תרבות קלוקלת

סא"ל (מיל') ד"ר יועז הנדל, שר התרבות, מייצג נאמנה את התרבות הקלוקלת של אנשי הצבא בארצנו, כשהוא מזלזל בהצעות של הדיוטות לתיקון מצב הביטחון בארצנו. בעיקר, כעס הנדל כשהדיוטות ("משגיחי כשרות", בלשונו) העירו לו על חשיבות דגלים וסמלים. ברור בעיני הנדל, כמו בעיני רבים, שמי שבילה שנים רבות בצבא מבין בצבא; ואין שטות גדולה מזה. נתחיל בהדיוט מוחלט, ששמו אלברט איינשטיין, שקבע, שלמרות שהדג חי את כל חייו במים, אינו מבין חצי דבר באוקיינוגרפיה. התווסף אליו הדיוט אחר, שענה לשם נפוליאון בונפרטה, שאולי השר שמע עליו. הוא אמר, שחייל מכיר היטב רק את עכוז החייל, שהולך לפניו בטור. והחצוף הזה בונפרטה העז לקבוע, שאם ניסיון צבאי היה מעלה, הפֶּרד של המרשל היה מזמן גנרל (לפני שהאתר ייפול, אנא הירגעו: על אמרה זו יש קופצים רבים, שטוענים לזכות יוצרים עליה, וביניהם פרידריך הגדול). בקיצור, להיותו של מישהו מ"מ מ"פ, מג"ד, מח"ט, מפקד אוגדה, מפקד גיס, או אלוף פיקוד, אין שום רבותא בעיניי. זו אינה הוכחה, שהוא מבין בצבא ובביטחון, אלא שקלקל את גופו ואת בריאותו באכילה רבת-שנים במטבחים צבאיים. אפילו כמה מרמטכ"לינו התבררו כלא-מבינים לחלוטין בצבא ובביטחון ברגע שפשטו את מדיהם, ונמוגה הילתם; והיו לא-מעטים, שהוכיחו זאת עוד בלובשם מדים. כשאצטרך דעה בעניין פזצט"א, או תפעול טנק, או תפעול תותח - קצינים יהיו השניים בתור, כבני-סמכא, אחרי סמלים וחיילים פשוטים. לשאלות גדולות מאלו - ראוי, שיציגו מה כישוריהם לפני שאקשיב לדעותיהם. לפעמים חייל פשוט (ובעיקר, חייל מילואים), או קצין ג'ובניק זוטר (אפילו משגיח כשרות, אדון הנדל), עולה עליהם בהבנתו בענייני צבא וביטחון. ראו, לדוגמה, את קצין האפסנאות קפטן בזיל לידל-הארט הבריטי, ואת פרופ' מרטין ון-קרפלד, את ד"ר דן שיפטן ואת ד"ר אורי מילשטיין הישראלים.

בשם אומריהם

גופות המחבלים, שביצעו את הפיגוע בחדרה, הוחזרו למשפחותיהם באום אלפחם, וכצפוי, הפך מסע הקבורה של המחבלים למפגן הסתה לטרור. זאת, בניגוד להנחיות המשטרה, שנציג ממשפחת המחבלים חתם את הסכמתו עליהן. כאמור, זה הפתיע רק את המשטרה, או שמישהו הפכהּ לכר החבטות של ממשלת המרמה, הזדון והכחש, שנשלטת על-ידי מנצור עבאס, והנה שפחה נרצעת של הפרוגרסיווים בממשל ביידן. למרות שנראה כמחווה הומניטרית, מנוצל שחרור גופות מחבלים - רצוי, שיִרבו - למופעי הסתה לטרור ולהזדהות עמו. נראה, כי מישהו בצמרת התבלבל, ואישר זאת, או שכרגיל אצלנו, יד ימין אינה יודעת גם את מה שהיא עושה. דרך אגב, ממשלת הבלע לא הודיעה לציבור ולא למשפחות ההרוגים והפצועים בפיגוע על כוונתה להחזיר את גופות המחבלים. כנראה, פחדה, שיעתרו לבג"ץ, וכניעתה הפומבית למחבלים תידחה, ותהפוך לחדשות ראשיות. לדעת המבין הגדול בטרור, המתגורר במבצרו המשופץ עדיין בהתמדה על חשבוננו ברעננה, "היום משתלם להיות מחבל, הם רק מרוויחים, צריך לאמלל את המשפחות שלהם כדי שזה לא יהיה כדאי". הוא כתב זאת לנעה לנדאו, כתבת הארץ', שתמהה - "מעניין שדווקא מי שמציג עצמו כמונע מאידיאולוגיה סבור שיריביו מונעים משיקולי רווח/הפסד. זה כמו תזת השלום הכלכלי בעזה. אם רק ישתלם/לא ישתלם - השאר ייעלם'" - מדווח ערוץ 7. בנט השיב ללנדאו מדוע טען זאת, ולמה הדבר מעיד על הצורך בשינוי כללי המשחק. "בלא מעט חקירות של מחבלים-שכמעט-התאבדו הם תיארו את הקצבאות ואת התמריץ הכלכלי כמניע מרכזי לפיגוע התאבדות. גם האידיאולוגיה והתהילה משחקים תפקיד, לכן צריך למנוע שחרור גופות ועריכת הלוויות המוניות. התמודדות מול פיגועי בודדים/השראה היא מורכבת ומצריכה שינוי מערכות התִּמרוץ". כזכור, ממשלת הבלע, שבנט עומד בראשה, הלוותה מיליוני שקלים לרשעות הטרור מרמאללה מבלי שום כוונה לקבלם חזרה, והם מפצים את הרשעות על שישראל מנכה את תשלומיה למחבלים ולמשפחותיהם מהכספים, שהיא מעבירה לרמאללה. אז התבלבלתי, וזו, כנראה, הייתה כוונת הזדון של היושב במבצרו ברעננה.

פטיש

"בהעדר פטיש - אפילו מסמר לטיפולנו יהיה אדיש" - מזהיר שמעון, ידידי. קראתי את דבריו החדים כתער, ואני מציע, שלא יישארו כקול קורא במדבר. "המזל הוא שארית התכנון הבלתי-נראה. מסתבר שהבעיות של היום הן שאריות הפתרונות של האתמול. אי-אפשר למדוד את גל הטרור בסרגל האתמול, של שקט אפילו מדומה. הטרור איננו משחק בהגינות, וחייבים להתאים את גודל הפטיש לגודל המסמר. אם מערכת הביטחון בדקה ומצאה, כי כלים ראויים להרתעה הם הרס בתי מחבלים, הגליית משפחותיהם והחרמת רכושם כולל קנסות על נזקי הנפגעים... זה עשוי לבלום את הרוצחים מלכתחילה. אם מערכת המשפט לא מסכימה [עם זאת], תפקיד הכנסת לחוקק, ומערכת השלטון לאכוף. אם למערכת המשפט יש השגות, נשמח לקבל מהם אלטרנטיבה, אבל רק למנוע... זה אפילו לא צריך להתקבל על-ידי הכנסת, ואם צריך חוק עוקף ואוכף - זה הזמן לחוקקו, ואפילו לזמנים מוגבלים וקצובים, עם תבחינים ממוקדים למניעת ניצול לרעה. בלתי נסבל מצב, שבו אין יכולת למערכת למנוע טרור, אלא בקושי לרדוף ולתפוס. כניסת משפחת טרור למסלול פנסיה מסודרת הוא מצב הזוי, וראוי שיטופל בקנסות של מיליונים. אם הרס בתי הרוצחים מקוזז בתשלומי רשות הרצח, יש להחרים את כל שטחי המשפחה כשטחי מדינה. רק הגלית משפחות כאלו לסוריה, או לעזה, יכולה לערער את שיקולי המשפחה מלכתחילה. טהרנות וצדקנות אולי טובות ליום רגיעה, והן הופכות לפרי, המרעיל את כל האוכלוסייה".

אחדות ואחידות

לא אטעה באומרי, כי נאומי יום העצמאות שיוועו לאחדות באומה, ובצדק. אלא שלחלק מהמדברים על אחדות יש, לדעתי, כוונות זדון. הם לא התכוונו לאחדות, אלא לאחידות, שמשמעותה הדרה - כמו פעם, בימים הטובים בעיניהם בלבד (ולא יעזרו כל ההתפתלויות - זה היה עד מהפך 1977) - של מי שאינו מוצא חן בעיניהם, כיוון שאינו כמותם, ותותיר את הפריווילגיות, את הכספים ואת ההגמוניה בידיהם ובידי הכתות, שתומכות בהם. בזמנו דובר על כור ההיתוך. כלומר, יציקת עם יהודי-ישראלי חדש בנוסח "העברי החדש" של אבות הציונות מכל העולים ארצה. כלומר, הייתה נורמה, שעוצבה על-ידי האבות המייסדים, ואליה שאפו להתאים את כולם (אם תרשו לי - לצערי, בנוסח מיטת סדום הנודעת לשמצה), שלכאורה נָגדה את היהודי הגלותי, שהם השמיצו בכל פה, ומרדו בו. נורמה זו העדיפה את העברית, את המבטא האשכנזי (חס וחלילה בלי ח' ובלי ע' מזרחיות), את הסוציאליזם, את ההתיישבות העובדת ובעיקר את הקיבוץ. היא התעלמה ביודעין מהתרבויות, שהביאו עמם העולים, ויש אומרים, שניסתה למוחקן, כפי שהתעלמה מסבלם של שורדי השואה, ואפילו ביזתה אותם (זה הרקע להיווצרות הכינוי, "סבון" בסלנג דאז). עד היום מזעזעים אותי סיפורי עולים על קיצוץ פיאותיהם וזקניהם, על הסרת כובעים וכיפות, על החרמת ספרי תורה, סידורים וספרי דת, על איסור תפילה, על הזנה בכפייה במזון טרף ועל עוד תעלולים של מנהלי מעברות. כך, צמחה במדינה עלית של אחוס"לים (אשכנזים, חילוניים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים), כהגדרת הסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג המנוח, ופריפריה, שרובה בני ישראל השנייה, שהשלטונות דאגו לא לטפחה, כדי שתהיה מאגר של חוטבי עצים ושל שואבי מים זולים. עם השנים השילה העלית האחוס"לית בקצב מואץ את התווית הלאומיות מעליה, התנתקה מיהדותה, והפכה לגלובליסטית-קוסמופוליטית. העלית נחשפה כשכבה דקה מאוד של פריווילגים, הניזונים היטב על חשבון האומה, בהיותם צמודים בקשר גורדי לקרנות המזבח ולעטיני התקציב. ד"ר גדי טאוב, סוציולוג, הגדיר את מרבית האחוס"לים כעת כ"ניידים" - כלומר, זיקתם קלושה למולדת העם היהודי, למורשתו ולמדינתו, והם חשים זיקה גדולה יותר לעולם הגדול. לעומתם, ה"נייחים", שאינם קוסמופוליטיים, זיקתם לארץ, למורשת היהודית ולמדינתו חזקה. בשנות השמונים, בעיקר, עם העלייה מאתיופיה ומברית-המועצות (לפני פירוקה ואחריו) - התחלפה הססמה, לא-מעט בגלל האידיאולוגיה האחוס"לית. כור ההיתוך הפך למשהו שלילי ומושמץ בידי האחוס"לים, שהחליפוהו ברב-תרבותיות. כתוצאה מכך, שונתה מדיניות הקליטה, ובין השאר, לא נלחצו העולים לבחור לעצמם שמות עבריים, הורשו לקיים את תרבותם (כולל חגיגות לרגל ראש-השנה הנוצרי ולרגל חגים דתיים אחרים של הנוצרים), ולא נדרשו להפוך את העברית לשפתם הראשית. כך, נוצרו ברחבי הארץ גטאות של עולים, שיש להם קשר לתרבות ולחברה של יהודי ישראל, אך הם מסתגרים, גם עקב בעיות שפה ותרבות. בנוסף, מנסים האחוס"לים להכשיר את הגולה, תוך מחיקת המונחים "עלייה", "ירידה", "עולה" ו"יורד" והחלפתם ב"ישראלים בחו"ל" ו"הגירה". העולים מברית-המועצות לשעבר ומאתיופיה אינם רוב הציבור היהודי. הרוב הם בוגרי כור ההיתוך בשנות החמישים ובשנות השישים וצאצאיהם, למרות שכמיטב המסורת, שנו רשויות המדינה על רוב טעויותיהן בקליטת העולים בראשית ימי המדינה. מסורת זו מסורת, רבותיי, ונדבק בה - כפי ששר טוביה החולב ב"כנר על הגג". האחוס"לים ממשיכים לבוז בפומבי לישראל השנייה, שאינה כמותם, ואוצר גידופיהם ראוי להגדרה המבריקה של המשורר אורי צבי גרינברג, "צוֹאת לשונם". עיינו בערכים מוטה גור, דודו טופז, עודד קוטלר, אפרים שמיר, שלמה גרוניך, יאיר גרבוז, יאיר לפיד... ויסלחו לי הרבים, שמרוב זלזול תהומי בהם, שכחתי את דבר קיומם. למרות היותם מיעוט זניח, שערכיו מנוגדים לדעת רוב אזרחיה היהודיים של מדינת ישראל, עדיין שולטים האחוס"לים בכספים, המועברים לתרבות ולאמנות, בספרות, בשירה, בתיאטרון, בתקשורת, בבידור, באקדמיה, במערכת הביטחון, במשפט, בחינוך, והם ממשיכים, כהרגלם, לדרוס את הרוב, שאינו כמותם, ואינו מוכן להשתנות, ולבוז לו. אחרי 74 שנה, ולמרות כל השמועות על סופו, עדיין מתרחב השסע העדתי בישראל, והוא די חופף לשסע הפוליטי (וגם לשסע הדתי), דווקא כשמפלגות האחוס"לים נמוגות (עיינו בערכים מפא"י ומפ"ם). לפי מדעני החברה, חפיפת שסעים מסוכנת ביותר לחברה. פרופ' דן הורוביץ ופרופ' משה ליסק עליהם השלום, מבכירי הסוציולוגים במדינה, סברו, שמרוב שסעים, שחלקם חופפים, מדינת ישראל הנה מדינה בעומס-יתר. דמוקרטיה הנה זכות היחיד לחיות באושר בדרכו ובאמונותיו מבלי שיאוים על-ידי השלטון, או על-ידי החברה. אירוני, שדווקא אנשי המיעוט הקט̤ן, שרוממות הדמוקרטיה והאחדות בפיהם, מקדמים כעת צעדים, שנועדים לכפות אחידות על הכלל בישראל, ולהעניש את הסוטים ממנה.

פרובוקציות

השבוע ציינּו את יום הניצחון על הנאצים (V-E) במלחמת העולם השנייה - שמונה במאי 1945. בברית-המועצות, ברוסיה ובמדינות שונות במזרח אירופה מציינים אותו בתשעה במאי. מאז 1945 עסקה התעמולה הסובייטית בהכחשת חוזה ריבנטרופ-מולוטוב, שאפשר להיטלר לתקוף את פולין בספטמבר 1939, ובהאדרת הניצחון - הסובייטי בלבד, לפי הנרטיב הקומוניסטי - על הנאצים, שותפיהם לשעבר. עד היום טרם הסכימו ברית-המועצות ורוסיה לשלם לאמריקנים על משלוחי הנשק, הטנקים והציוד, שקיבלה במסגרת תוכנית החכר-והשאל האמריקנית. וכמובן, לא היו נחיתות של בעלות-הברית בצפון אפריקה, בסיציליה ובנורמנדיה, וחיילי בעלות-הברית לא שחררו את כל מערב אירופה, וצלחו את הריין, כדי להקל על התקדמות הסובייטים מערבה. אבל, באמת, מי מתחשבן על כמה סנטים ועל סיפורי קרבות כשהרעיון המרקסיסטי ניצח, והפך את חיי ההמונים במזרח אירופה הכבושה על-ידו לסיוט מתמשך. מעניין - יום הניצחון על היפנים (V-J) הוא חמישה באוגוסט 1945, חילופי ספרות. דווקא ביום, המציין את תום מלחמת העולם השנייה באירופה, רועדות אמות-הספים, ויש חשש גובר מהסלמה, שתצית את מלחמת העולם השלישית. בארצות-הברית ובעולם גוברים החששות, שארצות-הברית עומדת מאחורי הפעולות הפרובוקטיוויות של אוקראינה, שנועדו לגרות את ולדימיר פוטין לפלוש לשכנתו הדרומית. זאת, כדי לדכא את רצון פוטין לשנות את המערכת הבינלאומית מחד-קוטבית בהנהגת ארצות-הברית לרב-קוטבית, שתשתף את רוסיה בהנהגת המערכת הבינלאומית (דרך אגב, גם סין תובעת זאת). המהלכים האחרונים של ארצות-הברית מאוששים את החשדות: ארצות-הברית מספקת לאוקראינה מודיעין למטרות במערכה, אמצעי לחימה וייתכן גם הדרכה בענייני צבא ומודיעין; ארצות-הברית הסכימה למכור מטוסי-קרב F-35 לפינלנד, שכנתה של רוסיה, וכנראה, מעודדת אותה להצטרף לנאט"ו; גם שוודיה הניטרלית מבקשת להצטרף לנאט"ו; ארצות-הברית מנהלת לוחמה פסיכולוגית קשה נגד רוסיה ונגד פוטין עצמו. בארצות-הברית ובמערב מתפרסמים עוד פרטים על עומק המחויבות האמריקנית להכשלת רוסיה ופוטין, וכל זה מגביר את החשש, שידיו של ממשל ביידן מאחורי דרבון רוסיה לפ]לוש לאוקראינה ומאחורי הסלמת המערכה, שיכולה להביא למלחמת עולם.