בשבת הקרובה, שבת נחמו, לפני מאה שנה בדיוק, 1920, נשמעו פעמי משיח בשמי התכלת העזה של ירושלים. משק כנפי ההיסטוריה. ירושלים כולה בכתה מהתרגשות, כאשר הנציב העליון הראשון ליהודה, סיר הרברט סמואל, קרא את הפטרת נחמו בבית הכנסת החורבה בעיר העתיקה: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם". וכאשר בירך בקול רוטט מהתרגשות את ברכת "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ... בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ" - לא נשארה עין אחת יבשה!
נדמה היה אז, בשבת נחמו תר"ף, שהמפעל הציוני המקרטע, מקבל ברגע זה ממש זריקת עידוד אדירה. נציגה של המעצמה האדירה שהשמש מעולם לא שוקעת בה, והוא גם יהודי ציוני נלהב, הגיע ארצה למימוש החזון ההרצליאני. ניצני גאולה ממש. מה יכול להיות יותר מזה? אחר כך באה האכזבה. הרברט סמואל, למרות שהיה יהודי גאה, לא עמד בציפיות. ממשלתו התהפכה בימי כהונתו מאהדה עמוקה לרעיון הציוני ולהגשמתו ברוח הבייבל, ל'אלביון הבוגדנית' שחתרה לריסוק המפעל הציוני.
סמואל, ידיד אישי של הראי"ה קוק ושותף לחזונו, נאלץ על-פי תכתיבי לונדון למנות את הצורר חאג' אמין אל חוסייני לתפקיד המופתי של ירושלים, ומאז לא חדל המופתי להטיף לפרעות דמים (לימים הודה סמואל כי הייתה זו טעות חייו). סמואל החל בהגבלת העלייה באמצעות גזירות הספר הלבן; השתתף במזימת קריעת מרחבי עבר הירדן שנועדו לעם ישראל אבל הועברו בידי הבריטים, במעשה רמייה, לידי השושלת ההאשמית; והוא זה שהגיב בריפיון לפרעות הדמים ערבים כלפי היישוב, עד כדי תחושת הפורעים הערבים, לעיתים, כי 'דאולה מענה' (הממשלה איתנו).
אבל באותה שבת נחמו, ט"ז באב תר"ף (31.7.20), התקוות הרקיעו שחקים. נדמה היה שהמשיח בפתח. נשמעו אפילו דרישות לביטול הצומות שלזכר החורבן. ומיים אחר התפילה החגיגית ב'חורבה', ב-2 באוגוסט 1920, תיעד עיתון הארץ את האירוע המרגש: "הקשר היפה שמצא הנציב בינו ובין שבת נחמו, עורר ביהדות הירושלמית רגשי גאון לאומי ודתי גם יחד".
התפייט הארץ בהתפעמות גאולית: "התכונה בירושלים רבתה. רחובות העיר הורבצו מים, ומשמר הכבוד היהודי התחיל מאמצע רחוב הבטרק. רחוב היהודים קיבל צורה חדשה. אי-אפשר היה להכיר רחוב זה, המפורסם באי נקיונו. כל הבתים היו עטופים דגלים אנגליים ודגלי ציון. מרצפת האבנים הייתה רפודה שטיחים. על גבי הכתלים נתלו פרוכות יקרות. שני שערי כבוד עשויי ירק בברכת 'ברוכים הבאים בשם ה" הועמדו לפני בית הכנסת, אשר קושט לכבוד האורח הרם במנורות ונברשות של כסף, ובמשמר כבוד של המכבים והצופים ושוטרים יהודים".
כולם היו שם
ב-8 בבוקר הגיעו הנציב ומלוויו ל'חורבה', שלבשה חג. "לנציב הוקדש מקום על כסא מרופד על-יד הבמה ממול ארון הקודש, תחת חופה רקומה שלל רקמתיים, ומחוברת למוטות עטופי צבעים תכלת ולבן", התרגש הארץ (בימים ההם, בטרם עבר לשליטת משפחת שוקן, היה הארץ עיתון ציוני מובהק).
'כל ירושלים' נכחה בתפילה, ובראשם הרבנים קוק ונסים אלישר. גם רבני הקנאים הגיעו, לאחר שפירסמו פשקוויל הערצה לנציב הבריטי. היו שם ציונים, משכילים, חרדים, 'מקובלים', "באי-כוח היהדות הירושלמית הרשמית והבלתי רשמית, לכל מפלגותיה ועדותיה, באי-כוח ועד הצירים, מנהלי בתי הספר ומוסדות ההשכלה". כ-ו-ל-ם היו שם, במעמד הכמעט גאולי. לשיאה הגיעה התרגשות כאשר אליעזר בן פנחס, זה היה שמו היהודי, קרא את פסוקי ההפטרה וברכותיה. עיתון הארץ סיכם: "כשאמר ברגש את המלים 'רחם על ציון כי היא בית חיינו', זלגו דמעות מעיני רבים".
אך כשם שגאו התקוות, גברה האכזבה. הדיפלומט היהודי שדחק בממשלתו מאחורי הקלעים להעניק לעם היהודי את הצהרת בלפור, הפך לכמעט בוגד. היישוב התקשה להבין שהאיש הנכבד הוא בסך-הכל פקיד בכיר בממשלת הוד מלכותו. האכזבה לא נשכחה גם שנים אחר שפרש מעבודתו והתכוון להשתקע על הר הכרמל (אך יורשו, הלורד פלומר, שחשש שמא יאפיל עליו, דחק בו לחזור ללונדון). 16 שנה אחר אותה שבת נחמו מרוממת רוח, טען הסופר הציוני-דתי יעקב רמון כי "הנציב הניח אבני מכשול, אבני נגף, על דרכי תחיית הלאום העברי בארץ אבותיו".
חוברת צנומה בת 32 עמוד, ושמה 'הנציב היהודי', ביטאה את עומק התיסכול: "העם המרומה השתעשע בהזיות חינם על מלכות ישראל: שערי הארץ ייפתחו לרווחה, כל הקרקעות ייושבו על-ידי אחים נודדים וכואבים, הבית הלאומי קום יקום. אך לשווא הכל. שערי הארץ לא נפתחו, הקרקעות השוממים ניתנו לערבים, הבית הלאומי נשאר בתוך מירכאות, חלום בית ישראל על הנציב היהודי התנדף בעשן רמיה". כמה מפח נפש ותיסכול.
יהיה היחס כלפיו ככל שיהיה, אסור לשכוח שסמואל האמין בכל נימי נפשו ב"קשר עתיק היומין שבין היהודים לארץ ישראל", כפי שכתב למשרד החוץ בלונדון, והבטיח לממשלת בריטניה שתמיכתה במדינה היהודית העתידה, תביא אליה מיליוני יהודים, "שיכירו לה תודה עד קץ כל הדורות". ככל שידו הייתה מגעת, הוא חולל כאן תנופת שיגשוג: כבישים נסללו, מסילות ברזל נמתחו, הבנייה והתיעוש פרחו, ואפילו שירותי הדואר השתדרגו. עצם נוכחותו בבית הנציבות במתחם אוגוסטה ויקטוריה, הפיחה רוח של זקיפות קומה בקרב יהודי הארץ, שהתרגלו עד תבוסת העותומנים ב-1917 להתנהל מול השליט בשפיפות.
בשבת הקרובה, כשנקרא על-פי המסורת את נחמת "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי", של הנביא ישעיהו, נזכור את הימים המתעתעים ההם.
