המחקר של עדי שורץ ועינת וילף, מלחמת זכות השיבה, מוכיח שהיהודים מעולם לא תכננו בתקופת המנדט וערב הקמת מדינת ישראל "לזרוק את הערבים לים". והם מביאים על כך עדויות. לעומת זאת, יש עדויות רבות שהמנהיגות הערבית תכננה לא רק לחסל את מדינת היהודים אלא גם ""זרוק את היהודים לים".
הערה: הביטוי "לזרוק את היהודים לים" ניתן לפירושים. האם מדובר בסילוקם מהארץ או בהשמדתם.
דעת ההנהגה היהודית לגבי מציאות של ערבים במדינה היהודית והתגובה לבריחת ערבים
דוד בן-גוריון: המדינה היהודית שתקום "תצטרך להתנהג כלפי אזרחיה הערבים כאילו היו יהודים .שוויון זכויות מלא בכל שטחי החיים, במוסדות המחוקקים, בפקידות, בשירותי המדינה, במשק, בתרבות" [1937].
דוד בן-גוריון:"אין להעלות על הדעת מדינה יהודית שאין בה שוויון גמור ומוחלט, פוליטי, אזרחי ולאומי, לכל תושביה ואזרחיה. במדינה יהודית ייתכן שערבי ייבחר לראש הממשלה או לנשיא המדינה" [נכתב ב-במערכה, ב-19 באוקטובר 1937].
גיימס מקדונלד, שגריר ארה"ב הראשון: "מנהיגי ישראל לא היו מוכנים ליציאת הערבים".
דוד בן-גוריון: כאשר התחילה בריחת הערבים מיפו: "לא יכולתי להבין איך תושבי יפו עזבו עיר זו".
גולדה מאיר: "היישוב נכנס למלחמה לא מוכן לניצחונות. אילו היינו מוכנים לניצחונות הרי היינו יושבים בוודאי קודם והיינו עושים איזו תוכנית, מה נעשה אם וכאשר נכבוש כפר זה או עיר זו או שטח זה השייך לערבים? איך נתנהג? מאי 1948.
משה שרת: "אילו השלימו הערבים עם החלטת כ"ט בנובמבר, הייתה קמה מדינת ישראל עם מיעוט ערבי גדול, שהיה מטביע חותמו על המדינה..."
במגילת העצמאות: קריאה לערבים "ליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה".
בחיפה, ראשי היישוב הפצירו בערבים להישאר בעיר, אך הם העדיפו לברוח מפחד שייחשבו כבוגדים.
מסקנת החוקרים - ההנהגה הישראלית לא תכננה מראש לגרש את האוכלוסייה הערבית מהארץ ואלמלא המלחמה היו כל הערבים נשארים בבתיהם... יציאת הערבים הייתה תוצאה של המלחמה ולא תופעה מחויבת המציאות או אינהרנטית לציונות.
על-פי מחקרו של בני מוריס, התזה המקובלת היא שחלק מהפליטים ברחו וחלק גורשו, אבל, הגירוש לא תוכנן מראש. בני מוריס אינו נמנה, כידוע, על הימין בישראל. הערבים ברחו/גורשו בארבעה גלים עיקריים על-פי מוריס:
הגל הראשון, מדצמבר 1947 עד מרס 1948 - רוב המעמד הגבוה והבינוני וההנהגה של ערביי הארץ עזבו ביוזמתם. בתקופה זו היישוב היה במגננה. עזבו כ-100,000 נפש.
הגל השני, באפריל-מאי 1948 - מתקופה זו ואילך החלה התקפת הנגד של ההגנה ואח"כ צה"ל שנמשכה עד סיום הקרבות. זה היה הגל הגדול ביותר וכלל כ-300,000 נפש. תושבי ערים וכפרים שנכבשו ועזבו ביוזמתם.
הגל השלישי, יולי 1948 - תושבי ערים וכפרים שחלקם ברחו וחלקם גורשו בשל השתתפות במלחמה נגד המדינה היהודית. מספרם הגיע ל-100,000 נפש
הגל הרביעי, אוקטובר-נובמבר 1948 - ברחו בשל הקרבות כ-300,000.
בסה"כ - 800,000. גירושים היו בעיקר בגל השלישי והרביעי.
מסקנה
המנהיגות היהודית לא תכננה כל גירוש. אם היה גירוש הוא היה תוצאה של התנהגות ההנהגה הערבית הארץ-ישראלית ומדינות ערב לאחר החלטת האו"ם. במלים אחרות, לאחר שהערבים הכריזו מלחמה על המדינה היהודית המצב בחזית הוא שקבע: ההתנהגות של הערבים וצבאות ערב כלפי האזרחים היהודים, מצד אחד, והחשש מהשארת אוכלוסייה ערבית בעורף - גייס חמישי - חשש כשהחיילים היהודים מתקדמים, מצד שני. בקיצור, הערבים "הרוויחו ביושר" את שינוי היחס.