השבוע נזכרתי באחד מהראיונות שערכתי עם הרמטכ"ל לשעבר, רפאל איתן, רפול, בבית העץ בתל עדשים. לשאלתי איך ניתן להתמודד עם הטרור שהרים ראש, תשובתו בשפה הרפולית הייתה כל כך פשוטה, כל כך הגיונית. "מהמקום בו יצא הטרוריסט, והפיגוע, אני מכניס כוחות לטהר את קן הצרעות ומציב בצומת שכולם יראו רק טנק אחד עם קנה אחד ופגז אחד, לא יותר, המסר עובר ועושה את שלו", אמר רפול בקצב הרפולי. אחר, נתפנה להרוג נמלים שצעדו על שולחן העץ, ערם את פגרי הנמלים, כינס אותם לכף ידו הגרומה, והתרומם לעבר האח, השליך את גוויות הנמלים ושב להמשך השיחה.
אירוע מעצרו של מבוקש בגזרת ג'נין הצפונית הוביל לכוננות עליונה בגזרת הדרום, סגירת כבישים, ביטול רכבות, הפסקת עבודה בשטחים סמוכים, לימודים מקוונים, הצבת מיגוניות, פריסת מערכות הגנה, גיוס מסוים של מילואים. זהירות חשובה מאוד, קדושת חיי אדם ערך נעלה מאין כמותו, ברם נדמה כי הבהלת שאחזה בהנהגה הצבאית והמדינית יצרה מצד שווא ומשוואה מעוותת.
האמנם מעצרו של "פנסיונר טרור מבוקש", בשנות השישים לחייו, הישג מודיעני חשוב, אמור להכניס מאות אלפי אזרחים ישראל לכוננות ספיגה? האמנם מדינת ישראל, הצבא מהחזקים בעולם, מורתע ומבוהל מארגון טרור שולי? האם בעצם התגובה הזהירה, העוצר מרצון על אלפי ישראלים, שיתוק עורקי תחבורה ראשיים ומרכזיים, אינה מזמינה הסלמה ועליית קומה ביחס לישראל?
הזהירות הינה חשובה ביותר, ברם, לצידה חובתנו לתהות בקול גדול, האם לא ניתן היה להרתיע את ארגון הטרור בדרך אחרת, חוץ מלחלות פניו בעזרת מתווכים בינלאומיים, בעזרת תצלומי המבוקש מחויך, כמו אומרים: סליחה שעצרנו. מעצר מבוקש אינו אמור להוביל להפיכת מאות אלפי אזרחים לבני ערובה במשך ארבעים ושמונה שעות, ממתינים כלוחות מטרה לתגובת ארגון הטרור.
כשמדינה ממתינה לתגובת ארגון טרור קיקיוני ושולי היא מעבירה מסר של חולשה, של תבוסתנות, של עייפות מלהילחם מלהכריע. אנו חייבים לסמוך על יכולת השיפוט של צבא ההגנה לישראל, על הראייה המתכללת, על ניהול הסיכונים של ראשי הצבא. מנגד, נדמה לפעמים כי עודף הזהירות, עודף הלחץ וההיסטריה המועברת בעצם ההתגוננות של האוכלוסייה הישראלית, לצד השני, משיגה את התוצאה ההפוכה ומהדהדת את חזונו של הטרוריסט מהצפון: מתודת קורי העכביש.
תורת הלחימה של רפול אשר הציב את ההתרעה ככלי חלוץ בכל מאבק מול הטרור ומבקשי רעתה של מדינת ישראל, נראית היום כפשטנית, בלתי ישימה ובעיקר כמסוכנת בשל התוצאות אשר יכולים להתרחש בעקבותיה. אין לבצע אידיאליזציה מימים עברו, נחלי הדם היהודי זרמו ברחובות הנהר עוד טרם שקמה מדינת ישראל, אך הנהגה צבאית חדורת אמונה וערכים יהודיים דמוקרטיים, ערכים המגדירים מהי מלחמה, מה תפקידו של צבא, מיהו אויב, תהיות מוסריות בדיני צבא, יאפשרו התמודדות אחרת עם הטרור ודורשי השמדת מדינת ישראל.
הערפל המכסה על הערכים, הטשטוש המכסה על הגדרות הצבא, מטרתו וייעודו, הבלבול הוא מהגורמים המובילים לחולשת ההרתעה, חולשת התגובה, חולשת ההתמודדות מול מבקשי רעתנו.
