יום אחד, בשקוע האבק הפוליטי שמפיח בנימין נתניהו מעל לראשה של הממשלה המכהנת; ובשחרור שיפקוד סוף-סוף את הליכוד מן הלפיתה הפולחנית של ח"כ ביבי השולט בגוש האופוזיציוני הגדול, ואינו מרפה; וכשיגיע זמנם של ההיסטוריונים המקצועיים לסכם את ימיה הקצרים או הארוכים של ממשלת הפסיפס הנוכחית - או-אז ייכתב בפסק הדין ההיסטורי שלה כי צירוף רע"ם לקואליציה הוא "לתפארת מדינת ישראל", ועוד איך.
יאיר לפיד נתן לכך ביטוי הולם הלילה בראיונו עם עמית סגל בערוץ-12, אך נשאל על התבטאויות מן העבר ולא פיתח את המשמעות של המהלך הייחודי, שהוא כטיפוס בהר טרשים קירח בלי מימייה;
ומנסור עבאס בראייה רחבת אופקים הציג לראשונה את תפישת העולם החותרת לשיתוף פעולה שלא היה כמותו מאז החלו יהודים לחזור לארץ-ישראל, אבל מוחמד מג'אדלה מיהר לסכם בסגנון הנדוש כי יושב-ראש רע"ם עוד יתאכזב מן היהודים. אולי, אבל כל כך בנאלי.
נוכחות רע"ם בקואליציה קשה מאין נשוא למיעוט גדול במגזר היהודי והערבי גם יחד, כל אחד מנקודת ראותו. לא מדובר רק באינטרסים פוליטיים אנוכיים. שיתוף הפעולה הזה מכביד בשני המגזרים, וככזה הוא גם הקצין את התנהלותם של הגורמים המסרבים להשלים עימו, ונימה של תוקפנות מסוכנת חודרת לאירוע האלים בהר-הבית ולדיבור הרם בכנסת ובכיכרות.
אך אין ברירה. זה צעד אמיץ ומסוכן מאין כמותו, וכמובן חיוני. אפשר שרק השלום עם מצרים, שהביא בגדולתו מנחם בגין, היה קשה ממנו לליכוד. ייתכן שטרם בשלו התנאים הרוחניים והפסיכולוגיים לקיימו לאורך ימים. ייתכן שחמאס מעזה ותומכי דאעש באום אל-פחם ואגפים רחבים בימין הישראלי, ולא רק ביריוניו, יגרמו לממשלה ליפול כדי להחדיל את שיתוף הפעולה היהודי-ערבי.
אך את הנעשה אין להשיב. התקדים כבר התרחש. חבל שייפסק. סביר כי אם אכן ייפסק (לרוע המזל) הוא גם יתחדש.