לא עיקרון חליפי

גנץ שייך לזן הפוליטיקאים אשר בוחרים באינטרס הציבורי גם אם הוא יביא עליהם את קיצם הפוליטי; וכך אכן עשה כאשר נכנס לממשלת האחדות, או כשהצביע בעד החוק האוסר על טיפולי המרה למרות שהחרדים הם אלו שחתמו לו כי יתבעו מנתניהו לכבד את הסכם הרוטציה. הפעם, הגיע זמנו של נתניהו ללמוד מגנץ ולוותר בתוך עמו בני גנץ יושב. והוא שבע מאמרות ומדיבורים של אנשים המבקשים לבחון אותו רק לפי הרובד הפוליטי של הדברים. כמו בראיון ההוא לאילנה דיין, גם בראיון ששודר במוצ"ש, דנה וייס אתגרה אותו בנושא המשחק הפוליטי ואף כמעט והטיחה בו כי אינו משחק אותו מספיק טוב. הוא, מצידו, לא נשאר חייב, ושטח בפניה את טיעוניו בתור מי שמציב את האינטרס הציבורי לפני זה האישי. למעשה, בניגוד לפוליטיקאים אחרים, דבריו היתכתבו היטב עם מעשיו. יש לקוות כי הוא מהווה סנונית ראשונה לדור חדש של פוליטיקאים בארץ. הבעיה היא שהעם היושב בציון כבר התרגל לפוליטיקה אחרת - פוליטיקה ביביסטית; כזו המעוגנת בספינים ואשר סובבת סביב הצמא לכוח - לא כוח עבור הזכות לנתב אותו ליישום אידאולוגיה, כי אם כוח עבור המותרות שבלהזרים אותו לקידום האינטרסים האישיים. כך נוצר מצב בו פוליטיקאי שדוחף, נותן מרפקים, מסית, משסע, מפלג וזורה הרס במטרה להגשים את מאווייו הפרטיים, נחשב לפוליטיקאי חזק - כזה אשר יידע להשתמש בעוצמתו בשביל העם וככזה אשר יעמוד בפרץ למען המדינה. יו"ר כחול לבן נכנס ביודעין למאורת נחשים. הוא עשה זאת כיוון שהבין שהבטחות הבחירות שלו, לפחות חלקן, אלו הנוגעות לחרמות נגד בנימין נתניהו, כבר אינן יכולות להישאר בתוקפן בימי מגיפת הקורונה. משבר לאומי וכלל עולמי יצר משחק חדש בו בחירות נוספות כבר לא עומדות על הפרק, וכי אחדות הפכה לצורך עליון; אחדות למען ביעור הנגיף ולמען הנעת מהלכים כלכליים אשר יכולים לקבל גושפנקא ציבורית רק על-ידי ממשלה רחבה המכילה ייצוגים שונים מרוב המצביעים במדינה והמאגדת בתוכה קואורדינטות מרובות אשר יוצרות יחדיו קווי אורך ורוחב המקיפים את רוב רובה של המפה הפוליטית בישראל.

קווים אדומים

לצורך כך הרמטכ"ל לשעבר הקריב על מזבח האחדות לא רק את העקרונות שלו בדבר ישיבה עם פושע אשר הרס כל חלקה טובה במדינה, אלא גם את השותפות שלו עם יאיר לפיד ומשה בוגי יעלון, ובעיקר את עתידו הפוליטי: גנץ, מעצם כניסתו לממשלה, ידע כי כמעט ואפסו הסיכויים שיישב בראשה. ולמרות זאת הוא נכנס מתחת לאלונקה. הוא ויתר לנתניהו בדבר הבכורה על ראשות הממשלה מכיוון שידע שמהצד השני לא תבוא הישועה ובגלל שהבין כי הוא נשאר בתור המבוגר האחראי, זה שיוותר וימחול על עתידו הפוליטי למען האינטרס הציבורי. רק שלאחר מכן, הוא ויתר לנתניהו ביותר מידי נושאים, כגון הסיפוח, הוועדה למינוי שופטים, ועוד כהנה וכהנה ויתורים אשר נתניהו תפס אותם כחולשה, אולי בצדק, וניצל זאת עד תום, במה שהיווה למעשה את בסיס מערכת היחסים שלהם; בסיס אשר משוחזר עד ימינו אנו ושישוחזר כנראה במהלך כל הקדנציה. אך גם לגנץ קיימים קווים אדומים, וחווינו אחד מהם על בשרנו בשבוע שעבר: הוא דאג שהחוק האוסר על טיפולי המרה יעבור בכנסת בקריאה טרומית, ובזאת המשיך במלאכת הכרייה העצמית של הבור הפוליטי שבו כנראה ייפול. החרדים הרי הם אלו אשר חתמו לגנץ כי יתבעו מנתניהו לקיים את הסכם הרוטציה. דרעי, למשל, תקף את רה"מ על שמיאן לכבד את שלום הקואליציה כאשר האחרון תמך בקיום ועדה לחקירת שופטים, והתריע בפניו כי בכך הוא מסכן את האמינות של החרדים מול כחול לבן. גנץ שמר על הקו האדום שלו למרות שידע שזה יעלה לו ביוקר: הוא הרי צריך את החרדים כעת יותר מתמיד על-מנת לשמור על קו אדום אחר שלו - התקציב.

יציבות כלכלית

גם רה"מ וגם זה החליפי הגיעו לכדי הבנה שהתקציב הוא מה שיקבע את גורלם הפוליטי: אם נתניהו יוותר, הוא יאבד את נקודת היציאה שלו מן הממשלה; ואם גנץ יוותר, הוא ייתפס כמי שאין לו עמוד שדרה וייאבד כל זכות קיום פוליטי. נתניהו, מצידו, מודע לכך שאם יתעקש על תקציב חד שנתי והכנסת תפוזר בעקבות זאת, הוא יצטרך להעביר את שרביט ראשות ממשלת המעבר לגנץ עקב הפרה של ההסכם שלהם, המורה על תקציב דו-שנתי, אך בד-בבד מודע לכך שהוא ככל הנראה יזכה בבחירות ואולי אף ירוויח ממשלת חסינות; גנץ, מן העבר השני, מעוניין לשמר את כוחו הפוליטי העכשווי ולא לבצע ריענון שיביא אותו למספר חד ספרתי של מנדטים. יו"ר הליכוד מצויד בחוות דעת של מומחים וכלכלנים, האוחזים בדעה כי המשק זקוק לתקציב חד שנתי; אך יריבו מכחול לבן רואה חלקים נוספים מהתמונה - חלקים שבעלי המקצוע לא משכילים להפנים: הם רואים אך ורק את הפן הכלכלי היבש והצר, ולאו-דווקא את הרבדים העמוקים של מרקם המשק, אשר משווע לוודאות - לא רק כלכלית, כי אם גם פוליטית; בחירות יפרקו את המשק מנשקו, ובמקרה כזה תקציב ל-2021 לא יראה אור בעתיד הקרוב. לכן תקציב דו-שנתי יביא למשק גם ודאות ויציבות כלכלית וגם פוליטית. באשר לטענה כי אין אנו יודעים מה יוליד יום ולכן יש להביא בפני הכנסת תקציב למספר חודשים ספורים, היא הרי מופרכת מן היסוד: נתניהו, יחד עם הצמרת הכלכלית של הממשלה הנוכחית וזו שנפחה את נשמתה מן העולם - שרי האוצר משה כחלון וישראל כ"ץ - הביאו, ולפי רה"מ ימשיכו להביא, תוכניות כלכליות חדשים לבקרים; תוכניות אשר מייתרות את הטענה כי תקציב קצר מועד ייתן זריקת עידוד למשק: לא רק שהן עצמן מהוות את זריקת העידוד הנחוצה למשק, אלא שהן ברות שינוי, בדיוק מה שתומכי התקציב החד שנתי מנסים להשיג בעזרתו ובעזרת הבא אחריו. הרי לפי הטענה שלהם, גם אם יעבירו תקציב חד שנתי, עדיין יישאר הצורך להעביר תקציב כל פעם רק למספר מועט של חודשים. והרי לא ניתן לקיים ודאות במצב שכזה. הגיע הזמן שנתניהו ילמד מגנץ. הפעם, הגיע תורו לוותר; גם לו מותר לשים את האינטרס הציבורי לפני האישי.