לפעמים אני מנסה בכוחותיי הדלים, לעודד אנשים שהתייאשו מהחיים ומבקשים נפשם למות, לרצות במתנה היפה שזיכה אותם הקב"ה ולבקש חיים ועל-פי דרכם לשפר אותם ולשמח את לבם.
גם לי זה קרה שלוש פעמים בחיים, שפשוט לא רציתי לחיות יותר וחשבתי, איך לעשות זאת בדרך אלגנטית, שקטה ומכובדת. אבל, פתאום קרה משהו, שהניא אותי מהמחשבה הקשה הזאת. ראיתי למולי את שני ילדיי המקסימים - איריס ואודי, ומסתבר שהם האור בקצה מנהרת חיי והחלטתי, כל פעם מחדש, שלמות, זו משימה לא קלה ולוקחת זמן, וחבל לי על הזמן.
א.ב.י.
בכל פעם ששמעתי את הסופר א.ב. יהושע ברדיו, בטלוויזיה וקראתי גם בעיתונים, שהוא חולה סרטן, מבקש נפשו למות ולמעשה מזמין את מלאך המוות אליו, נתקפתי בחרדה המוכרת לי והתחלתי לבכות. אומנם הבנתי אותו, אך ידעתי שזה לא התפקיד שלנו ליטול את חיינו מתי שבא לנו, מתי שצר ומר לנו ולא כך נעשים הדברים בעולמנו. לכל אחד נקבע התור שלו ללכת בדרך אבותיו. לפעמים נדמה שהנה הנה, ולא, אנשים נשארים חיים למרות הצער, המחלות, הדיכאונות, ומסתבר שהחיים חזקים מכל מוות! הם תופסים את המיואשים, החולים, הנדכאים... בציצית ראשם ושולפים אותם מהתהום בחזרה לחיקם.
יום אחד, אחרי ששמעתי אותו שוב מדבר ברדיו על מותו הקרב, כל כך כאב לי לשמוע אותו בכך והחלטתי להתקשר לביתו. אביא להלן את תוכן שיחתנו, מילה במילה.
הטלפון צלצל שלושה צלצולים בטרם הרים א.ב.י. את השפופרת. הצגתי את עצמי וסיפרתי לו, שאני סופרת מירושלים ושנפגשנו בערב שקיימתי ב"בית הסופר" בתל אביב, בו הבאתי עמי את ידידי הירושלמי, הפסנתרן גרשון וכטל. הוא בא וישב כמו כולם בין הקהל, ולא כפי שהציעו לו לשבת בשורה הראשונה עם "נכבדי עדת הסופרים".
בתום הערב, קם על רגליו ואמר בקול רם: "שמחה, נהניתי מאוד מתוכן הערב ששמעתי, ומאד נהניתי מנגינתו הנפלאה של מר וכטל. הייתי יכול לשבת ולשמוע אותו עוד שעה ארוכה".
"כן, אני זוכר אותו", אמר, "הוא ניגן נפלא"!
"יש לך פסנתר בבית"? שאלתי. "לא, לצערי אין לי. למה"? "רציתי לעשות לך הפתעה ולהביא לביתך את הפסנתרן, שתקשיב לו, תיהנה מנגינתו ואולי תהיה כה מאושר, שתפסיק לדבר על המוות. זה מאוד מעציב אותי שאתה חוזר ואומר בכל מקום שאוטוטו אתה עומד למות ממחלת הסרטן, כי כך אמרו לך הרופאים. אז אמרו", אמרתי והתרגשות ניכרה בקולי, "אז כי הם 'אמרו' אתה צריך למות? הם לא תמיד קובעים מי הולך. ומה פתאום אתה קובע אם תלך או תישאר אתנו? ביררתי שם למעלה ונאמר לי, שאין מקום עבורך, אז תשב ותתחיל לכתוב משהו חדש ואל תמציא תירוצים. אם תכתוב, לא יהיה לך זמן למות, עבור מוות צריך זמן"! קבעתי נמרצות והוא התחיל לצחוק... ואמר: "זה טוב! צריך זמן כדי למות. מוצא חן בעיניי המשפט הזה".
תפתח חלון
"מותר לי לקרוא לך 'בולי'"? "בוודאי", ענה. "תגיד את האמת, נכון שכל החלונות שלך בבית סגורים"? "כן, איך את יודעת, מי אמר לך"? "איש לא אמר לי, אני פשוט יודעת. אתה יושב בבית עם חברך, המוות, ומבקש ממנו כל הזמן, שיזדרז ויקטוף את נשמתך. אני לא מבינה, אדם אהוב כמוך אין לו חברים אחרים להתרועע עמם? רק אתו? מה אתה נותן לו לשבת על ידך כל היום? תפתח את החלון ותזרוק אותו החוצה לכל הרוחות! תן לשמש להציף את חדרך ואותך באורה הזהוב. תתחיל לכתוב על משהו פורח, שמח, מלא אור ואהבה ותראה שאני צודקת".
"תראי, שמחה, אבל הרופאים אמרו לי שאין לי תקווה, לכן הפסקתי לקחת את טיפולי החימותרפיה...". "עוד פעם הרופאים אמרו? תשמע בקולי, תחשוב על אהבה. מי יכול למות כשהוא חושב על אהבה? זה בדוק, אי-אפשר למות כשחושבים על אהבה! תחשוב על אהבה שהייתה לך, או על אהבה שיש לך ואז, לא תרגיש כאב ולא תמשיך לחשוב על כדורים ותרופות. תתייחד עם האהבה!
בכל פעם שאני שומעת אותך אומר שאתה הולך למות, אני בוכה והורסת את כל האיפור שלי. אתה יודע כמה זמן לוקח לי להתאפר"?
והוא התחיל לצחוקקק. "תגידי לי, בת כמה את"? "אני בת שבעים ושש". "ובן כמה אתה"? "בן שמונים וחמש". "אז בגיל כזה אתה רוצה למות? פעם, בגיל כזה היית נחשב לזקן כמו מתושלח, אבל היום, אתה נקרא 'מבוגר' ויש לך עוד זמן כדי להזדקן ממש. איך אמר יוסי בנאי? 'החיים הממשיים מתחילים בגיל שישים". יוצא איפה, שאתה באמצע 'החיים הממשיים', אז אל תזדרז לעזוב אותם כל כך מהר, יש לך עוד הרבה מה ליצור פה".
הוא שוב צחק ושאל שוב: "בת כמה אמרת שאת"? "אמרתי לך, בת שבעים ושש". "את נשמעת הרבה יותר צעירה". "כי אין לי זמן להזדקן, גם עבור זה צריכים זמן", ושוב הוא צחק. "חשבתי לבוא אליך עם עוגה, פרחים וגרשון הפסנתרן ולשמח אותך, אבל אין לך פסנתר, חבל!
לפעמים זה מצליח
על כל פנים, תשמע לי. צעד ראשון: תפתח את החלון, כפי שאמרתי לך בראשית שיחתנו, שהמוות יעוף החוצה. צעד שני: תתחיל להיות עסוק, לכתוב, לאכול דברים שאתה אוהב, לאהוב..., תתחיל לחיות, והאמן לי, תחיה ולא תמות, למרות כל מה שהרופאים אמרו לך!
הנה, יש לי חברה שהרופאים אמרו לה לפני קרוב לעשר שנים שהיא הולכת להתפגר. נולד לה נכד ראשון והיא הייתה כה מאושרת... עד שאמרה לבנים שלה שהיא לא רוצה למות ורוצה לראות את הנכד הזה גדל ופורח. והנה, ראה זה פלא, היא חיה, נוטלת כדורים, כבר ירדה מהכימותרפיה וממשיכה בחייה ונהנית מנכדיה, כי בינתיים נולדה לבנה עוד נכדה. אתה רואה? גם לה הרופאים אמרו שאוטוטו היא עומדת למות. היא, בשונה ממך, פתחה את החלון והעיפה את המוות החוצה לכל הרוחות ועובדה, היא חיה ובועטת, תודה לאל. תאמין לי, לפעמים זה מצליח, אם מאוד רוצים ולא מוותרים בקלות כזאת על המתנה שנקראת 'חיים'".
נפרדתי ממנו לשלום ואף הבטחתי לו שאשלח לו איגרת משמחת ואצרף את שני ספריי, בהם סיפורים על שכונת ילדותי "נחלת צבי" בירושלים של שנות החמישים במאה הקודמת. שלחתי את החבילה בדואר מהיר-רשום, בתקווה שתגיע לידיו במהרה ואולי ירצה אף להשיב לי במכתב.
הרגשתי שהבאתי שמחה ללבו. אולי ישכח את שמי, אך את השיחה בינינו בוודאי שלא ישכח ואולי, ישמע בקולי, יפתח את החלון ויתחיל לכתוב כשקרני השמש יציפו אותו ואת חדרו בחומן הזהוב, ומקום המוות ייפקד מביתו! אחרי מספר ימים, שמעתי שא.ב. יהושע הלך בדרך כל הארץ. בכיתי מרה. הוא כנראה לא פתח את החלון.
חבל דאבדין ולא משתכחין.
