קריאת התגר של ח"כ מירי רגב נגד ה"די.אן.אי. הלבן" בליכוד די מובנת לי. זהו סיפור ארוך שטואטא מתחת לשטיח שנים רבות באיצטלא של "מפלגה דמוקרטית ללא מחלות עדתיות". למעשה מאז פרישתו של מנחם בגין לביתו, לאחר מלחמת לבנון הראשונה של ראשית שנות השמונים של המאה העשרים, הרי ש"השד העדתי" בליכוד התנועע שוב ושוב והפקק אפילו נפתח מספר פעמים אבל דקות אחדות אח"כ הוא גם נסגר. לפני יותר משנה וחצי כתבתי כאן מאמר על שליטת "השבט הלבן" בליכוד, וכיצד נתניהו, מאז הופעתו הפוליטית בבחירות 1992, התעסק בדחיקת המנהיגים המזרחיים החוצה עד שהח"כים המזרחיים דהיום בליכוד (שבקדנציה השלטונית האחרונה של הליכוד כיהנו כשרים וכראשי תומכיו) נותרו רק אלה הרדודים יותר והסרים אוטומטית למשמעת הביביסטית שלו ושל אשתו, וגם גב' רגב ה"מורדת" נמצאת ביניהם, ואולי אפילו היא מראשיהם.
אבל אם גב' רגב חושבת להיות פעם בראש הליכוד או לבנות את "גשר השנייה" (זו של ימי דוד לוי האגדי) הרי שהיא חיה כנראה בדמיון סוריאליסטי משום שכול מפלגה בראשותה, ואפילו אם היא תכבוש את הליכוד ותעמוד בראשו, לא תעבור את אחוז החסימה, גם אם אחוז החסימה יחזור לקדמותו, שלפני מינימום ארבעת המנדטים של היום. קשה לי להאמין שרגב תצליח במקום שדוד לוי, משה קצב, מאיר שטרית, סילבן שלום, דוד מגן, שאול מופז, יצחק מרדכי ואחרים נכשלו.
הליכוד הרויזיוניסטי הלבן
סיפור "הליכוד הלבן" הוא סיפור המניפולציה הישראלית הלבנה הגדולה ביותר, כמשחק גזעני סמוי שהצליח להיות מטואטא מתחת לשטיח הפוליטי הישראלי באופן מוצלח בהרבה ממניפולציות פוליטיות-גזעניות ולבנות אחרות בישראל, שהתרחשו במפלגות השמאל, בציונות הדתית וב"יהדות התורה" של היום או ב"אגודת ישראל" המאוחדת בעבר. זה לא התחיל דווקא מנתניהו אלא בימי שמיר, ארנס ואפילו שרון, שידעו למנף היטב את "ההקפאה הלבנה" של ראשות הליכוד בידי מיעוט המצביעים הלבן שלה, מול המוני המזרחיים, שהיו רוב מצביעיה עוד לפני המהפך של שנת 1977. המפלגה היחידה שבה אולי היה ברור יותר מהליכוד ששליטת מיעוט המצביעים שלה הוא על רוב המצביעים האחרים של המפלגה, היה רק במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י עד 1965 ורק"ח ממשיכתה עד 1992), כאשר למעלה משמונים אחוז המצביעים היו ערבים אבל ההנהגה הייתה חצויה כמחצית של יהודים יוצאי מזרח אירופה והמחצית השנייה הייתה של ערבים.
אבל תמיד ראשי המפלגה וראשי הסניפים ומוסדות ההנהגה היו מקרב יהודים המזרח אירופים בלבד. אבל כל זאת קרה בימים שבריה"מ לשעבר שלטה בכיפה הקומוניסטית העולמית והיא זו שהכתיבה את הקו ומינתה את המועמדים בדרך שלא הייתה דמוקרטית. קריסת בריה"מ לשעבר בשנת 1990 הובילה את הקומוניסטים בישראל למהפך דמוקראטי ממשי ולכך הרוב הערבי החל לשלוט במפלגה זו מאותה שנה. אבל בליכוד תמיד הייתה דמוקרטיה אך עם תחכום של מוביליות לבנה של יוצאי אירופה-אמריקה. למרות שברור כי שמיר, ארנס, שרון, ובמיוחד נתניהו, דאגו בשקט להנציח את "השליטה הלבנה" הרי ששני גורמים נוספים נתנו להם יד לכך, במציאות הפוליטית של ישראל ושל הליכוד.
המציאות הישראלית הגזענית
ראשית, גם אחרי שבעים ושלוש שנות המדינה ומעל מאה שנות הציונות הרי שהחברה הישראלית איננה ערוכה לשוויון עדתי אמיתי מבחינת המשילות בפסגה הציונית-ישראלית. חוסר ההכנה הזו - של שוויון בקבלת מנהיג מזרחי כמנהיג מערבי, הם חלק בלתי נפרד גם ממה שקורה היום בליכוד. ה"די.אן.איי הלבן" שבליכוד נעזר בהשקפה הגזענית בישראל כדי להמשיך לשלוט במפלגה שציבור המצביעים המזרחיים שלה הוא הגדול מבין מצביעי המזרחיים היהודים בישראל. רבים מצביעים על מהפיכת "הפנתרים השחורים" - של שנות השבעים של המאה העשרים, כקטליזאטור לשינוי חיובי חברתי, עדתי ומעמדי בישראל אבל מסתבר שהשינוי הזה לא הושלם עד ימינו אנו. מלבד נשיא אוניברסיטה אחד בלבד, שהיה מזרחי, הרי שכולם מערביים. השליטה בבתי המשפט ובקרב השופטים העליונים היא מערבית.
וכך גם בפוליטיקה. עמיר פרץ התפאר לאחר בחירות 2006 שהוא העביר מנדטים לא מעטים מבוחרי הליכוד לשעבר אל מפלגת העבודה, משום שעמד בראשה. אבל כשבודקים את הנתונים לגופם מגלים יותר מנדטים "לבנים" שברחו, באותה מערכת בחירות, ממפלגת העבודה (לקדימה בעיקר) מאשר המנדטים שפרץ הביא. המנדטים שברחו ממפלגת העבודה סרבו לקבל בראש המפלגה הזו יו"ר מזרחי, בדיוק כמו שלפני בחירות 2003 הודח בנימין בן-אליעזר (יוצא עירק) מראשות מפלגת העבודה לטובתו של עמרם מצנע, כדי שכבר אז לא יברחו "מנדטים לבנים" ממפלגת העבודה לליכוד של שרון, ל"שינוי" שבמרכז או למרצ שבשמאל. באותן שנים חש רן כהן ממרצ - איש שמאל ותיק בשורשיו הקיבוצניקים, כיצד מוצאו העירקי מרחיקו מיו"ר מרצ פעם אחר פעם. בזה אחר זה הוא הובס שוב ושוב בקרב על יו"ר מרצ על-ידי כאלה שהיו פחות אנשי שמאל שורשיים כמותו, ובאו לשמאל מהמערך כמו יוסי שריד, יוסי ביילין וחיים אורון. כאשר ציפי לבני עמדה בראש קדימה וניצחה את שאול מופז הרי שהאחרון והמזרחיים במפלגה קבלו את דין הבחירות אבל כאשר מופז ניצח את לבני הרי שהמפלגה התפרקה ולבני הייתה הראשונה שלא קיבלה את דין הבחירות.
רוב קדימה חזרה לליכוד, אחרים למפלגת העבודה ולבני הקימה את "התנועה". מזרחיים תמיד יקבלו את דין בחירתו של מערבי ליו"ר שלהם, וגם יצביעו בעדו. ההפך לא יקרה. בבחירות 1999 הריץ איציק מרדכי את "מפלגת המרכז" אבל זו הכזיבה עם חמישה מנדטים בסה"כ כי רוב "הציבור הלבן" של מצביעי המרכז בישראל לא נתן לה את קולו משום שבראשה עמד מזרחי. לעומת זאת אותו ציבור הצביע בהמוניות למפלגות מרכז אחרות שקמו אח"כ כמו "שינוי" של טומי לפיד, קדימה של ציפי לבני, "יש עתיד" של יאיר לפיד ו"כחול לבן" של בני גנץ. הפעם היחידה שמנהיג מזרחי בנה מחנה פוליטי עם לא מעט מערביים היה בימי הליכוד שאחרי מנחם בגין, וזה שלפני בנימין נתניהו. דוד לוי איחד מסביבו ח"כים מערביים לא מעטים מהליכוד, שתמכו בו, כמו מיכה רייסר המנוח, מיכאל קליינר, חיים קופמן, ראובן ריבלין ואחרים. לוי מעולם לא דיבר עדתית אלא מעמדית וממלכתית.
אבל הגוורדיה של "מסדר ז'בוטינסקי" עשתה הכל כדי שהליכוד לא ישתנה ממפלגת אליתה רויזיוניסטית למפלגה עממית. ה"נסיכים" לנדאו, בגין ומרידור הצטרפו לשמיר וארנס כדי לשמור על ה"הדר הבית"רי" נגד מחנה לוי, ולצידם סייע אריאל שרון שהגיע מ"תנועת העבודה", שגם גנב פעילים מזרחיים רבים ממחנה לוי. נתניהו נתון סופית את ה"מט" ללוי, וטעותו של האחרון הייתה שפרש מהליכוד והקים את "גשר", דבר שהעניק לנתניהו את הביסוס הרויזיוניסטי הלבן סופית, בדרך להפטר מעוד מנהיגים מזרחיים מהליכוד כמו דוד מגן, מאיר שטרית, איציק מרדכי, משה קצב ועד סילבן שלום. לא פעם הגזענית הזו - של ציור מנהיג מזרחי כ"עדתי", ואילו מנהיג מערבי כ"ממלכתי", מובאת בתקשורת ובאקדמיה כמטבע לשון טריוויאלית וקונצנזואלית. כשדוד לוי התמודד בליכוד מול שמיר הוא כונה "מנהיג עדתי" למרות שראשי מחנהו היו מערביים, אבל שמיר ושרון כונו "ממלכתיים", למרות שלשרון לפחות היו מזרחיים רבים שעמדו בראש מחנהו. יצחק מרדכי, עמיר פרץ ושאול מופז תמיד נשארו כנציגי ה"עדתיות" למרות שכיהנו בתפקידים ממלכתיים, כאנשי צבא או במישור הכלכלי. מהעבר השני הרי שמעולם לא יעזו לחפש ולהזכיר לנתניהו, ללבני, לחיים אורון ולאחרים מבין המערביים את מוצאם העדתי.
נחיתות המצביעים
וישנה סיבה נוספת שמשפיעה בתוך המפלגות בישראל, ובתוכן גם בליכוד, על אי-התקדמותו של מזרחי לראשות המפלגה, ולימים לראשות הממשלה. הסיבה הזו כבר נאמרה לפני כשלושת אלפים שנה במדבר סיני על-ידי המרגלים ששלח משה רבנו: "כחגבים היינו בעינינו, כן היינו בעיניהם". לאור שטיפת המוח החברתית בישראל הרי שלמזרחיים רבים קיימת משום כך תת-תרבות של אי-אמונה במזרחי כמנהיג עצמאי וממלכתי והם מעדיפים מערבי כי זו עבורם מדרגה גבוהה יותר. כבר בפרשת דוד לוי קמו לא מעט מזרחיים שטענו כי "דוד לוי לא מתאים עדיין לעמוד בראש הליכוד". הסיבות היו לא פעם מגוחכות כמו "המבטא שלו" או ש"הוא איננו יודע לדבר אנגלית". בציבור החרדי למשל רגשי הנחיתות הללו בנויים אחרת. שם אומנם מצביעים לש"ס הספרדית אבל כשבוחרים רב גדול לשאלות דתיות או הכשר למזון הרי שההליכה אחרי האשכנזים נותנת לתלמידי חכמים מזרחיים מקור של גאווה ועליה בדרגה. כך זה גם בבחירת מוסד חינוכי, כאשר מזרחיים חרדים שולחים את צאצאיהם למוסדות חינוך מקרב מוסדות החינוך האשכנזיים. אפילו אריה דרעי - יו"ר ש"ס, מעדיף ברגעי האמת של ההכרעה וקבלת הברכות לעלות לרגל לרב חיים קנייאבסקי, ואילו אח"כ הוא מורה לרב שלום כהן, יו"ר "מועצת חכמי התורה" של ש"ס, מה לעשות, על-פי דעתו של הגר"ח קנייאבסקי. רק הגר"ע יוסף היה היחיד שניסה להילחם בגל הנחיתות המזרחית הזו אבל עם מותו העולם המזרחי-החרדי חזר לקדמותו.
מירי רגב האמיתית
אין ספק שלאור הניתוח הנ"ל הרי שגב' מירי רגב צודקת בכול מאת האחוזים בביקורתה נגד מה שמתרחש בליכוד מזה עשרות שנים. אבל כאשר היא עוברת לאלטרנטיבה מעשית ומציעה את עצמה לראשות הליכוד הרי שהיא קוברת את ניתוח האמת שלה. מי שראה אותה יורדת, רק לפני כשבוע, לחייו של השר זאב אלקין בנאום ה"שאוויש" שלה, יודע היטב מיהי האישה הזו, שמידת הליצנות שלה גבוהה אפילו ממידת ההפכפכות שבה. הלעג לאלקין היה של צחוק חולני והיסטרי מהמדרגה הנמוכה ביותר, שמבייש כל ח"כ מתחיל. הליצנות שלה והגסות בהתנהגותה יורידו כל תנועה פוליטית שבראשה היא תעמוד, אפילו מתחת לשני מנדטים. אם היא הייתה מתכוונת באמת לשמה, ברעיון לשנות את צמרת הליכוד בעתיד, היא הייתה צריכה לחפש מנהיג מזרחי אחר כדי להביאו כאלטרנטיבה עדתית לנתניהו. אבל האמת היא שנתניהו כילה כל חלקה טובה של מנהיגות מזרחית במפלגתו וכך הא נותר עם דיאכדוכים מזרחיים אומרי הן בלבד, שבאמת איש אינו יכול לעלות על דעתו שהללו יכולים להיות מנהיגי הליכוד. גם דרעי עשה כך במשך השנים לרבנים ומנהיגים מזרחיים את מה שאני מייחס לנתניהו, וכיום דרעי נותר עם אומרי הן המשרתים אותו.
כך נעלמו מנופה של ש"ס הרבנים עזרן המנוח, דיין, פנחסי, מאיה, פרץ ואחרים. גם נשים מזרחיות - כמנהיגות אמת, לא צצו בליכוד אלא רק אומרות הן בלבד גדלו שם, ורק הח"כית האגדית, גאולה כהן המנוחה (אמו של ח"כ צחי הנגבי), הייתה באמת משכמה ומעלה, ולאו-דווקא משום מוצאה אלא משום השקפתה העיקשת ופעילותה הפוליטית המיוחדת. רק ח"כ גלית דיסקל-ארתביאן יכולה אולי להיות התקווה הנשית והמזרחית לעתיד של הליכוד. אבל מה שגב' רגב שידרה בדבריה האחרונים נגד הליכוד ההיסטורי והעכשווי מלמד על מה שעתיד לפרוץ בקרב המפלגה הזו יום אחד לפני שנתניהו יחזיר את מפתחות ההגה שלו לציבור בוחרי הליכוד. רגב, שנחשבה ל"יסמנית" קבועה בליכוד, משדרת כי גם ל"יסמניות" יש סוף וכשהסוף יגיע השאלה תהיה אם הליכוד לא יתפוצץ לחלקים פוליטיים רבים, שההשקפה הרעיונית תיעדר מסיבת הפילוגים האפשריים בתוכו.
