מידי פעם נובר אני בארכיוני העיתונות היהודית ההיסטורית צולל אל תהומות הנשייה אל פרשיות עבר לא ידועות או נשכחות בתולדות הישוב והמדינה ומתעמק בהן. הפעם אני מביא את סיפורו הלא ידוע של "אסון ילדי יבנאל בכנרת" שאירע בשנת 1933 וגבה חייהם של חמישה ילדים מיבנאל ובית גן.
ביום ראשון 8 באוקטובר 1933 נפתח בדגניה א' "כינוס לסיכום המפעל ע"ש חיים ארלוזורוב" -אירוע לזכרו של המנהיג הציוני חיים ארלוזורוב. השתתפו בו כ-200 תלמידים ילדים וילדות עם מוריהם מבתי ספר ביישובי מעמק הירדן והגליל וגם מאזורים רחוקים יותר הגיעו לכינוס.
טביעת הילדים בשפך הכנרת לירדן במהלך הכינוס בשעות הצהרים כמה מילדים שהשתתפו בכינוס, חמקו לכנרת ללא ידיעת המורה שלהם. כמה מהם נכנסו לכנרת באזור שפך הכנרת לירדן דרומית לסכר דגניה. במקום נעשו מזה כחודש עבודות העמקה וחפירות של חברת החשמל של רוטנברג. הילדים כנראה לא ידעו זאת. בעיתונות דאז מדווח כי אחד מילדי דגניה הזהיר אותם לא להיכנס למים בשל עומקם, אולם הם לא שעו לדבריו ונכנסו למים. המים היו עמוקים.
הילדים לא ידעו לשחות. הם החלו לטבוע ולצלול לקרקעית העמוקה. אחד מהילדים שלא נכנס למים, יעקב אליוביץ בן 12 מיבנאל ראה את חברו נאבק במים צף ועולה. הוא קרא לעזרה לפועל ערבי מהעובדים בסלילת הכביש החדש בקרבת מקום וזה, על-פי הדיווח בעיתונות דאז, הציל את הילד הטובע. הילדים סיפרו לפועל הערבי כי יש עוד נערים שנכנסו למים. הפועל לא נכנס שוב למים ואמר כי הוא לא רואה אף ילד.
בינתיים דווח על האירוע למורים ולמבוגרים בכינוס הילדים בדגניה. כמה מהם הגיעו למקום בריצה והוחל בחיפוש אחר הילדים. הילדים הטובעים נסחפו בזרם המים לעבר "הגשר הישן שעל הירדן לתוך נחל הירדן". הטובע הראשון שהתגלה הוא פסח בם (בעיתונות דאז נכתב בוים) בנו של שלמה בוים הסנדלר של המושבה. במשך שעה ארוכה טיפלו בו הרופאה הדסה היינריך, ד"ר בוכמן מטבריה והחובש חפץ מכנרת, אך לא הצליחו להציל חייו. בהמשך נימשו מהמים 4 ילדים נוספים. בשעה 4 אחר-הצהריים התגלה הטובע החמישי.
חמשת הילדים שטבעו למוות באסון הנורא: שאול סוהילי, יעקב בן שלום, פסח בם (אולי בוים) שלושתם מהמושבה יבנאל ואליעזר יגורוב ואברהם בן גליל מהמושבה בית גן (צורפה בהמשך ליבנאל) על-פי דיווח העיתונות דאז, יעקב בן שלום היה בן 11 במותו. שאר הילדים היו בבני 15-14 לערך. שניים מהילדים הטובעים שאול ויעקב הם בנים למשפחות יוצאי תימן שהתגוררו ביבניאל.
אליעזר יגורוב, אחד הילדים הנספים באסון, היה בנם של חנה ויצחק (איסי) יגורוב מראשוני בית גן (יבנאל). לחנה ואיסי לא נולדו ילדים אך הם אימצו 3 ילדים ובניהם את אליעזר. חנה אהבה מאוד ילדים. איסי היה חקלאי חרוץ. מדגניה הודיעו טלפונית על האסון ליבניאל. הורים ואחים חשו למקום האסון ברכיבה ועגלות. בינתיים הוחלט על הפסקת כינוס הילדים בדגניה והילדים ומוריהם חזרו לבתיהם במושבות אבלים.
הלווית הנספים באסון לפנות ערב הגיעו חמשת הגופות ליבניאל. מכוסות סדין לבן הונחו בשורה על ריצפת חדר הצמוד לבית הכנסת. אבל כבד ירד על המושבה יבנאל ובית גן למחרת 9 באוקטובר 1933 נערכה הלוויתם. הם הובאו למנוחות בבית העלמין ביבניאל. בהלוויה השתתפו תושבי יבניאל וגם תושבים מהישובים הסמוכים: מהדגניות, מכנרת ממנחמיה, מסג'רה ועוד.
יעקב גלפמן מורה המושבה יבניאל שהיה מורם של התלמידים אמר בדברי ההספד שלו: "הורי כל אחד מכם שיכלו בן אחד. אני שיכלתי חמישה". דב בן-גליל אביו של אחד הילדים הנספים, אברהם בן גליל הגיע להלוויה הישר מהלווית אמו שנפטרה יום יומיים לפני האסון.
יעקב גורן (יגורוב), קרוב משפחה של אליעזר יגורוב אחד מהילדים שניספו באסון, מספר לי, כי את סיפור אסון טביעת חמשת הילדים שמע מאביו משה יגורוב והאסון גרם בזמנו לשבר גדול במושבה יבנאל ובית גן. יעקב מספר כי כל חמשת הילדים שניספו היו תלמידי בית הספר ביבניאל וכי אביו משה יגורוב שהיה עגלון הוא שהוביל בעגלתו את ילדי בית הספר ביבנאל לכינוס בדגניה. הוא מספר כי בכינוס לא השגיחו על הילדים וכמה מהם חמקו מהכינוס בדגניה לכנרת אל מותם.
בת עמי גורן תושבת יבנאל מספרת לי כי זכרם של הילדים שנספו באסון הונצח בנטיעת חורשת עצים לזכרם "חורשת החמישה". מעניין אם עדיין קיימת.
היום מן הסתם, אסון מעין זה היה מביא להקמת ועדת חקירה. הילדים שטבעו למוות באסון הגיעו לכינוס בדגניה ככיתה מבית ספר ביבנאל מלווים מן הסתם במורה או מורים. למה אף אחד מבין המורים או מבין מארגני הכינוס לא השגיח ולא הרגיש שהילדים עזבו את הכינוס בדגניה? אבל אז הייתה תקופה אחרת.