מטבע לשון זה טוותה ההיסטוריונית הידועה ברברה טוכמן, ואת ספרה כינתה באותו שם. טוכמן מנסה להדגים באמצעות סדרת אירועים, בחלקם מוכרים היטב
1, את מהותו העמוקה והשכיחה של המושג, והיא עצמה מגדירה את המושג כך:"...
נקיטת מדיניות הנוגדת את האינטרס העצמי". לדעתה, התופעה אינה תלויה בתקופה או במקום...: "זוהי תופעה הקיימת בכל זמן ובכל אתר, אם כי ההרגלים והאמונות הרווחים בזמן מסוים, קובעים את הצורה בה היא מתגלית".
לאטימות מוחין, גורסת טוכמן, משקל רב מאוד בשלטון. "תכונה זו מורכבת מהערכת מצבים במונחים של דעות שנקבעת מראש, תוך התעלמות מסימנים מנוגדים או דחייתם. זו פעולה לפי משאלות הלב, מבלי להניח לעובדות 'להטעותנו'. אטימות מוחין היא גם העיקשות שלא ללמוד מהניסיון". כדוגמה קלסית מההיסטוריה היהודית העתיקה, מביאה טוכמן את מקרה רחבעם - אשר ביקש לצרף את שבטי ישראל ליהודה מיד לאחר פטירת אביו שלמה המלך. בכך ביקש לחזק את הממלכה שירש ולעצב באופן מהיר וחלק תהליך מעבר ממלכת שלמה לממלכת רחבעם. כל זאת על-רקע עדויות שהגיעוהו בהיות בביקור במצרים על אי-שקט באזורים שונים בממלכת ישראל ובבירתה שומרון. לשם כך הלך לשכם וביקש לפגוש בה את זקני שבטי ישראל. הזקנים בקשו ממנו להקל בעול אותו כפה עליהם אביו בשלהי מלכותו. יועציו המקצועיים, יעצו לו ללכת לקראתם, ואילו חבריו הצעירים, שהפכו בין-לילה ליועצים חדשים ומועדפים, יעצו לו ללכת בדרך ההפוכה ולענות לבקשת הזקנים בקשיחות ובתקיפות. רחבעם שחש עצמו "כמלך בהתהוותו", חשש מעצת הזקנים, וכדרך להוכיח את עוצם ידו, בחר בנוסח שהכינו עבורו הצעירים לאמור: "קטני עבה ממותני אבי. ועתה, אבי העמיס עליכם עול כבד ואני אוסיף על עולכם; אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים".
2
במענה שהכינו זקני ישראל כנראה עוד לפני הפגישה החוזרת, ענו לו זקני ישראל כהאי לישנא:
'לאוהליך ישראל! עתה ראה ביתך, דוד!' ובכך הכריזו למעשה על פרישת ממלכת ישראל מממלכת שלמה. זו ראשית פיצולה של הממלכה הישראלית הגדולה של דוד ושלמה, ולמעשה גם תחילת הסוף שהובילה לחורבן הראשון הגדול בימי בבל ואשור, כ-375 שנים מאוחר יותר!
דומה שהמשבר הנוכחי בו נתונה ישראל, מזכיר במרכיבים שונים ורבים את מצעדי האיוולת המוכרים בהיסטוריה (הערה 2 להלן, ומקרים רבים נוספים). טרם הגענו למציאות חמורה והרסנית כבמשבר רחבעם, אבל אין ספק שהמשבר מכרסם בלכידות החברתית ובעוצמה הלאומית של ישראל. אם מבקשים ללמוד לקח מעשי מאפיזודה לאומית היסטורית זו, השאלה הקריטית היא:
כיצד מביאים את נתיבי החשיבה הציבוריים - שאינם אחידים - והממשלתיים - שהם יותר מדי פוליטיים, אל דרך מלך אחת, שמתלכדת עם האינטרס הלאומי האמיתי, בעיצומו של המשבר? בכדי לנסות ולהשיב על כך, חייבים להגדיר אינטרס לאומי מוסכם ואם קיים יותר מאחד (או לא ניתן להסכים על אחד בלבד), חייבים לקבוע סדר עדיפות מוסכם ביניהם.
אינטרס לאומי מורכב בדרך כלל מסדרה שלימה של צרכים ורצונות, שאותם יש לחלק לקבוצות ואת הקבוצות לדרג לפי הירארכית. את התהליכים יש לנהל באמצעות המנגנונים המיועדים לכך, ובחברה כשלנו אלו המנגנונים הדמוקרטיים של חוק, הידברות והכרעות רוב.
קושי ראשון הוא להגדיר את מרכיבי האינטרס הלאומי, כשמושג זה מבטא מטרה משותפת לרוב גדול של ציבור האזרחים. מורכבותו של המשבר הנוכחי נובעת מהעובדה שמטרות משותפות ומטרות מנוגדות, שלובות אלה באלה וחוצות ציבורים מגוונים. בדרך כלל קשור האינטרס הלאומי באיום משותף על ערך מרכזי, למשל: איום על החיים, הבריאות והביטחון.
לא קשה לקבוע שאיום הקורונה הוא רב-פנים ורלוונטי, גם אם לא באותה מידה, לחלקים נרחבים מאוד של הציבור.
3 ולפיכך המאבק בו הוא מטרה משותפת לרוב המכריע של הציבור; על כן המאבק הוא כיום מטרה לאומית ברורה וראשונה במעלה. ההשלכות הנילוות לאיום הישיר על החיים וכושר התפקוד, מעצימו והופך אותו ליעד הדחוף ביותר. אינטרס לאומי שני, מתפתח סביב השיטות והכלים שיש להפעיל לצורך המאבק במגיפה. לכאורה, לשם כך הוקמה - בנתונים של משבר פוליטי מתמשך - ממשלת החירום הלאומית. למרבה הצער, במקום שתוביל ממשלה זו לליכוד השורות ולעיצוב תהליך הרמוני של מאבק אפקטיבי, היא מובילה את המדינה בדרך חתחתים. זאת משום שהחלטות הממשלה מתקבלות מתוך אי-הסכמה בפועל באשר לסדר העדיפות, ומכיוון שהקמת הממשלה לא העמידה את המאבק בווירוס במקום הראשון בסדר העדיפות הלאומי. כך נותר המאבק הפוליטי שקדם להופעת המגיפה שווה-ערך אם לא קודם לו. בשל כך נוצר ניגוד עניינים משווע בין העולם בו מתפקדת הממשלה (המאבק הפוליטי של השמאל להדחת ראש הממשלה בדרכים אנטי-דמוקרטיות) לבין העולם בו מבקש הציבור לראותה מתפקדת (המאבק במחלה). הימין מאידך מכפיף כל שיקול דעת שלו לבלימת ניסיונות ההדחה.
התוצאה המיידית של פער זה, הוא אובדן כושרה של הממשלה לניהול התנהגות הציבור ופעילות המשק, לצד כישלונה באכיפה אפקטיבית של החוקים והתקנות למטרה זו.
מציאות זו הביאה עמה את הגל השני ועמו מספרים מדהימים של חולים ונפטרים, סגר שני חמור לציבור ולמשק, בלווי ירידת המורל וגידול בחוסר האמון של הכל בכל. המוצא מכל אלה עדיין לא נראה באופק. תהליך מסוג זה מתאפיין בשחיקה גורפת: בראש וראשונה של אלה שעומדים בחזית האופרטיבית - מערכת הבריאות, המשטרה, כוחות פיקוד העורף, מערכת החינוך ועוד. התסכול שנוצר מוליד חוסר אמון, מדרבן ומאיץ רבים לחפש לעצמם "פתרונות פרטיים" לבעיותיהם הבוערות. מכאן, המרחק לריסוק הסולידריות קצר מאוד! -
כולם נוטלים חלק במצעד האיוולת.
בעיה נוספת שנחשפה במלוא חומרתה במשבר "מתגלגל" זה, היא הנתק בין הקהילה החרדית בישראל לבין המסגרות הממלכתיות של המדינה. תחילה נדמה היה שהשבר מקיף גם את המגזר הערבי בישראל, אולם שינוס מותניים של פרנסי הרשויות המקומיות של המגזר וחלק גדול מאנשי הדת בו, שהתעשתו לאחר שראו את היקף הנזקים והקורבנות ששילמו על התנהלות כאוטית, שינה את מגמות התחלואה והיקף הנפטרים באופן ראוי לציון.
אירוע דומה לא התרחש לפי שעה במגזר היהודי החרדי, אף כי אין להתייחס אליו כאל מקשה אחת הומוגנית. השילוב בין המשבר הפוליטי לרפואי חולל אצל רבים בעדה החרדית תחושה שיש גורמים שמנצלים את המשבר הרפואי בכדי לשלול ממנה את מידת האוטונומיה שהייתה לה בעבר. התגבשות כוחות אנטי-דתיים ואפילו עוייני מסורת, בשילוב עם הצורך לשבור כללי התנהגות בתחומי התפילה, החגים, המפגשים החברתיים והחיים היום-יומיים, כמו גם בשילוב עם תנאים אובייקטיביים בהם שונה אוכלוסייה זו מאחרות בפרמטרים רלוונטיים למגיפה
4, הקצינו עמדות משני הצדדים והקשו על הנהגת כללי משחק משותפים לכלל אוכלוסיית ישראל ואכיפתם. הקושי חולל כעס הדדי והאשמות שווא, לצד טענות צודקות. באווירה של חוסר אמון ומתח חברתי בריאותי וכלכלי, נפערו פערי שיתוף-פעולה ומשמעת אזרחית משמעותיים מצד קבוצות אלה, שגבלו בעבריינות מתריסה כלפי מרות המדינה, דבר שאין לקבלו כנורמה סבירה בדמוקרטיה שוויונית.
אם להשתמש בהגדרתה של טוכמן שהבאנו לעיל - נקיטת מדיניות הנוגדת את האינטרס הלאומי - היא שמאפיינת מצעד איוולת; דומה שבמשבר הנוכחי הגדלנו עשות ואנו נתונים מתחילתו במצעד איוולת, גם אם איננו קוראים לילד בשמו. אם כך, נשאלת ביתר שאת השאלה: מה הלאה? שכן הניסיון מלמד שמצעד מסוג זה מוביל מדחי אל דחי.
מאזן הכוחות הפוליטי הנוכחי אינו שונה מזה שהביא להקמת ממשלת החירום
5. לכן, אין בנמצא פתרון מיידי שימנע גל שלישי וסגר נוסף בעקבותיו; שכן הממשלה אינה שולטת במצב, ולצערי גם אינה מראה סימנים שתנהג אחרת בתהליכי היציאה מהסגר הנוכחי. סממני חוסר המשמעת האזרחית וריפיון האכיפה נותרו כשהיו, וככל שהמצב הכלכלי מחריף, גדל החשש שאנו על עברי פי פחת.
המסקנה המתבקשת היא שבמבנה הממשל הנוכחי - הרכב פרסונלי, מארג פוליטי ופערי עמדות - אנו צועדים בדרך ללא מוצא, במצעד איוולת "כהלכתו". רק ממשלה אחרת,
שתבחר מחדש, על יסוד הצבת נושא המאבק בקורונה בעדיפות עליונה עם תוכנית פעולה סדורה, תוכל לשנות את האווירה, האמון והסיכוי שתהליכים והחלטות יקבעו בזיקה למציאות ולעובדות. לצד האנדרלמוסיה הכללית פועלת העובדה שסקרי דעת קהל של הימים האחרונים ותרומה שלילית של מניפולציות תקשורתיות בעיקר סביבם, מותירים על-כנה את התחושה שפוליטיזציית המאבק בפנדמיה, לא תיפסק אלא אם תקדם לכך הכרעה פוליטית ברורה שתקנה לממשלה חדשה כושר הכרעה ופעולה ברורים. מרחב ההסכמה האזרחי בציבור הישראלי מצומצם וצר ויתקשה להחזיק מעמד ולשרוד מחזור בחירות דמוקרטיות חדש, שבנסיבות הקיימות הוא צורך קריטי. אולם, חרף ההסתייגות המובנת וחוסר הרצון לבזבז זמן ומשאבים, לדעתי, אין מנוס אלא לקיים בהקדם בחירות חדשות ולהקים ממשלה שונה - ולו אפילו זמנית, לשנתיים - שיעדה הראשון והמרכזי הוא מאבק מוצלח בקוביד-19. שום תירוץ אינו יכול להצדיק מציאות שבה משלם הציבור באלפי מתים ועשרות אלפי חולים ונכים, על-רקע אוזלת-יד ממשלתית, במציאותנו ההזויה.