היכן הסדקים האלה, הסדקים עליהם נקרא שם הספר? האם בחומות חייה של לאה או בליבה שלה? האם בליבנו שלנו? שירתה של לאה מתאפיינת בכתיבה ישירה, ללא התייפיפות וללא נסיונות לנשיאת חן, ללא מלים מפוארות ושום סגנון מעוצב.
ללא חשבון, ללא מנוח. בכאב רב היא מביטה בנו בישירות ושמה לנו את המלים האלה. והנה בספר זה מצא לו הכאב מקום לנוח בו. הוא הגיע להשלמה.
היא מספרת חוויות רגשיות, חוויות אישיות, כאילו ישבה מהצד והביטה על עצמה, על חייה ועל תחושותיה. ככה קל יותר להתמודד. לכולנו. זהו כאב אוניברסלי של קיום, של עד כלות. של אין לזה סוף. היא לא רואה אותו. אני לא מצאתי אותו בספר.
היא משתפת אותנו בהרהוריה - אולי היא תפסיק לכתוב, אין היא רואה בזה כל טעם. אבל אנחנו יודעים שהיא לא תפסיק. גם היא יודעת... אבל היא כותבת:
"כמו תינוק
החורץ דינו ופוסק לינוק
כך לא אתן עוד ידי בשירה
שהרי אתם ממילא בעסקי פנקסנות ולא רוח,
אתם חושבים בדידות, אני צחוק.." (מתוך השיר "פנקסנות" ע' 11)
אל תפסיקי לכתוב לאה.
השיר הזה הקפיא אותי על מקומי שלי.
אילו/ לאה צבי (דובז'ינסקי) (ע' 37)
אילו
אִלּוּ יָדַעְתִּי
שֶׁהַפְּסִיעָה הַשְּׁלִישִׁית
תַּעֲמֹד כְּפֶסַע בֵּינִי לְבֵין תְּהוֹם
הַאִם הָיִיתִי עוֹצֶרֶת?
אִלּוּ יָדַעְתִּי שֶׁהַצַּעַד הַבָּא,
טַעְמוֹ יִהְיֶה כְּלַעֲנָה,
הַאִם הָיִיתִי קוֹפֵאת עַל מְקוֹמִי?
והנה השיר "מורשת" - שירן של נשים רבות, בודאי גם של גברים (ע' 36)
בְּכָל יוֹם שִׁשִּׁי הִנִּיחָה סָבָתִי מָעוֹת בְּכַף יָדִי
וְשָׁלְחָה אוֹתִי לִקְנוֹת מַסְטִיק בָּזוּקָה בַּמַּכֹּלֶת שֶׁל יְרֹוחָם
(שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רִחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן -
אֵין כֶּסֶף - אֵין מַסְטִיק).
בְּשַׂקִּית נְיָר קְטַנָּה
הִנִּיחַ יְרֹוחָם זוּג בָּזוּקוֹת וְרֻדּוֹת
בְּטַעַם וְרַדְרַד.
קִלַּפְתִּי בִּשְׁקִיקָה אֶת הָעֲטִיפָה, לִקְרֹא
אֶת הֶעָתִיד הַוָּרֹד הַמְּצַפֶּה לִי,
וְנֶאֱמַר שָׁם שֶׁאֶכְבֹּשׁ אֶת הַיָּרֵחַ,
אַךְ אֲנִי כָּבַשְׁתִּי מְלָפְפוֹנִים בְּמֶלַח
וְהֵם מֻנָּחִים בְּצִנְצֶנֶת עַל הַשַּׁיִשׁ
הם מונחים בצנצנת על השיש.
והשיר הזה גם אוניברסלי וכמה אקטואלי
ע' 32 בספר:
חִפַּשְׂנוּ שֶׁקֶט מִתַּחַת לסְלָעִים הַכְּבֵדִים,
אבל תּחתם הִתְרַבּוּ בּשֶּׁקֶט עַקְרַבִּים,
חִפַּשְׂנוּ שֶׁקֶט בַּיָּמִים אַךְ הם סַעַרו עָלינוּ,
חִפַּשְׂנוּ שֶׁקֶט בַּמִּטָּה אַךְ הִיא רעָדָה,
חִפַּשְׂנוּ שֶׁקֶט בַּחֲדָרִים הָאֲטוּמִים,
נָעַלְנוּ דֶּלֶת והִמְתַּנוּ בּשֶּׁקֶט.
..
"מדוזה" - השלמה או תקווה?
קטע מהשיר (ע' 51)
הַמָּחָר הוּא הַיּוֹם
הָאֶתְמוֹל הוּא שִׁלְשׁוֹם..
וְכִי מָה אִכְפַּת לָהּ
כָּל עוֹד הִיא צָפָה,
אוּלַי מָחָר תַּגִּיעַ
לְפוֹרְטוּגָל"
זהו ספרה החמישי של לאה צבי (דובז'ינסקי). ספריה הקודמים: "לאן נעלם הצחוק של אבא?" (לילדים), "אופיר" 2010, "שירים", הוצאת "חבר לעט" 2015, "אולי יתגלה אגם" ספרי "עיתון 77" 2017.
