הייתם פעם בקרקס? אותי לקח אבא כשהייתי ילד. היה מרשים מאוד. בעיקר נדהמתי ממופע הלוליינים המעופפים באוויר מנדנדה לנדנדה, מחליפים זה עם זה מקומות, מבצעים סלטות באוויר ובסוף חבריהם תופסים אותם במקצועיות ובביטחון.
היום אני יודע שהמופע שראיתי הוא משל לממשלת ישראל ולפוליטיקאים היושבים בכנסת. ממש כמו אותם לולינים ולוליניות, הם 'מעופפים' מכסא לכסא, מתפקיד לתפקיד, ומצפים לתשואות הקהל.
אלא שיש כמה הבדלים מהותיים ויסודיים: ראשית, הלולינים בקרקס מצבעים את ניפלאותיהם להתפעלות כל הצופים, ולהנאת הקהל. לעומת זאת, הפוליטיקאים שלנו אשר מחליפים כסאות ו'מתעופפים' להם ממשרד למשרד, לא גורמים שום הנאה או שמחה לקהל הצופים שלהם, קרי הציבור הישראלי. קחו למשל את
יעקב ליצמן, 'חביב הקהל': אחרי כעשור במשרד הבריאות, הוא נוטש אותו בשעה קריטית, מעלה עשן, ומנסה להזדחל אל משרד השיכון והבינוי. האם לא די בהרס שגרם למערכת הבריאות? צריך עכשיו לאפשר לו להרוס משרד נוסף? ומה בכלל הוא מבין בבניה ובדיור?
והנה דוגמה נוספת:
מירי רגב הייתה אישיות פרובוקטיבית בתור שרת התרבות והספורט, ועל-פי הדיווחים היא מקבלת כעת, אולי, את
משרד התחבורה. לאור יכולתה הנדירה לעורר זעם כמעט בכל שכבה של האוכלוסייה, אני מצטמרר מן המחשבה על הנזק שהיא עומדת לעשות במשרד שהוא מרכזי וחשוב, ושיש לו השפעה רבה ביותר על חיי כל אזרח ואזרחית בישראל. וכפי שציינו לגבי ליצמן: מה מבינה הגברת רגב בתחבורה ובכבישים?
מכאן אנו מגיעים להבדל נוסף בין הלולינים בקרקס ובין הפוליטיקאים בכנסת: האומנים הנהדרים שהזכרנו עולים אל המופע אחרי שנים רבות של אימונים מפרכים. הם מקצועיים לעילא ולעילא. כל תנועה שלהם מחושבת עד המילימטר האחרון. הפוליטיקאים שלנו, מאידך-גיסא, לא מקצועיים ולא מחושבים. לאף אחד מהם אין את ההכשרה הדרושה על-מנת לנהל בהצלחה את המשרדים עליהם הם מופקדים, והם לא מחשבים את צעדיהם במשרדים שהם מקבלים מתוך ראיה לטווח רחוק. עבורם, כל עמדה שכזאת היא עוד צעד ב'קריירה' שלהם; לא באמת שליחות ומשימה להיטיב עם העם. הם מבינים רק את להיטיב עם עצמם.
כרטיס כניסה
וההבדל השלישי בין הלולינים בקרקס ובין הפוליטיקאים שלנו: האקרובטים יודעים שעליהם לסמוך האחד על השני בכל מאת האחוזים. הם יודעים שחייהם והצלחתם תלויים זה בזה, והם מתנהלים בהתאם. אבל הפוליטיקאים שלנו, כידוע, לא סומכים אחד על השני בכלום. ובצדק. הם יודעים שהם כולם שקרנים, הם יודעים שהם משקרים לציבור, והם יודעים שלא להאמין זה לזה אפילו על קוצו של יוד. וכמובן, שבתנאים כאלו פשוט לא ניתן לקיים עבודת-צוות ועבודת-מטה טובה ואמינה, לרווחת העם.
כרטיס כניסה לקרקס אינו עולה הון, והבאים בו זוכים לתמורה מלאה לכספם. אבל קרקס הכנסת עולה לנו ביוקר, ואנחנו מקבלים מעט מאוד, אם בכלל, תמורה לכספנו. כן, לכסף שלנו, כי אנחנו אלו המממנים את קרקס הכנסת בכסף שהרווחנו בזיעת אפינו. לרוע המזל, המאה ועשרים היושבים בקרקס הכנסת אינם עושים נאמנה את העבודה שלשמה שלחנו אותם לשם, הם מבזבזים את כספנו על עצמם או בגין ניהול כושל של המשרדים עליהם הם מופקדים, והצופים יוצאים מן ההצגה עם טעם רע ומר בפיהם.
במקום לעשות את עבודתם נאמנה, חברי הכנסת עוסקים בלדאוג לעצמם, במפלגות ובפלגנות, בחירחור שנאה דימיונית בינינו, בהרס מערכות המדינה, ובהפקרת שלומנו ובטחוננו. הם מדרדרים אותנו אל תהום נוראה, ללא אחריות וללא מצפון. כל זמן שנמשיך עם השיטה הזאת - שיטת הפוליטיקאים המושחתים שלא מבינים כלום במטלות שהונחו בפניהם, ושאכפת להם רק מעצמם - קיומה של מדינת ישראל נמצא בסכנה אמיתית.
ומה הפתרון? הפתרון הוא להעביר את ניהול המדינה לידיה של חברת ניהול מסודרת, שרק אנשי מקצוע בעלי ידע וניסיון מוכח עומדים בראשה. לא פוליטיקה. לא פוליטיקאים. רק אנשים טובים וישרי-דרך שיקומו בכל יום כדי לצאת ולעבוד - כן כן, ילכו "לעבוד" ולא "לעבודה"! - על-מנת שנוכל כולנו "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב"!
