחרונים לנשיאות, שהיו מנת חלקו של הנשיא ריבלין, לא העלו במיוחד את יוקרתו של התפקיד הזה, ששמו "נשיא המדינה", ושאותו רבים, ובראשם
בנימין נתניהו עצמו, חפצים היו לבטל.
כדאי כאן להוסיף כי מאז 1999 החלה מפלגת העבודה ב"חרקירי" של התפוררות ובעשור האחרון, מלבד עמיר פרץ,
יצחק הרצוג ו
איתן כבל הרי שרוב ח"כיה והמתמודדים על ראשותה הו גייסות זרים וקטנים מבחוץ, ולא עוד כאלה שגדלו במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. היו אלה ברובם טרמפיסטים פוליטיים שהיה להם נוח לקפוץ על עגלה פוליטית ותיקה, כמפלגת העבודה, ולימים גם לקפוץ ממנה כשזו החלה לחרוק ולהתפרק.
מעשה שמים מחושב כדוגמת ה"צל האדום" ממזרח אירופה
אבל עם כל הניתוחים והפרשנויות הללו הרי שכותב שורות אלה הוא קודם כל יהודי מאמין שכול מה שמתרחש מעל ומתחת לשמש הם מעשיו של ריבון העולמים, הדיין האמיתי שכול מה שמתרחש הוא בבחינת פסק וגזר דין שלו. הרבה מקוננים על נפילתה של "המפלגה שהקימה את המדינה". אחרים לא מבינים אייך שזה קרה. עבורם זה כמו שמפלגות כמו הרפובליקנים או הדמוקרטים מארה"ב תיעלמנה פתאום. עבורם זה כמו שהשמרנים או "הלייבור" בבריטניה יתמוטטו סופית. אבל ראשית דבר, מקרים כאלה כבר קרו.
בבריה"מ לשעבר ובגרורתייה האירופיות, האסייתיות והאפריקניות זה כבר קרה בין 1989 ל-1990. הקומוניזם התמוטט אז ומפלגות השלטון הקומוניסטיות התפרקו לכול עבר. שנית, בדומה להתמוטטותה של מפלגת העבודה, הרי שגם המפלגות הקומוניסטיות הלוא התמוטטו כדי שהקב"ה יוכיח כי יש דין ויש דיין, וכי לא לעולם חוסן עבור מפלגות שדיכו את חופש הפרט, רוששו אנשי עמל ומעשה, חמסו עושר ואושר של אזרחים ובני אדם תמימים, ושלטו ללא מצרים כסוכנויות דיכוי של איש אחד או כמה שכמותו.
היסטוריה של דיכוי ודימום
המפלגה הזו - מפלגת העבודה, ושלימים עברו נקראה בשמות נוספים שהתחברו זה לזה כדי להמשיך את שלטונן ("פועלי ציון", "
הפועל הצעיר", "מאפ"י ו"אחדות העבודה"), היא גם זו שאשמה בכל ה"נכבות" והאסונות שאירעו בישראל מבחינה סוציולוגית, עדתית, לאומית ודתית. זו המפלגה שעמדה מאחורי הרצח הפוליטי הראשון בישראל - רציחתו של פר' יעקב ישראל דה האן בשנת 1924. המפלגה הזו היא זו, שעוד לפני שקמה המדינה, הביאה לארץ הקודש, באמתלות דתיות, עולים מתימן והפכה אותם לעבדים הקשורים לחמורים והמוכים על-ידי שוטים. זו המפלגה שלא העניקה פרנסה למעוטי יכולת - אלא אם להללו היה את ה"פנקס האדום" של המפלגה. זו המפלגה שבוחרים רבים בישראל חששו לא להצביע לה רק משום שפחדו להרים פתק בחירה אחר גם לאחר שהיו מאחורי פרגוד ההצבעה.
זו המפלגה שעדיין מסתירים בישראל את חלקה בטבח השואה. זו המפלגה שמיוחסת לעמידתה בראש גניבת ילדי תימן והמזרח. זו המפלגה שאנשיה גזזו את פאות ילדי ישראל הדתיים, כשהללו הגיעו לארץ הקודש כניצולי שואה, או שעלו מארצות המזרח. זו המפלגה שריססה ב"די-די-טי" כמעט כל עולה שעלה מהמזרח. זו המפלגה שערכה את ה"נכבה" גם לערבים ששיתפו פעולה עם ארגון ה"הגנה" במלחמת תש"ח (תושבי שי'ח מוניס, כיום רמת אביב, כמשל...). זו המפלגה שאחראית על הממשל הצבאי על ערביי ישראל (משנת 1948 - 1966). זו המפלגה שטבח כפר קאסם היה באחריותה אך ראשייה טייחו זאת, ואף לא באו להתנצל עליו, בזמן ששני נשיאי המדינה מהליכוד שמימין עשו זאת, בביקורם בכפר קאסם (משה קצב וראובן ריבלין).
זו המפלגה שבעטייה אירעו מאורעות ואדי סאליב, ולימים הפגנות "הפנתרים השחורים". זו המפלגה שכיום מתגלים הפרוטוקולים של ראשייה - האחראיים מלכתחילה לאפליה ולגזענות, בין יהודים ליהודים, על-פי מוצא עדתי. סיפורי ה"טעויות" כבר אינם מקובלים. על-פי מה שהתגלה ומתגלה בפרוטוקולים ובעדויות האחרונות מסתבר שאלה לא היו "טעויות של קליטה" אלא אלה היו מעשים ברורים ומכוונים של תוכנית גזענית ודיקטטורית במסווה "דמוקרטי"." וזו המפלגה שבכול מערכת בחירות, מעל במתה, עולבים במי ששונה מהם מבחינה דתית ועדתית (מ
דודו טופז ועד גרבוז).
הבטחה בלי שום נדר
אז רבותי, לא פלא הוא שלפני "חג החרות" הרי שהמפלגה הזו מסיימת את דרכה משמים כמו שהמפלגות הקומוניסטיות ששלטו בבריה"מ לשעבר ובעולם הקומוניסטי, סיימו את דרכן בהפלתן על-ידי מנהיגיהן שלהם. עמיר פרץ הוא פשוט ממשיך דרכם של גורבצו'ב וחבריו. בלי שום נדר מראש, אני מבטיח להעניק קידוש הודיה ושבח להשם הטוב בשבת, לבית הכנסת שלי כשההתפוררות והסיום של מפלגת העבודה יהיו רשמיים.
