השפעה על התודעה
לוחמה פסיכולוגית (ששינתה כמה פעמים את שמה, כדי לשפר את מיצובה) הנה אמצעי לא אלים (כיום נקרא, אל-הֶרג) לנצח את האויב על-ידי השפעה על תודעתו על-מנת להחליש את רצונו להילחם, לערער את אמונו בהנהגתו ובמפקדיו, ולייאשו. לוחמה פסיכולוגית (ל"פ) נהוגה מקדמת דנא, ונרשמו לה הצלחות רבות בדפי ההיסטוריה. למרות זאת, העולם המערבי-דמוקרטי סובל מרתיעה מוסרית משימוש בה לא במלחמה. בנוסף לל"פ, מפעילים מדינות וצבאות תעמולה (הסברה, כיום - דיפלומטיה ציבורית), פרסום ויחסי ציבור על-מנת להשפיע על דעת הקהל בעת שלום ובמלחמה. קהל היעד של כל האמצעים האלה מפולח, עקרונית לשלושה: קהל הבית, קהל האויב/יריב וקהל ניטרלי.
זוועות ועלילות-דם הן נושאים חשובים בתעמולה ובל"פ, המלוות מאבקים מדיניים, מלחמות ומלחמות אזרחים, בעיקר, כעת, בעידן זכויות האדם. התוצאה הרצויה לתעמולה ולל"פ הנה שינוי עמדות, המוביל לשינוי התנהגותי.
המאבק האידיאולוגי במאה התשע-עשרה ובמאה העשרים, שהתבטא בסופו של דבר ב"מלחמה הקרה", ומלחמות העולם, עוררו מוטיבציה גדולה להשפיע על דעת הקהל; והתפתחות אמצעי התקשורת והטלקומוניקציה אפשרה זאת. כלומר, תעמולה ול"פ משגשגות על-רקע מאבק פוליטי על דומיננטיות בשוק הדעות, או ביחסים הבינלאומיים. עוד במאה העשרים נוצרה זהות בין הרצון לשלוט על שוק הדעות לבין הרצון לכבוש שטחים ולהשמיד יריבים, שהגיעה לשיאה במלחמת העולם השנייה וב"מלחמה הקרה", ונמשכת לתוך המאה העשרים-ואחת.
לתעמולה ולל"פ תפקיד חשוב במלחמות אזרחים, בעיקר, בכאלו, הנובעות משסעים אידיאולוגיים. היריב מצויר בהן כסמל הרשע והרוע - לפעמים כשטני - ויוזם התעמולה - כנציג הצדק עלי-אדמות.
תעמולה ול"פ מזינות את השנאה ואת התיעוב ההדדיים, כדי לגייס המונים למלחמה - גם למלחמת אזרחים - ולחזק את המוראל ואת החוסן בחזית ובעורף כשהן פועלות הפוך כלפי היריב. הן משפיעות על מה שיקרה לאחר שביתת הנשק; כלומר, השנאה והתיעוב, שהונבטו במהלך המלחמה, לא ייעלמו לאחר שוך הקרבות, ויהוו גורם קבוע, המנציח את השנאה ביחסים בתר המלחמה.
"הקורבן הראשון במלחמה - היא האמת", קבע בשנת 1917 הסנאטור הליברלי הייראם וארן ג'ונסון האמריקני. קשה לסמוך על אמינות דיווחים עיתונאיים בכלל ועל אמינות דיווחים משדות הקרב, גם בימי האינטרנט והטלפונים הניידים, בעִתות שלום ועוד יותר בעתות מלחמה, כיוון שהמדובר באזורים "סגורים" (שגישת אזרחים אליהם מוגבלת, או בלתי-אפשרית, בגלל ניתוקם, בגלל ריחוקם, או משום שהצבא מונע אותה), שנמצאים בפיקוח הצבא, שמקשה על הגישה אליהם, מסנן את הידיעות היוצאות משם, ומטפלל אותן. בנוסף, עוסקים הצבאות בל"פ
1, שנועדה להשפיע על תודעת האויב (כולל מי שנמצאים בעורף, ולכאורה אינם מעורבים בלחימה), על תודעת עמו ולוחמיו ועל תודעת צדדים ניטרליים לסכסוך.
"ל"פ היא נשק אסטרטגי, או מכפיל-כוח בלחימה, שכן היא מסייעת מאוד למאמץ הקרבי בהשגת היעדים ... [ו]היא מופעלת כדי לסייע לכוחות הלוחמים לסיים את הלחימה במהירות ..." - כותב רון שלייפר
2. לדעתו, ל"פ הנה פעילות לא-אלימה, המשמשת לפעמים, במקום פגיעה אלימה בחיילי האויב, למוטט את רצונם להמשיך ללחום, ואף להניעם לנטוש את שדה המערכה. ברמה האחרת, משפיעה ל"פ על רצון ממשלות לשלוח את חייליהן לקרב
3. ראוי לציין, כי תעמולה ול"פ אינן נועדות להשפיע על היחיד, כפרט, אלא על היחיד כחלק מהמון
4.
לפי קואלטר, ל"פ הנה מערכת משולבת של פוליטיקה, כלכלה, צבא ופסיכולוגיה, ואינה קשורה לאמת, לבדיה, או להיגיון, אלא לשכנוע. הוא מצטט את הגדרת לאסוול, כי תעמולה הנה "ניהול אמונות קיבוציות על-ידי טפלול סמלים משמעותיים"
5. קואלטר מוסיף, כי השפעה על דעת הקהל חשובה לניצחון במלחמה כמו ייצור אמצעי לחימה, כמו ריפוי החולים וכמו השמדת רכוש האויב... הוא משווה את התעמולה במלחמה להשפעת חיל-האוויר הרחק מעבר לקווים, ומזהיר, כי אין די בהשמדת האויב. צריך להציע לו משהו חליפי, כדי לשבור את רוחו, או לשנות את דעתו
6.
בניתוח ל"פ אשתמש בשיפור למודל התקשורת, שפיתחו וֶסטלי ומקלין, ובמונחיו. במודל יש שבעה שחקנים:
משד̤ר מעביר
מסר, ש
מקל̤ט, קהל, אמור לקולטו, ולהגיב עליו. מסרים מועברים ב
אמצעי, הנקרא
ערוץ. על התקשורת פועל
רעש, המפריע לקליטתה ולהבנתה, ולפעמים משבש את ה
משוב. לפעמים נעשית התקשורת בסביבה רועשת, המשבשת אותה. רעש הנו כל גורם, המפריע לשידור מסרים, לקליטתם, להבנתם ולמשוב עליהם; ולאו-דווקא רק רעש פיזי, אלא גם עייפות, צמא, רעב, מחלה, או כל גורם אחר. הפרעה לקליטת המסר, להבנתו, או למשוב - נהנה
קֶצר בתקשורת7.
כמה שנים לפני וֶסטלי ומקלין, הגדיר לאסוול את תהליך התקשורת כך: מי אמר מה באיזה ערוץ למי ובאיזו השפעה?
8
קהל היעד בל"פ מפולח לשלוש קבוצות, שניתנות לפילוח-משני:
- קהל הבית
- קהל האויב
- קהל ניטרלי
טעות מקובלת רואה את הל"פ כתוצר של התפתחות אמצעי התקשורת המודרניים מאמצע המאה התשע-עשרה. אולם כבר בתנ"ך מוזכרים אירועים של ל"פ: השופט גדעון השתמש בה במלחמתו במִדיינים
9; דוד - בקינתו על שאול ועל יהונתן
10; ורבשקה, שר צבא אשור - במצור על ירושלים
11. אולם, אין ספק, היכולת לנהל ל"פ התפתחה במיוחד ובקצב מהיר עם התפתחות אמצעי התקשורת והטלקומוניקציה. לדעת קוָאלטֶר, גם התפתחות התחבורה - רכבות, רכב מנועי ומטוסים - הוסיפה לכך; וכעת יש להוסיף את האינטרנט. כל ההמצאות הללו "כיווצו" את העולם עד היותו "כפר גלובאלי", ותרמו להתפתחות הל"פ, כיוון שאפשרו גישה לקהל רחוק
12.
ל"פ מלווה את כל שלבי המלחמה - מההכנות לקראתה, שבהן נועדה לשכנע את הציבור ואת העולם בנחיצות המלחמה הקר̤בָה; במהלכה (ראו לעיל); ולאחריה - ככלי לסיכול רצון האוכלוסייה הנכבשת להתמרד נגד הצבא הכובש. כלומר, זו מערכה מתוכננת היטב, שמותאמת לצרכים האסטרטגיים של מתכנניה, משתנה בהתאם למהלך הלחימה, ונענית למשוב מקהל היעד. פעילות ל"פ כהכנה למלחמה בעייתית בדמוקרטיות - כפי שהיה בבריטניה ובארצות-הברית לפני שתי מלחמות העולם ואחריהן.
אחרי מלחמת העולם השנייה הפיקה ארצות-הברית לקחים, והסוכנות המרכזית לביון (CIA), שהוקמה בשנת 1947, הופקדה על ל"פ. כלומר, בארצות-הברית שאחרי מלחמת העולם השנייה נהייתה הל"פ חשאית, כמו בכל העולם. לצדה הוקמה בשנת 1948 סוכנות המידע (USIA) האמריקנית, שהופקדה רשמית על העברת מידע גלוי ברחבי העולם אך לא ל"פ.
"במאה העשרים חל שיפור עצום באמצעי ההפצה של המסרים במלחמה, כתוצאה מן השיפורים הטכנולוגיים באמצעי התקשורת", מציין שלייפר. כרוזים ועיתונים שימשו את הל"פ במלחמת העולם הראשונה; במלחמת העולם השנייה נוספו עליהם רדיו ויומני קולנוע; במלחמת ויטנאם - הטלוויזיה; במלחמת לבנון - הלווין; בהתפרעויות ערביי יהודה, שומרון ועזה ("אינתיפאדה") - הפקסמיליה; במלחמת המפרץ ("סופת מדבר"), 1991 - הטלפון הלוויני; במלחמה בקוסובו - האינטרנט; ובמלחמת המפרץ, 2003 - הווידאו הלוויני.
13
המסרים העיקריים בל"פ נותרו קבועים משך הדורות, ובראשם דמוניזציה של האויב, שמשודרת ל
קהל הבית, בצד מסרים בוני-אמון ומחזקי-חוסן, שמצדיקים את המלחמה ואת מטרותיה, ומעודדים את המוראל בעורף ובחזית ואת הגיוס לצבא. לפיכך, במלחמה ארוכה הם משתנים, בהתאם למטרות המלחמה ולהתפתחותה.
ל
קהל האויב יתרכזו המסרים ב"נעיצת טריז" בין הנהגתו לבין אזרחיו, בין חייליו לבין מפקדיהם ובערעור המוראל בבית ובחזית, תוך דה-לגיטימציה של מטרות המלחמה וערעור האמונה בתוחלת השגתן. בנוסף, מכוּונת ל"פ לעורר בחיילי האויב חשיבה מוסרית, רגשי אשמה (לעומת גאווה בקרב חיילינו), מורך-לב (לעומת נחישות בקרב חיילינו) ורצון להיכנע, או לערוק.
ל
קהל ניטרלי תעביר ל"פ מסרים על הצדקת מטרות המלחמה של היוזם ועל מוסריותו (וההפך לגבי האויב), כדי לרכוש את תמיכתו, ולמנוע את תמיכת מדינתו באויב
14.
ל"פ משתמשת לעתים בהונאה, למרות שבדמוקרטיה השימוש בעיתונות להונאה בעייתי, בעיקר, עקב סירוב התקשורת להשתתף. הדבר בלט במיוחד בבריטניה בזמן מערכת פולקלנד (1982). אנשי הממסד הבריטי חשבו, כי למען הניצחון על ארגנטינה מותר להם להשתמש בכל אמצעי - כולל התקשורת - להונאת את האויב; ואילו התקשורת מחתה מאוד על שניצלוה בלא ידיעתה.
צנזורה
משטרים אוטוריטריאניים ודיקטטוריים דואגים לפקח על הבעת דעות, על עיתונות ועל כתיבת ספרים, כדי למנוע חתרנות. בספרו הנודע, "אריאופגיטיקה" (1644), שנחשב לאבן-יסוד בתפיסת חופש הביטוי, טוען ג'ון מילטון, שחופש הביטוי לא יפגע בשליט, אלא ישפר את מעמדו. בכל אופן, צנזורה על דעות מאפיינת את המשטרים הללו, אך לא רק אותם; וכשהחלה להתפתח העיתונות, גם היא הושמה תחת סד הצנזורה.
לעומתם, במשטרים דמוקרטיים רוֹוח חופש הביטוי, והוא הכלל, עד שמגיעים לעימות בינו לבין אינטרסים אחרים של החברה (למשל - ביטחון לאומי), או של יחידים (למשל, מוניטין ופרטיות). "הקונגרס לא יחוקק חוק, הנוגע למיסודה של דת, האוסר פולחן דתי חופשי; המגביל את חופש הדיבור; המגביל את חופש העיתונות; או המגביל את זכותם של בני-אדם להתכנס בדרך שלום ולבקש מן הממשל לתקן עוולות", כך קובע "התיקון הראשון" לחוקת ארצות-הברית, הפותח את "מגִלת הזכויות", שנוספה לחוקה האמריקנית בשנת 1791. "התיקון הראשון" אינו מבטיח גישה למידע רשמי; ולכן, בשנת 1966 נוסף לספר החוקים האמריקני "חוק חופש המידע" (FoIA), המעניק לכל אזרח זכות לדרוש מממשלתו (משמע - מכל רשות) לספק לו העתקים ממסמכים ממשלתיים, כולל מהסוג, הנחשב סודי ביותר במרבית מדינות העולם.
לכאורה, מונע "התיקון הראשון" כל מניעה מוקדמת של פרסום. כלומר, התיקון מנוגד למהות הצנזורה, שהנה מניעה מוקדמת של פרסומים. בית המשפט העליון האמריקני קבע, כי הדבר ניתן להיעשות רק כאשר יש סכנה ברורה בפתח (הלכת שנק והלכת ניר)
15, וחזר על כך לא-אחת. בקובעו זאת, הדגיש בית המשפט העליון של ארצות-הברית, כי חופש הביטוי אינו מונע אחריות פלילית של הכותב לדבריו.
דברי השופט הליברלי אוליוור הולמס בפסק-הדין בעניין שנק מאלפים ביותר: "כשאומה נתונה במצב של מלחמה אין לסבול ביקורת, העלולה לסכל את המאמץ המלחמתי". יתר על כן, בית המשפט העליון בארצות-הברית הרשיע לא-אחת את מבקרי המשטר; ורוב ההרשעות היו על-רקע תסיסה רדיקלית (קומוניסטית, או סוציאליסטית) - בממשל וודרו וילסון (1921-1913), בימי ה"בהלה האדומה" בשלהי מלחמת העולם הראשונה ואחריה, בממשל פרנקלין דילאנו רוזוולט (1945-1933), או בימי "ציד המכשפות" והמקארתיזם מיד לאחר מלחמת העולם השנייה
16. כמו-כן, הועמדו לדין אנשי אופוזיציה לנשיא וילסון ולנשיא פ"ד רוזוולט, שלחמו בקנאות במתנגדי תוכניותיהם הפוליטיות והכלכליות.
במאמר אדון רק בשימוש בצנזורה לצורך תעמולה ול"פ, ולא בסוגיה העקרונית של צנזורה במלחמה.
