"אֶל גִּנַּת אֱגוֹז(א) יָרַדְתִּי(ב) לראות... " (תהילים).
להלן קטע משיח שהתנהל בין קלמן ליבסקינד ויריב אופנהיימר. יריב אינו נכדו של בן-גוריון אלא של גרשון שץ ממקימי בית"ר ו'ברית הבריונים'. יריב, שאינו בריון, שימש כאחראי על פעילות הנוער במסע הבחירות של אהוד ברק לראשות הממשלה 1999. כל זה התרחש לפני מפגשו של ברק עם ג'פרי ב-2004. יריב שימש מנכ"ל ומזכ"ל 'שלום עכשיו' עד 2016 והתפטר. ב-2018 נשא אישה ממשית והודיע על הצטרפותו למכון ה'כושר' מרץ.
קלמן: ראיתי תמונות שלך עם אבו מאזן, אתה מצטלם איתו בחיוכים של בר-מצווה כשהאיש הזה משלם משכורות לאנשים רק בגלל דבר אחד - בגלל שהם רצחו יהודים. דרשת ממנו להפסיק לשלם משכורות למחבלים?
יריב: לא. כי הפלשתינים יאמרו לי, תפסיקו לשלם למשפחות השכולות...
בויקיפדיה נרשם: הימין המדיני בישראל מרבה לתקוף את אופנהיימר, ואתר הסאטירה 'לאטמה' הציג במערכוניו דמות סאטירית בשם יריב גוגלהיימר שמציגה את אופנהיימר כתומך בחרם על ישראל ומשתף פעולה עם הפלשתינים. בתגובה למערכונים אמר אופנהיימר כי עושים לו 'רצח אופי'. אני שואל: זה מיטב הנוער שהלך בעקבות החלילן האגדי ממגדלי אקירוב? לפנינו עוד טאלנט שלקח טרמפ על המערכת הציונית ועזר לשבש אותה בהבל פיו.
הנה טראמפ על אלאור אזריה: "יריב אופנהיימר: 'נטרול המחבלים בפ"ת ויפו - הוצאות להורג'. גם בפתח-תקווה וגם ביפו, סרטונים מראים כיצד הנטרול הופך להוצאה להורג ללא משפט. באווירה הנוכחית אף כלי תקשורת לא מעז לדווח ולהתמודד עם הנושא. אופנהיימר מתעלם כמובן מכך שבפיגוע בפתח-תקווה הקורבן היהודי שלף את הסכין מגופו ודקר למוות את המחבל באותה סכין". האם אופנהיימר מתמודד ברצינות עם יוסי שריד על התואר הטרמפיסט של המדינה?
אחווה מול אמת?
אורי מילשטיין(ג) ב-News1: במשפטו של אלוף-משנה יהודה מאיר, במחצית השנייה של 1990, על שארגן "שבירת עצמות" למסיתים פלשתינים בעקבות הנחייה של שר הביטחון יצחק רבין, הצביע הנאשם על הדו-פרצופיות של הלחימה נגד האינתיפאדה: בישיבות שבהן השתתפו האלוף עמרם מצנע ואנשי יחידת דובר צה"ל נאמרו דברים מסוימים ובשטח ניתנו הנחיות אחרות ו"כאן נולדה החוליגניות". במארס 1991 אמר ראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל לעיתונאי, שבצבא הישראלי יש התנגשות חזיתית בין שני ערכים: ערך הרֵעוּת וערך דיווחי אמת. ב-17 באפריל 1991 התפרסמה בשבועון צה"ל 'במחנה' הכּתבה 'אחוות לוחמים, אמת או אחווה'. בפתיח שלה שאל העורך: 'האם בשם האחווה אתה יכול להקריב את חייך כדי להציל חבר, אך אסור לך לשקר כדי להצילו?'.
תת-אלוף (בדימ.) אביגדור קהלני אמר לכתב: 'כשמישהו מחברַי לקרב פגע בי, אמרתי לו שניפוץ אחוות הלוחמים בשבילי זה גרוע מבגידה'. הכתב דב אלבוים תיאר אירוע דמיוני לכאורה: 'קבוצת לוחמים נשלחת לסיור בסמטאות עזה. אחד החיילים מחליט להעניש צעיר שיידה בו אבן. הוא רודף אחריו, תופס אותו ושובר את ידיו ואת רגליו בקת הרובה. פעולתו זו מנוגדת להוראות הצבא ועכשיו סמל המחלקה והחיילים בדילמה. מצד אחד חונכו לדבּר אמת ולדווח אמת ומצד שני הם לא מתכוונים להפקיר את חברם ולהלשין עליו. איפה הרעות, איפה אחוות הלוחמים? הם ישאלו'.
היית מצפה שיחידה כנ"ל, כולל החייל ששבר לערבי ידיים ו/או רגליים - תדווח אמת בלבד, תיקח אחריות למאורע. אם אינה עושה זאת - סימן שיש ליקוי בתרבות שלנו - לא רק בשל מחסור בדיווחי אמת. אתה מצפה במקרה שלפנינו, שאמות-המידה יכללו במפורש אלמנט של 'הגנה-עצמית' מפני השלכת אבנים (אבנים יכולות להרוג - כפי שהתברר) תחת הכלל החיוני: 'הבא להורגך השכם להורגו'. אבל לא זה מה שקורה ברחוב. בשל ארגונים מהסוג של מצפן, גדעון לוי, אורי אבנרי, סילביה קלינגברג, בורג, שלום עכשיו, יוסי שריד - יצחק רבין, שמעון פרס והרמטכ"ל אהוד ברק בחרו לא להתמודד עם האינתיפאדה, להיכנע לטרור, ולייבא ארגון טרור (אש"ף) כדי לטפל (נו, באמת) בטרור שלו עצמו.
המטורללים עשו זאת כדי, לא תאמינו, לעקוף את בג"ץ ובצלם. הם מכרו את המדינה - רק לא להתמודד עם האמת. בעולם שקר ונבזות משגשגים טרמפיסטים כמו יוסי שריד - אלה המוקיעים ומקיאים בשער. זוהי הקליפה - שמשחיתה את גינת האגוז שלנו.
ד"ר קנת לוין כתב בספרו 'סינדרום אוסלו' שהתפרסם בניוז 1: ההסבר נעוץ, בראש ובראשונה, בפסיכולוגיה של אוכלוסיות הנתונות במצור מתמשך. בקרב קהילות מיעוט שסביבת הרוב דוחקת לשוליים, מכפישה ותוקפת, כמו-גם בקרב אוכלוסייתן של מדינות קטנות הנתונות במצור מתמשך, יש כמעט תמיד חלקים המאמצים את תוכן ההאשמות שמטיחים בהם אויביהם - יהיו האשמות אלו מעוותות ואבסורדיות כאשר יהיו. הם מאמצים את ההאשמות מתוך תקווה, שאם יצייתו לדרישות המובלעות בהן ויתקנו את דרכם - יונח להם.
ברמת הפרט, הפרדיגמה היא הפסיכולוגיה של הילד המוכה, הסובל מהתעללות מתמדת. בדרך-כלל המתעללים הם הוריהם של הילדים. ילדים כאלה, כמעט תמיד, מאשימים את עצמם במצבם. הם אומרים לעצמם, "נוהגים בי כך מפני שאני רע, ואם אהיה טוב - ינהגו בי אחרת". התופעה ידועה היטב בעולם הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית, ובדרך כלל מייחסים אותה לתמימותם של הילדים. לפי הסבר זה, המתעללים אומרים לקורבנותיהם הצעירים, שההתעללות היא עונש על היותם "רעים", והילדים, בתמימותם, מקבלים זאת ללא עוררין.
אחד המוכים שנעשה צדקן-רדיקליסטי - יוסי שריד. הוא העמיד פנים גם כשהפך לתועמלן במתכונת בולשביקית. האיש חלף על פני מערכות השלטון כמו סביבון-חנוכה ולבסוף נחת, עם כל ההכשרים הנדרשים, במר"ץ. זה האיש שסומן על-ידי זקני מפא"י והמערך לתפקד כראש ממשלה בבוא היום, כשתנועת העבודה תחזור לשלטון ותמצא את המדינה שגנבו לה. מדובר בטרמפיסט למרחקים ארוכים.
עם פרישתו של יוסי שריד מהחיים הפוליטיים ב-2006 כתב העיתונאי המוערך חגי סגל: "יוסי שריד - הח"כ המוצלח בכל הזמנים. יוסי שריד היה חבר הכנסת היעיל ביותר בכל הזמנים... מפני שתרומתו העצומה לקידום השאיפות ההיסטוריות של המחנה שלו היא משהו שמעבר לחוקים ולשאילתות. מוזר שהמחנה הזה נפרד ממנו בטקסים צנועים בלבד, או לכל היותר בראיונות מחמיאים, ולא ערך לכבודו מפגן הצדעה באצטדיון רמת גן. הוא היה ראוי לכך. השירות שהושיט לשמאל כחבר כנסת באופוזיציה לא נפל מתרומתן של שמונה ממשלות ליכוד להגשמת רעיונות הימין...". אני מסכים לכל מילה. יוסי הותיר אחריו אדמה חרוכה ועש"ב(ד) צחיח, ואסביר. הוא ללא ספק ממנהיגי האומה הסמויים מן העין. לפיכך, כדברי המדרש, ראה 'ברכה' במעשיו המקולקלים. ומה היה המחיר ששילמנו? כלום, ממש נאדה. אומנם היו כ-1500 'קורבנות שלום' - זה כסף קטן...
הוא אבי-אבות ה'פוליטיקלי-קורקטום' הרבה לפני שהמונח הפך לסיסמת-קרב של העולם המערבי המתורבת בשמו המלטף - תקינות. למשל, בהשראתו ההרואית של יוסי הפכה פקודתו הנחושה של רבין 'לשבור להם את הידיים והרגליים', למבצע יבוא חשאי של פלוגות סהר-פורה וטרור מוסלמיות שהגיחו מתוניס ומרחבי המזה"ת. הקוד לפעולה החשאית שנקט רבין, בהשראת ברק רמטכ"לו, שריד היפוכנדרו ושלל קהילת עש"ב, כונה בסודי סודות: ב.ב.ב.ב. (בלי-בג"ץ-בלי-בצלם). שמעון פרס, המנוטרל, היה סבור שהם יביאו את בריג'יט בארדו בלי בגדים. צעד מחשבתי נועז לעומת קודמיהם בממשלת אשכול, שפסלו את הביטלס (אביו של שריד, שהיה מנכ"ל משרד החינוך - אסר להביא אותם)...
בהשראת עולם השרידות והתקינות המומצא של יוסי ובהשפעתה המוסרית על תרבות המערב הנרקבת, מורידים לאחרונה בלונדון את פסלו של צ'רצ'יל הגזען ובאמריקה מוחקים את גיבורי ההיסטוריה שהתנכלו לשחורים ומנעו את התפתחותם. לבנים משוטטים בכיכרות הערים, מחפשים מגפים שחורים כדי לנשק ולהיטהר. אני אישית אצדיע לזכרו של שריד ברגע שנשיא ארה"ב החדש ירכין ראשו לפני נשיא מקסיקו ויחזיר לו על מגש כסף את טקסס עד נהר המיסיפיפי. ברור לי שכל המהגרים ההיספנים, חוקיים ומסתננים, יברחו מיד לניו-יורק וימלאו את חלל התחתיות - רק לא לחזור למקסי-קוקו.
כותב סגל: "כשיוסף בן יעקב שריד נבחר לכנסת ב... דצמבר 1973, שלטה מדינת ישראל מהירדן ועד מערב סיני, מהחרמון ועד אופירה. רק קומץ חברי כנסת, פחות ממניין, מלמלו משהו על מדינה פלשתינית. קריית ארבע, ימית, נצרים וכפר דרום שכנו לבטח בלב הקונצנזוס. עד ליום פרישתו לגמלאות, אפילו ירושלים נעשתה לסלע מחלוקת... לשריד הייתה מניית-יסוד בתפנית הקוטבית הזאת בדעת הקהל. במשך שנות דור הוא ניהל קרב רטורי עז באינסטינקטים הפטריוטיים של העם ושל מנהיגיו, ובסופו של דבר הצליח לדכא אותם. גם את הליכוד הכריע אפיים ארצה. שריד זיהה את נקודות התורפה בלוגיקה הימנית החילונית, והִרבה להגחיך אותה. הוא הצליח להוכיח שאם עילת השליטה הישראלית ביו"ש היא ביטחונית גרידא - אין טעם לשלוט שם".
"בעימות פומבי עם חנן פורת בשנות התשעים, הכריז שגם אם הערבים יוותרו לנו בנושא ההתנחלויות, חובה עלינו לעקור אותן, כי יהודה ושומרון הם "ארץ אוכלת יושביה". פורת ההמום הזכיר לו שזכות היוצרים על המונח התנ"כי הזה שמורה למרגלים, מוציאי דיבת הארץ". "הייתי שם לפני שבוע, כך סיכם פעם אחרת רשמי ביקור בקריית ארבע, 'ועל העיר רבץ ענן כבד, כפי שרואים רק במקומות שדליפה צהובה אופפת ומרעילה אותם, ובראשם צועד הרב משה לוינגר, תמיד כמו בעיצומו של התקף אפילפטי'. ופעם אחרת כתב: 'טעינו, כשלא פינינו את מתנחלי חברון מיד לאחר טבח מערת המכפלה. רבין שקל זאת, אבל מישהו דאג להפחיד אותו ברגע האחרון. כך נותרה האשפה במקומה באין מסלק".
"ב-1985 נסוג צה"ל מרוב שטחי לבנון, ומכל המלחמה העגומה ההיא רק שריד יצא מנצח. שנתיים אחר כך פרצה האינתיפאדה הראשונה, לא מעט בהשראת הנסיגה מלבנון. שריד השתייך לחבורת שמאל רהוטה שדחקה בפלשתינים להתקומם. ארבעה חודשים לפני פרוץ המהומות פרסם ב'הארץ' 'מדריך למיגור הכיבוש הישראלי'. לא הייתה שם הטפה לאלימות, רק למרי אזרחי, אבל זאת הייתה הסתה מפורשת להנפת נס-המרד. באותו קיץ פרסם דויד גרוסמן את "הזמן הצהוב", שגם הוא רמז לפלשתינים להתקומם, עד שהללו נרמזו סוף-סוף ויצאו לרחובות. רבין פקד על צה"ל לשבור להם את העצמות, אבל הפרקליטות הצבאית הייתה כפופה אז יותר ליוסי שריד. בתחילת האינתיפאדה חשף שריד פקודה של מפקד חטיבת שכם, אל"ם יהודה מאיר, לשבור ידיים ורגליים לצעירים בכפר ביתא שבשומרון. מאיר הודח מתפקידו, נשפט והורד לדרגת טוראי".
"שריד הצליח למחוק את השיר 'חברון מאז ולתמיד' מהרפרטואר של להקת הרבנות הצבאית, עתר נגד חוק שהסדיר את שידורי ערוץ 7, לא הצטרף למחאה של זהבה גלאון נגד הוצאת צווי מעצר מנהליים לפעילי ימין, ותמך בדיכוי כוחני של הפגנות מתנחלים. חודש אחרי ההכרה הישראלית הסנסציונית באש"ף, העריך שריד שבתוך שנה ייחתמו הסכמי שלום מוגמרים בין ישראל לפלשתינים. 'ההסכם יהיה כה שובה לב ותהיה לו אריזת ביטחון כה משובבת', הוא התחייב בראיון אחר באותם ימי אופוריה, 'שבאמצעותו נפיק בבחירות רוב כה גדול, שהליכוד יישאר 25 שנה באופוזיציה. נחסל אחת ולתמיד את הוויכוח אם העם תומך בשלום או לא [...] אני שייך לממשלה שתעקור ישובים".
כותב ד"ר קנת לוין בספרו: "בתהליך אוסלו הלכה ישראל בנתיב, שסללה זה מכבר תנועת השלום הישראלית. זהו נתיב שאימץ את ההאשמות שהטיחו בישראל אויביה, כי האחריות לתוקפנות הערבית מוטלת עליה. תנועת השלום טענה, שסירובה של ישראל להכיר בעוול שגרמה ולהסכים לתיקונים ולוויתורים, הוא שהנציח את הסכסוך הערבי-ישראלי. ובפרט: ששליטתה של ישראל ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים, השטחים שתפסה במלחמת ששת הימים ב-1967, היא המכשול העיקרי לשלום. הוגי אוסלו האמינו, כי ישראל תזכה בשלום אם תמסור שטחים אלו, רובם ואף כולם, לידי אש"ף. ישראל הוסיפה לצעוד בנתיב אוסלו, אף שראשי אש"ף המשיכו להצהיר באוזני בני עמם, שהם לא הרפו מכוונתם להשמיד את ישראל, וניהלו, כקֶדם, מסע טרור נגדה". (המשך יבוא)
מונחי יסוד לשימוש חוזר:
א . אגוז - ר"ת: אורי אבנרי, גדעון לוי וזהבה גלאון.
ב . ירדתי - מסמל את הנפילה מגן עדן לתוך 'עולם' (העלם) ואת הירידה במעלת האדם.
ג . ד"ר מילשטיין טוען שצה"ל הוא מיליציה צבאית
ד . עש"ב - (עוז, שריד, ביילין)
