אין זה מקרה שהיריבים העיקריים של ה"רוח הציונית" החדשה-ישנה הם "הליכוד" מימין ו"יש עתיד" ו"כחול לבן" משמאל-מרכז. אלה ואלה שכחו בפועל כבר מזמן מהי רוח ציונית ומוקד עשייתם בממשלה ומחוצה לה הוא פוליטי אינטרסנטי מובהק. אלה ואלה מבקשים להשיג שליטה מוחלטת על הקואליציה והממשלה הבאות וככל שמפלגות-פיצול אלה תירבנה או תתחזקנה, סביר שישראל תמשיך בקו חסר עמוד השדרה המאפיין את שלטונן בשנים האחרונות. האם זהו גם האינטרס הציבורי והלאומי - לדעתי בהחלט לא. האינטרס הלאומי הוא ממשלה ציונית רחבה, חזקה ונחרצת שתוכל לקדם את כלל הנושאים החשובים והדחופים של ישראל, שהם רבים וסובלים מחוסר יזמות, אנרגיה חיובית וניהול רציונאלי. הקו המאפיין מפלגות אלה בראשות הממשלות האחרונות הוא התבוססות - דריכה במקום בבוץ הפוליטי, שיקולים אישיים והתעלמות כמעט טוטאלית מרצון הציבור וצרכיו הדחופים. לכאורה, מפתיעה העובדה שליריבים פוליטיים נחרצים כל כך מטרות פוליטיות דומות כל כך כשהגורם המפריד המרכזי הוא השאלה: מיהו המוביל?! לא לאן הולכים, לא איך עושים זאת, לא מה רוצה הבוחר ולא מה צריך העם - רק השאלה מי יעמוד בראש השיירה ומי יזכה בכבוד האישי. בנוסחם הכללי הדברים דומים אולם כאשר מקלפים את הקליפות המנסות להסתיר את התוכן הפנימי, מגלים שזו אכן רק מראית עין - השאיפה האמיתית היא לכוח הכרעה פוליטי, שררה וטובות הנאה סקטוריאליות. את הבנאליזציה מלבישים במחלצות אידאולוגיות בכדי שתראה מושכת, אולם בפועל החלוקה הסקטוריאלית היא מכניזם שתפקידו לגבש סביב המוקדים הפוליטיים המקדמים את האינטרסים הללו מעטה המלכד סביבו שתי קבוצות תומכים נלהבים שמאחדים באמצעות תחושות בטן שגויות את המנהיגות, כביכול, עם הדרך שאותה מנהיגות מעולם לא הלכה בה בכנות ובנפש חפצה - ציונות מגשימה בארץ-ישראל. ההוכחה הניצחת ביותר לטיעון זה היא העובדה ששני הגושים הפוליטיים המרכזיים נמנעים מלהצהיר במפורש מהן מטרותיהם וכאשר הם מגיעים לעמדות כוח, נמנעים הם מלהפעיל את מכלול היכולות והאמצעים שהפקיד בידם הציבור בכדי לממש את הבטחותיהם המגומגמות, לרוב מסיבות-סרק. באופן פרדוקסלי גוש הימין (כ-49 מנדטים על-פי סקרים אחרונים - ליכוד וחרדים וש"ס) המובל על-ידי ה"ליכוד" וגוש המרכז-שמאל שיובל על-ידי "יש עתיד" ו"כחול-לבן" (36 מנדטים על-פי סקרים אחרונים) בשיתוף עם "תקווה חדשה", חותרים לאותה מטרה אותה הם מבטאים ללא היסוס ופיקפוק: ממשלה בה הם מהווים גרעין שליטה אבסולוטי שיהיה בכוחו לנווט את המדינה בכל הנושאים המרכזיים על-פי דרכו ועקרונותיו שעה שהם מוליכים שולל את הציבור וכוונותיהם נסתרות מן העין. לשם כך המבחן האבסולוטי שלהם לתוצאות הבחירות הוא קואליציה של 61 מנדטים. האומנם?! - האם באמת יצליחו בכוח יתרון שולי כזה להכריע בכל השאלות הלאומיות העקרוניות, הדחופות והקשות? - בעיני אלה הם הבלי-הבלים, מה גם שהדברים עולים לדיון הציבורי באותו אופן כבר בפעם החמישית אחרי שכשלו 4 פעמים תוך פחות מ-3 שנים! מפלגות קטנות (6 מנדטים או פחות) הן הפרעה ליצירת גושי שליטה והשפעה אפקטיביים ואיום על ההגמוניה. חרף העובדה ש"הליכוד" הוא מפלגה דמוקרטית שמקיימת פריימריז גלויים ופתוחים, רוב המפלגות הגדולות (דו-ספרתיות) האחרות אינן כאלה. השאלה הצצה ועולה ממציאות זו היא האם ניתן לקיים ממשל דמוקרטי אמיתי הנשען על אמון הציבור כאשר רוב המפלגות ועיקר דרכי הבחירה וההחלטה בהן אינן דמוקרטיות? האם ניתן לראות בפרלמנט המונה 120 חברים - שפחות ממחציתם נבחרים בתהליכים פנים-מפלגתיים דמוקרטיים - משטר דמוקרטי? - מסופקני. תהליך המסת ומיסמוס הדמוקרטיה המתחולל בכנסת הוא אחד הגורמים שבגללו איבדה ישראל את יכולתה להכריע, את יציבות שלטונה ואת הלגיטימציה הציבורית של שלטון זה.

החלטה מדינית

שני הגושים הגדולים מצהירים על חתירה ל"ממשלת אחדות רחבה", אולם כאשר רוב חברי הכנסת נבחרים על-ידי 6 - 7 "סדרני עבודה" העומדים בראש מרבית מפלגות הקואליציה, חברי הכנסת הינם נעדרי עמוד שדרה וכושר השפעה ומתפקדים ברוב המקרים כ"תיאטרון בובות" (דרכם לנסות ולהשפיע היא באמצעות פרישה מהמפלגה, מעבר למפלגה אחרת תמורת טובת הנאה, או קידום או הובלת המערכת הפוליטית הבלתי מאוזנת לבחירות חדשות). גחמותיהם האישיות של מובילי המחנות הן שקובעות מי יהיה "נציג הציבור בכנסת", כיצד יצביע ומתי כעסו יביא גם להפלתן של קואליציה וממשלה מכהנות. אשר זוהי תמונת המצב לשם מה הבחירות ומה הן מייצגות באמת? זו רעה חולה קשה מאוד שיש להילחם בה כבר בכנסת הבאה בכל הכוח. מציאות זו התקיימה כמובן גם בממשלת בנט שהתחילה לזהות את הבעיה אך כשלה בזיהוי הפתרון המתבקש. בשאלות מדיניות ופוליטית יסודיות הודיע רה"מ לנשיא ביידן עוד לפני ביקורו שהשעה אינה כשרה להחלטות אך עשה זאת בידיעה ברורה שזו אינה שאלת השעה; זו שאלת הקיום הציוני ובסוגיה כזו אין מחליטים באמצעות "סוכני ח"כים אד-הוק" הממנים נציגים פיקטיביים של הציבור להיות נציגי הריבון כביכול ולהחליט עבורו. כאן נחוץ משאל-עם של כלל ציבור האזרחים ללא מתווכים ובלי מגשרים; שום דרך אחרת לא תהיה לגיטימית. ההחלטה המדינית העיקרית שלנו היא למעשה: האם ארץ-ישראל שייכת לעם ישראל או שאינה שלו? בהנחה שהתשובה חיובית, האם העם באמת מוכן לסחור בה בתמורה למסמך נייר בעל ערך חולף? האם זכות העם היהודי בשטחי מדינת-ישראל גוברת על זכות הערבים שיש להם כבר מדינה משלהם בממלכת ירדן ובכל מדינה ערבית אחרת? או שמא כל מה שלמדנו בעבר הרחוק והקרוב בשאלת מהות הציונות הינו עורבא פרח? - אלה הדברים העומדים על הפרק! לצד הסוגיות המדיניות הכבדות ניצבות דילמות הביטחון הלאומי הכבדות לא פחות ולצידן ענייני הפנים והקיום היומיומי המרכזיים המכתיבים את איכות החיים במדינה. לא ניתן להמשיך לבלבל את עצמנו באגדות ומעשיות. למעשה הבחירות הקרובות הן החמצה מוחלטת משום שלא נעשתה לקראתן שום הכנה ממשית לקידום המטרות החשובות באמת. תקופת המנהיגות המתוכננת של נפתלי בנט (שנתיים בראשות הממשלה) הייתה אמורה להכין את מחזור הבחירות שיבוא אחריה וכשלה בכך כישלון חרוץ. לזכותו של בנט יאמר שהכיר בצורך לשנות כליל את האופן בו אנו מתנהלים ומנהלים את מדינת ישראל ופעל לשם כך. אולם בדמוקרטיה ליצירת שינוי מהותי חייבים לרתום למהלך גם את המפלגה ובעיקר את העם. רק א"כ באים הפוליטיקאים ואבירי התקשורת הפופוליסטית המאתרְגים את "יקיריהם". מאידך-גיסא, בתוך כחודשיים הצליח מחליפו לסבך את ישראל עם רוסיה, להעניק למלך ירדן מעמד של "יקיר ירושלים בפועל" ללא תמורה, לשבש בעזרת האמריקנים את מהלכם של "הסכמי אברהם" בעת ביקור ביידן ולפגוע ברעיון הברית האזורית עם המדינות הערביות המתונות. שכן ארה"ב חלשה ופסיבית היא נטל פוליטי כשם שארה"ב דינמית ונחושה הינה נכס. תמורת כל אלה קיבל רה"מ המחליף שתי הבטחות מתחום המציאות המדומיינת: ארה"ב אינה עוזבת את המזה"ת ותפעל לשמר את עוצמתה של ישראל להגן על עצמה בכוחות עצמה מול כל איום אזורי. בד-בבד ומנגד - גם תמשיך לחתור לקיומו של הסכם גרעין (רע) שאירן עצמה כבר אינה מתייחסת אליו אלא כמכניזם לשיפור מצבה הבינלאומי והכלכלי - זו עסקה מפוקפקת לגמרי. זאת ועוד, לפי שעה ברוב הנושאים המושהים בארה"ב כגון: מטוסי תדלוק, 22-F, פצצות כבדות נגד בונקרים ואמצעי שיגורן, מסוקים וחימושים מתקדמים ועוד - ממשיך המיסיסיפי לזרום כתמול שילשום וארה"ב לגרור רגליים. זאת כשאירן ממשיכה להעשיר אורניום בקצב מהיר וללא בקרה בינלאומית, רוסיה מתחילה במהלכי חדירה משמעותיים לאזור בשת"פ עם אירן, הסכסוך עם לבנון על שטחי המים הכלכליים מתנהל בעצלתיים (גם כאן בחסות אמריקנית), חמאס והג'יהאד האיסלאמי נותרו כשהיו וישראל כדרכה - מציעה להם ויתורים שאינם מחויבי מציאות! - זו רשימת הישגים עגומה ומדאיגה למדי, שחיבוקי מקרון הצרפתי אינם משפרים כהוא-זה.

הפיקוד העליון

לדעתי, ביסודו, היה ביקורו של הנשיא ביידן באזורנו חסר תכלית מבחינתה של ישראל ואפשר מאוד שאף הסיג לאחור את קידום הברית הצבאית האזורית נגד אירן, מפני שארה"ב הפופוליסטית מעוניינת כיום בהתקדמות בחזית הפלשתינית, בשקט בחזית האירנית ובמחירי הדלק בארה"ב. הפסיביזם הישראלי של מערכת הביטחון בהנהגת הגנרל האזרחי המכונה שר הביטחון והגנרלים במדים שסביבו, משתקפת בכך שטרם התעוררו לטפל באינטנסיביות הדרושה בעובדה שצה"ל היבשתי אינו מתאים לאתגרים האזוריים העומדים בפניו. אין תחושה ממשית פרט למעט הדלפות-הרגעה שישראל נערכת ברצינות ליוזמות של מלחמה מונעת רב-זירתית מול מעטפת איומים גוברת. מטעמי צייתנות מוטמעת נרפים הגנרלים שלנו בדירבון ארה"ב לקידום ארגון הברית האזורית הפרו-מערבית ולציוד ישראל באמל"ח הנחוץ לה לאלתר למקרה של פרוץ מלחמה אזורית בטווח הקצר. אותה פאסיביות משתקפת אף בסוגיות האימונים ובארגון הצבא לאופי המגוון של המלחמה ולהנחלת ההגדרה מה יחשב במלחמה כזו כניצחון בה וכיצד יושג. במקום זאת אנו מתבשרים על חדשנות בהוראות הפיקוד העליון באשר לסמנטיקה בניסוח "הוראות הפקוד העליון" ובהתקדמות הרבה בשילוב המפוקפק של בנות בתפקידים קרביים ביחידות השדה. לדידי אלו הם סממני שאננות הגובלת ברשלנות חמורה. מצב ביטחון הפנים גרוע לא פחות. מדיניות ביטחון לאומי נפסדת מתנהלת כאשר ישראל: מתייחסת לירדן כמגן המזרחי שלה מפני איומי אירן והטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי במזרח, המלך עבדאללה מנהל את חיינו בירושלים, בוושינגטון ובמסגרת "הסכמי אברהם" שאליהם לא הצטרף; פיו אינו חדל מביקורת שחלקה אפילו ארסית למדי חרף השירותים הרבים שהוא מקבל מישראל - לא כך בונים מעמד אזורי. כשישראל שאמורה לעמוד במוקד הברית הצבאית האזורית גוררת רגלים, למה נצפה מהערבים שכלל אינם יודעים אנא מועדות פניהם בעידן הפוסט- מזרח-תיכוני? אין זה פלא שבתנאים אלה הם "מדללים" את הקירבה לישראל ומעבים את החנופה לאירן. המצב בישראל גרוע משהיה והולך מדחי אל דחי. ראש הממשלה בדימוס בנט נתן לשרים, במסגרת ההסכמות הפוליטיות על הקמת הקואליציה שהתפרקה, משימות שבהן נשמרה חלוקה פוליטית קפדנית של תפקידים, כיבודים ומינויים - נחוצים אך בעיקר שאינם כאלה. למיטב ידיעתי, אף אחד מהם לא קיבל הגדרת משימה עם לוח זמנים למימוש ועם דרישה לדווח שוטף על התקדמות העבודה ומתן הסבר לכל סטייה ממנו. ולכן, במשרד החינוך, התחבורה, האוצר, ביטחון הפנים, הבריאות, המשפטים והפנים ישנה פעילות אך היא נטולת תוצאות וזה ככל הנראה יהיה המצב גם עד הבחירות ומינוי ממשלה חדשה. לפי ההכנות הנוכחיות כלל לא בטוח שאחרי הבחירות יראו הדברים אחרת. מכאן אנו שבים למפלגות הקטנות. אלה בימין ושמאל-מרכז הן לרוב מפלגות אידאולוגיות הומוגניות למדי. (מבחינה זו זהבה גלאון היא בפרוש נסיגה לאחור של מרצ). כאשר הן נטמעות בגושים גדולים נחלשת השפעתן ולעיתים אובדת כליל. לכן, חשיבות רבה לכך שבקואליציית ימין כמו גם בקואליציית שמאל-מרכז, תהיינה שותפות אידאולוגיות עצמאיות ש"צובעות" נאמנה את דרכו הפוליטית של המחנה. שכן הגישה הבסיסית של רוב החברים גם כשאינה חופפת את מקרה הקיצון, מאופיינת על-ידי ה"מצפון האידאולוגי" של הגוש כולו. המפלגות הקטנות הן זרז ושומר הגחלת גם יחד רק כאשר כוחן הפוליטי חזק דיו כדי להשפיע פוליטית. על כן, בשל טישטוש המהות שעברנו בשנים האחרונות הרעיונות העקרוניים שמקדם הימין, מפלגה "כרוח ציונית" בגוש זה היא צו-השעה.

דרך ללא מוצא

פרט ל"ליכוד", המפלגות השותפות לגוש הימין הן דתיות במהותן; הזרמים שונים, האסכולות אינן רואות את הוויות החיים עין בעין אבל כולם שומרי מסורת מובהקים. "רוח ציונית" היא מפלגה חילונית מחוץ למסגרת ה"ליכוד", שעשויה לשמש פלטפורמה פוליטית לכל מי שדעותיו היסודיות ימניות. מבחינתה הדת איננה כורח אולם גם אינה בעיה ובסוגיות ארץ-ישראל והזהות הלאומית הן "ימין טהור"; טהור אף יותר מה"ליכוד" ד'היום. מפלגה חזקה יחסית שאלה מאפייניה היא המסגרת הנכונה להשלים את הרצף הפלורליסטי הימני ברוח העקרונות והאידאלים המובהקים. בנסיבות הקיימות, היא גם מפלט למי שמתקשה מאוד להבליג על הסתייגויותיו מכפיפות ישירה לנתניהו וה"ליכוד" - תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה. לפיכך, "רוח ציונית" היא כדור הרגעה יעיל למכלול גוש הימין כדי שיוכל לרכז סביבו את המסה הקריטית הגדולה ביותר האפשרית. בהסבר של אילת שקד לדנה וייס (ערוץ 12) במוצ"ש (30.7.22) הבהירה שקד את כוונת מקימי הרשימה כך: המטרה היא הקמת מפלגת ימין שיהיה בכוחה לכפות על המערכת הפוליטית המצויה בלימבו - ללא תמיכת רוח ציונית במצב של דרך ללא מוצא - להצטרף לקואליציה רחבה של כל המפלגות הציוניות; זו העדיפות העליונה. אם לא ניתן יהיה להגיע לכך, יהיה הניסיון הבא: הקמת קואליציה ימנית רחבה ככל האפשר. אם לא יצלח המאמץ תבחנה אפשרויות אחרות. "כן נתניהו, לא נתניהו" - לא יהיה שיקול בדרך לקואליציה רחבה ככל האפשר, שמאחוריה ניצב רובו המכריע של הציבור על דרך ציונית בטוחה. להערכתי, אם תקבל מפלגה זו 6 - 7 מנדטים בבחירות הקרובות, ניתן יהיה להקים ממשלת ימין יציבה וניתן יהיה להתחיל בשיקום השברים וההריסות הממררים כיום את חיינו. אם רוצה בנימין נתניהו לשוב לשלטון, טוב יעשה אם יפסיק להתעמר בציבור, יתמוך בתהליך זה ולא ינסה כבבחירות העבר להכשילו יחד עם גוש הימין כולו (בבחינת:..."תמות נפשי עם פלשתים").