הסקר השבועי שפירסם מעריב ביום ששי, העלה נתון שאולי לא ניתנה עליו הדעת במיוחד. המגמה בסקרים ברורה: הליכוד עולה בחמישה-שבעה מנדטים, יש עתיד עולה באותו מספר. שאר המפלגות מתנדנדות בין מנדט או שניים, בין בעלייה או בין בירידה, לעומת הכנסת היוצאת. בקצה הרשימה, חמש מפלגות שאינן עוברות, או עוברות בקושי, את אחוז החסימה, וביניהן מפלגת העבודה. איני מאמין שאני כותב זאת, אבל מפלגת העבודה, יורשתן של מפא"י והמערך, נמצאת על סף היכחדות, ואני מודאג. אם חשב מישהו שעלי לשמוח לאידה - טעות בידו. זוהי מפלגה שורשית, בעלת היסטוריה ארוכה, מפוארת, שראשיתה ב-1930, עת התאחדו הפועל הצעיר ואחדות העבודה דאז למפלגת פועלי ארץ ישראל. מפלגה ששלטה ללא מיצרים ביישוב ובמדינה עד מהפך 1977. או אז החלה להתגלגל במדרון. הבה נעשה מעט סדר. השם מפא"י שרד עד 1965, עת הומר למערך. ב-1968 המערך הוחלף בשם העבודה, עם פרק ביניים קצר תחת הכותרת: המחנה הציוני. בימי מפא"י העליזים הגיעה המפלגה ל-47 מנדטים, אבל המותג מפלגת העבודה נסק ב-1968 אף ל-55 מנדטים. האם צריך להזכיר שמותיהם של כמה ממנהיגי העבר שלה? בן-גוריון, אשכול, רבין... בעשורים האחרונים בזה אחר זה "הותזו ראשיהם" של ראשי המפלגה, וכך הגענו בינואר 2021 אל היו"ר הנוכחית. מרב מיכאלי ביססה את מעמדה האישי כשחזרה ונבחרה לא מכבר בשנית ליו"ר המפלגה לקראת בחירות 1 בנובמבר, אבל הפכה את העבודה לכמעט אבודה. השם, האותיות (אמת), הלוגו, עודם נמצאים על המגרש. אבל אבוי, העבודה, מדדה מאוד בסקרים. הסקר של יום ששי שעבר מצביע על צניחה בשלושה מנדטים, מאיגרא רמא של 55 מנדטים לבירא עמיקתא של ארבעה מנדטים... אכן, סיפור פוליטי עצוב למדי, נפילתה של מפלגה רבת זכויות, וגם - יריבה מרה לליכוד, גילגולן מאז 1965 של חרות וגח"ל. ותיקים בינינו זוכרים היטב, כי בשנים ההן, בטרם קום המדינה ובשנות קיומה הראשונות, המאבק היה חד ברור: בין שמאל בגילומה של מפא"י או המערך או העבודה - לבין חרות, או גוש חרות-ליברלים, או הליכוד. מאבק אידיאולוגי במובהק. לחרות לבדה לא היה סיכוי להפיל את הדינוזאור משמאל. הבין זאת היטב מנחם בגין. רק משנתכונן ביוזמתו איחוד מפלגות מחנה הימין, התאפשר המהפך ההיסטורי.

מטרה אחת

וזה הדבר שאנו עדים לו באלה הימים: מצד אחד, התחזקות הימין בכללותו, שאילו היה פועל כמחנה מלוכד, היה בשלטון הנשען על 75-70 מנדטים. מצד שני, שמאל שהצטמצם לכדי שתי מפלגות זעירות, העבודה ומרצ, הנאחזות בציפורניהן ברף החסימה. את החלל שהותירו אחריהן מילאו יש עתיד וכחול לבן. במיוחד זו האחרונה, בראשות בני גנץ, מתיימרת להיות יורשתו המעשי של מחנה מרכז-שמאל (בתיגבור איש ימין מובהק), אך מתגמדת ליד מפלגתו של ראש ממשלת המעבר לפיד. וכך מוצאת עצמה הליכוד כיום, לכאורה בלי יריבה של ממש כפי שהיה הדבר ערב מהפך 1977. ואף על-פי כן, נשלחה לפני שנה ויותר לאופוזיציה, כאשר כל מפלגות המרכז-שמאל, יחד עם מפלגות ימין קטנות, התאחדו למען מטרה אחת: הפלת שלטון נתניהו, העומד בראש הליכוד מאז 1992. זוהי התאגדות סביב עקרון אחד - שנאת נתניהו, וזריקה למזבלה של ההתחייבויות לבוחרים. לעומתן, מפא"י ההיסטורית הייתה מפלגה סוציאליסטית צבועה באדום, הגם שלא נעדרו בתוכה שחיתויות שהטילו צל על שלטונה, ומולה תנועת החרות בעלת מצע לאומי חד. באותם ימים היה זה במובהק מאבק שלטוני-רעיוני בין שמאל לימין. כיום על כסאם של בן-גוריון ואשכול יושבת האישה בשחור, ולכסא ארבע רגליים רעועות. האם בקדנציה שלה יושם סופית הקץ למחנה העבודה במובנו ההיסטורי? הלב נתון לאחת הנשים הבולטות והאחרונות של אותו מחנה אידאולוגי, תמר אשל ז"ל, שהלכה בימים אלה לעולמה בת 102. אישה חכמה, אצילית, שייצגה נאמנה את תנועתה ועקרונותיה, ובעורב ימיה ראתה אותה במדרון התלול בדרך להתרסקות הסופית. פוליטיקה בריאה, דמוקרטיה מתפקדת, יציבות שלטונית, ייתכנו בעיקר כאשר שתי מפלגות גדולות נאבקות זו בזו. כך זה בדמוקרטיות הגדולות. האם בעתיד הלא רחוק - תלוי כמובן בתוצאות הבחירות הקרובות - יחל תהליך מפורר גם במפלגה הגדולה בימין, הליכוד? זה יקרה אם לא תזכה יחד עם שותפיה הטבעיים ל61 מנדטים לפחות ותשוב לשלטון. שלושה מנהיגים חזקים הובילו את הליכוד מאז קום המדינה: בגין, שמיר, נתניהו. ומי יבוא אחרי נתניהו? האם גם הליכוד יונהג בעתיד על-ידי "מרב מיכאלי" משלו, שתוריד אותו לבור תחתיות? טוב שאחוז החסימה גבוה יחסית. הוא מאלץ מפלגות זעירות להתלכד אם חפצות חיים פוליטיים הן. ועדיין היציבות השלטונית היא מאיתנו והלאה. במפה הפוליטית נדרשת לנו מפלגה גדולה שתירש את מקום השמאל ההיסטורי. או אז אולי נשוב לראות קרב פוליטי נחרץ בסגנון בן-גוריון-בגין, ולא ניגרר למערכת בחירות ששית בתוך שנים בודדות.