קיימות שתי גישות בתחום של חקירת תאונות וכשלים מכל סוג שהוא. גישה אחת מתמקדת במציאת אשמים. גישה שנייה עוסקת במניעת הישנותה של התאונה. כמובן שיש מצבי ביניים רבים, אבל כדי להבין את מחול השדים המתחולל מאז האסון - הצפוי מראש - בהר מירון חשוב להפנים את ההבדל התהומי בין שתי הגישות.
הגישה האחת תכליתה למצוא את האשם. האם זה מה שחשוב? האם זה מה שימנע תאונה דומה בעתיד? כל אדם אשר יעצור לרגע של מחשבה ושיקול דעת יסכים שאין זה כך. מכאן המסקנה שמי שדוגל בגישה זו מייחס חשיבות משנית לחקירת גורמי התאונה ונסיבותיה, במטרה לתקן את הטעון תיקון. עיקר רצונו הוא להביא את האחראים אל ספסל הנאשמים, כאילו הבאתם לדין יש לה תרומה למניעת התאונה הבאה.
נראה שגישה זו היא הרווחת בקרב הרוב המכריע שבין אנשי התקשורת. ככל הנראה חלקם הגדול קבע כבר מי האשמים, ואף סימן אותם כדי להקל על ועדת החקירה להגיע אליהם. למעט אנשי תקשורת בודדים ורציניים, הרוב כלל אינו טורח להסתיר את תוצאותיה המבוקשות של החקירה "הממלכתית", "השיפוטית", וכו'. המטרה סומנה, ויש רק לבחור את הוועדה שתספק את הסחורה שלה מצפים אנשי התקשורת הרבים המתבטאים ללא הפסקה מאז האסון, והממתינים בקוצר רוח לגרירת האשמים אל כיכר התליינים.
קשה שלא להיזכר בהקשר זה במילותיו האלמותיות של אריק איינשטיין אודות "עיתונאי קטן שלי":
"..... אז איך אתה ישן בלילה
עיתונאי קטן שלי
איך אתה נרדם
על מה אתה חולם בלילה
אחרי שפיכת הדם
איך אתה נרדם
בן אדם, איך אתה נרדם ....."
ואמנם, מה שיש לפנינו הוא אסון גדול ועיתונאים קטנים. לשווא הם ינסו לטעון ולהתיימר כאילו הם "כלב השמירה של הדמוקרטיה", בשעה שהם - הרוב - פועלים כעדר צמא-דם הנוהה אחרי המשכוכית.
הגישה האחרת, גישתו של המיעוט החושב מצפה לחקירה חשובה, עניינית, מקצועית, כזו שכלל לא תחפש אשמים אלא תלמד ותנתח את הגורמים לאסון ותמליץ על דרכי פעולה למניעת אסון נוסף. כך, למשל, מן הראוי לחקור כבר היום - מבעוד מועד - תרחיש של אירוע רב-נפגעים דומה באירוע דתי המוני אחר, תפילות המוסלמים בהר-הבית. מדינת ישראל ויתרה על ריבונותה הן בהר-הבית והן בהר מירון, פעם ל-ואקף המוסלמי ופעם ל-ואקף היהודי, ובשני המקרים האסון שהיה הוא קטן בהיקפו לעומת אסון אפשרי בעתיד, אם זה לא יימנע באמצעות חקירה רצינית ויישום הלקחים, ולא כזו שרק תנסה לתת טרף לצמאים לדם.
בימים האחרונים נשמע שוב ושוב צמד המלים "לקחת אחריות", שאיש אינו מבין אותו ואף אינו טורח לתת לו משמעות. האם "לקיחת אחריות" היא הנחת המפתחות? התפטרות? חרקירי? והאם ביצוע אחת מפעולות אלה ימנע את האסון הבא?!
