לאחר פרסום שיחת הטלפון בין מנדלבליט לבין עו"ד
אפי נוה התראיין ח"כ
מיקי זוהר בכלי התקשורת ודרש מ
אביחי מנדלבליט להתפטר מתפקידו כיועץ המשפטי ל
ממשלה, וכן דרש לבטל את כתב האישום שהוגש נגד
בנימין נתניהו. ח"כ זוהר הוסיף ואמר שבהמשך צפוייה "רעידת אדמה" וכן הודיע שבעתיד ייחשפו הקלטות נוספות.
בעקבות דבריו אלה של ח"כ זוהר קמו רבים וטובים בתקשורת וכן משפטנים למיניהם וקבעו נחרצות שח"כ מיקי זוהר, בדבריו אלה, ביצע עבירת איומים או סחיטה באיומים כלפי היועץ המשפטי לממשלה. האמנם?
ובכן, הדברים אינם כה מובנים וברורים מאליהם כפי שהם נחזים ממבט ראשון, וזאת - לאור עמדתו של בית המשפט העליון בפסק הדין הידוע בעניין העיתונאי
משה ליכטמן (ע"פ 103/88). פסק הדין הנ"ל נחלק לעמדות רוב ומיעוט. אולם, בסוגיה הרלוונטית לענייננו לא הייתה מחלוקת בין השופטים.
בית המשפט העליון מבחין שם בין מה שהוא מכנה "הפחדה קונסטרוקטיבית", לבין "הפחדה שלילית", וקובע שהמבחן הוא אם יש למפחיד שליטה על התגשמות התוצאה שמפניה הוא מפחיד או שאין לו שליטה כזו.
וכך קובע השופט, לימים הנשיא,
אהרן ברק בעניין זה:
-
"יש להבחין בין איום לבין מתן אזהרה או עצה. כאשר ראובן מזהיר את שמעון מפני פגיעה אפשרית בו, אין לומר, כי ראובן מאיים על שמעון. קו הגבול בין איום לבין אזהרה אינו מדויק. דומה, כי ניתן להיעזר במבחן העזר הבא: האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע? אם התשובה היא בחיוב - הדובר שולט על התממשות האזהרה - יש לראותו כמאיים, ולא אך כמזהיר"
ואם נשוב לענייננו, נשאלת השאלה אם לח"כ מיקי זוהר יש שליטה על האפשרות שבעתיד יתפרסמו או שלא יתפרסמו ההקלטות שעליהן דיבר. אם יש לו שליטה כי אז הוא נחשב כמאיים (בלשונו של בית המשפט: "הפחדה שלילית"); ואם אין לו שליטה כזו, כי אז הוא לא מאיים אלא מזהיר ("הפחדה קונסטרוקטיבית").
להמחשת העניין ראוי להביא כאן ציטוט נוסף מפסק הדין הנ"ל של השופט ברק:
-
"ראובן אומר לשמעון: "אם לא תשלם כסף תקבל מכות". זו עצה טובה, אם המרביץ הוא לוי, שאינו קשור כלל (לעניין המכות) לראובן. זהו איום אסור אם המרביץ הוא ראובן עצמו. הבחנה זו חשובה היא. אם לא נעמוד עליה ועל שכמותה, קיים חשש כי מרביתם של האיומים יהפכו לעצות טובות".
עד כאן הציטוט.
הנה-כי-כן, כדי לייחס לח"כ מיקי זוהר עבירת איומים או סחיטה באיומים - יש לקבוע תחילה האם ביכולתו לשלוט על פרסום או אי-פרסום ההקלטות שעליהן דיבר.