יחסי מפעיל לוחם

"היכרותי עם יעל החלה בשנות ה-80 בשליחותי הראשונה לאחת מארצות אירופה. בשנת 1982 מוניתי למפעיל של יעל ושימשתי בתפקיד זה במשך חמש שנים עד אשר הועברתי לתפקיד חדש". יחסיו של מַצְרִי עם מן היו יחסים מיוחדים. "הקשר שלי עם יעל היה מעבר לקשר רגיל של מפעיל ולוחמת. גם אשתי הכירה אותה והיינו אצלה בבית בהרצליה. היחסים והאמון מטבעם זולגים לכל מיני כיוונים, ובינינו היה אמון כזה שהיא לא חששה להיפגש גם עם אשתי וגם להזמין אותנו אליה הביתה והכירה לנו את בעלה השני ג׳וני". תפקיד של מפעיל הוא מורכב ביותר. הוא חייב שתהא לו היכרות עמוקה ורחבה עם הלוחם הכוללת את אורח חייו, מצבו המשפחתי, מצבו הכלכלי, מצבו הנפשי ועוד. "המפעיל הוא בעצם הקשר בין המטה לבין הלוחמים בשטח. הם לא מגיעים למטה. המפעיל הוא בעצם בשבילם הכול. הוא האבא והאמא ואיש מבצעים והפסיכולוג. זה תפקיד שצריך לבנות אותו. אין לו מסגרת או הגדרה ברורה. כל אחד מבין את תפקיד המפעיל בצורה אחרת. זה תלוי ביכולות הבין-אישיות שלך, באמפטיה שאתה יודע לגלות, בהבנה, בקשר המיוחד שאתה רוקם מול אותו לוחם או לוחמת". מַצְרִי מספר בהתפעלות רבה על מקצועותיה של מן שחרגה לעיתים מסטנדרטים ברורים והתנהגות סבירה. "כשהייתי המפעיל של יעל היא עמדה בראש מבצע שהשתתפו בו לוחמים רבים. כולם בעצם נשענו וסמכו עליה. היא ידעה להוביל, שימשה כעוגן והמנהיגה העומדת בראש. ההשפעה שלה על כל מי שעבד מתחתיה הייתה מדהימה. היא הקרינה תמיד רוגע ביטחון ושלווה. אף פעם לא היה לחץ ומתח גם ברגעים הכי קשים". אחת הדוגמאות הקלאסיות למקצועיותה של מן הייתה בעת מבצע "אביב נעורים". לאחר ההתנקשות בשלושת פעילי הטרור של פתח בביירות על-ידי חיילי צה"ל, וחיסול מחבלים רבים נוספים, היא הייתה אמורה, על-פי הנהלים, להימלט מלבנון ולהגיע ל'חוף מבטחים' באחת מארצות אירופה. היא דחתה את ההוראה, לאחר ששקלה והעריכה כי אינה נכונה במקרה הזה, וגם כי הבינה שהקריירה שלה במוסד תסתיים באותו רגע. היא שכנעה את מפקד האגף שלה, מייק הררי ז"ל, שבסופו של דבר קיבל את דעתה. היא עזבה את ביירות לאחר מספר ימים באופן מסודר, דבר שאפשר לה להמשיך ולתרום למדינה כלוחמת במבצעים גדולים אף יותר מזה של אביב נעורים.

חמלה ותמימות

מדבריו של מַצְרִי אודות מן ניתן להבין שהיא הייתה יחידת סגולה באופן ההתנהלות המבצעית שלה ומול מפקדיה. המפעילים שלה היו חייבים להגיע למפגשים איתה מוכנים ביותר על-מנת לא לפשל מולה. "היו מקרים שתוך כדי תוכנית מבצע היו לה הסתייגויות, ואז התפתח ויכוח עד שהיא שכנעה אותנו או שאנחנו שכנענו אותה. היא לא התביישה להעמיד את מפקדיה על טעותם, אם היו כאלה. בהרבה מקרים היא הכירה את השטח טוב יותר מהממונים עליה, ולרוב היא הייתה הצודקת. היא הייתה פדנטית באופן חריג, והדקדקנות שלה בתחומי הכיסוי בשטח במדינות בהן פעלה, היו לפרטי פרטים. היא ידעה טוב מאיתנו כיצד להתמודד עם הפקיד במעבר הגבול, מתי ניתן לתת בקשיש ועוד". למרות שמן הייתה סופר מקצועית ולוחמת נועזת הייתה בה פשטות וענווה. "ההתנהגות שלה הייתה תמיד מינורית. לא משנה איפה, אם זה בדיון, אם זה במסעדה, בבית קפה, בקמפינג ובכל מקום. היא ידעה, כמו זיקית, להתאים את עצמה לאירוע בהתנהגות המתבקשת. היה לה טעם טוב בלבוש, מאופרת סולידי, והעיקר ידעה לא לבלוט. הייתה בה גם מין תמימות אמריקנית כשנתקלה במקרים ייחודים בחיי היום יום (צוחק). זכור לי באחת הפעמים נפגשנו בפרנקפורט, מפקד האגף שלמה גל ז"ל, יעל ואנוכי. לאחר ארוחה משותפת באחת המסעדות החליט שלמה גל להראות ליעל את החלונות האדומים. כשיעל ראתה את הבחורות עומדות בוויטרינות היא הייתה המומה. ראית על פניה שקשה לה לעכל את מה שהיא רואה. מצד אחד היו בה תכונות של לוחמת אמיצה ללא חת ומאידך התגלתה בה חמלה, רגישות ותדהמה כשנחשפה לבחורות החצי ערומות בחלונות הראווה".

דמות לחיקוי

לאחר 16 שנות שירות כלוחמת בארגון פרשה מן ואת שארית חייה הקדישה לזמן איכות עם בעלה ג'וני, עסקה בצילום ובכתיבה. מן הייתה חשוכת ילדים אך הדבר לא גרם לה למרירות ותחושת החמצה שלא הפכה להיות אם. "היא נשאלה רבות בעניין. היא תמיד השיבה שיש לה את 'הילדים' שהייתה אחראית עליהם מבצעית. הם היו הרבה יותר צעירים ממנה. היא התייחסה אליהם במסירות ובאהבה כמו אימא שמתייחסת לילדיה. הפיקודים שלה העריצו אותה מעל ומעבר. הייתה עבורם דמות לחיקוי וידעו שניתן לפנות אליה בכל עת. תמיד היה לה את הזמן עבור כולם". לפני מספר שנים, לאחר פרישתה, חלתה מן בפרקינסון היא קיבלה את המחלה כפי שנהגה בחייה המבצעים, באומץ ובתחושה שהיא הולכת עכשיו להילחם ולנצח. היא המשיכה בשגרת חייה, עם אופטימיות ובהתמודדות אמיצה עד אשר המחלה הכריעה אותה". מַצְרִי מודה שגם הוא נשבה בקסמיה. "אני יכול להגיד שמכול עשרות הלוחמים שהפעלתי, יעל הדמות שאני הכי מעריץ מעריך וזוכר לטובה. התמזל מזלי שהייתה לי הזכות לעשות איתה איזו שהיא כברת דרך בתוך כל השנים האלו שעבדתי במוסד, ועל כך אני אומר תודה".