המשנה הידועה, "שניים אוחזים בטלית", ממסכת בבא מציעא אינה רלוונטית, לדעתי, לעניין הבעלות על ארץ-ישראל. סוגיה זו הוכרעה מזמן בברית בין הבתרים ובהבטחות אלוהיות נוספות, שהוכרו, דרך אגב, על-ידי הקוראן. ארץ מולדת אין לחלוק, ואין לנו רשות לחלקה, כיוון שבכך אנחנו שומטים את הבסיס לצדקת דרכנו. דרך אגב, זכותנו על ארץ-ישראל הוכרה גם על-ידי החוק הבינלאומי. החלטת ועידת סן רמו (אפריל 1920) והחלטות שאר הוועידות בתום מלחמת העולם הראשונה נכנסו לאמנת חבר הלאומים; וכתוצאה מכך - נכללות במגילת היסוד של האו"ם, שכל חברות הארגון חתומות עליה, גם אם זה הארגון האנטישמי הגדול בעולם. הסדקים הראשונים באמונתנו בצדקת הדרך התגלעו כבר אחרי מלחמת הקוממיות. העלית הישראלית החלה לפקפק האם ראוי המחיר, ששילמנו על הקמת המדינה - דם, אש, תמרות עשן, סבל, כאב, שכול, הרס יישובים ובריחת ערביי ארץ-ישראל. טרם קראו לניצחוננו בתש"ח-תש"ט, נכּבּה, אך בעיווּת מדאיג החלה בעלית הישראלית חרטה על מה שגרמה הקמת המדינה; וזה התבטא בספרות הישראלית משנות החמישים והשישים. הגל העכור הזה התגבר בתחילת שנות השישים, ופרח דווקא אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים בסגנון "יורים ובוכים" ו"שיח לוחמים", שהודרו ממנו מי שלא ייללו על ניצחוננו. מלחמת יום הכיפורים הותירה את מדינת ישראל ואת העם היהודי בהלם ובתחושה קשה של חוסר אונים. המצב הזה גרם לחלקים גדולים מהשמאל הישראלי לנטוש את אמונתם בצדקת דרכה של הציונות, ולתעות בשדות, שהבטיחו שלום ושלווה אינסטנט. למרות היותו לוחם מעוטר בעיטור הגבורה (מהפעולה באי גרין במפרץ סואץ) ומנוסה, מפקד חיל-הים, ראש שב"כ, ח"כ במפלגת העבודה ושר מטעמה, אלוף (מיל׳) עמי אילון הוא אחד מאלה, שמלחמת יום הכיפורים (עמ׳ 80, 224) הובילה אותו לחפש את הדרך לשלום עם מי שהוא משלה את עצמו, כי הם רוצים בשלום אתנו. אילון מפרט בספרו את השלבים, שעבר בדרך אל פתרון הקסם, ואת האנשים המרכזיים, שהשפיעו עליו, וניווטוהו. הבולט בהם הוא ד"ר סרי נוסיבה, שותפו לדרך, אך חשוב לציין את האחרים - הסופר מאיר שלו, הרופא ד"ר יהודה מלמד, הטייס והיזם אורני פטרושקה, פרופ׳ חיים גנז, ד"ר ח'ליל שקאקי ומוריו באוניברסיטת הרווארד (אך לא טרח לציין, כי למד בה במימון קרן וקסנר).

כּ̤נות

ספרו מדהים בכנות אילון לחשוף את התרחקותו מכור מחצבתו בקיבוץ מעגן לחופי דרום-מזרח הכינרת, עד שלפעמים שאלתי את עצמי היכן איבד את בלמיו? ועד אנה יתדרדר אילון בדרכו במה שנקרא בזמננו בצבא, "ציר בּאנקֶט"? כלומר, דרכם של התועים. ובמקרה שלו - דווקא ראוי לאיית זאת ב-ט'. "אנחנו, ולא אלוהים, עמדנו במרכז הסאגה המהפכנית של שחרור ארץ ישראל. בהגדה שלנו, בני ישראל הוציאו את עצמם ממצרים, ואנחנו היינו החלוצים שהשתחררו מהשלשלאות, נכנסו לארץ ישראל ועשו בה חיל..." (עמ׳ 51). הרקע הכנעני שלו חסר את הבסיס לצדקת הציונות. עץ, ששורשיו לא עמוקים לא יעמוד בסופות עזות. יתר על כן, הלוך-ושוב הוא מפגין חוסר ידע בהיסטוריה המדינית של ארץ ישראל, בין השאר, בהסתמכו כמעט לחלוטין על החלטת החלוקה של עצרת האו"ם (29 בנובמבר 1947), ולא על החלטות ועידת סן רמו (אפריל 1920) ואחרות בתום מלחמת העולם הראשונה, שאומצו על-ידי חבר הלאומים ועל-ידי ארגון האו"ם. גם יש בו שניות מסוימת - הוא גר במושב כרם מהר"ל בכרמל, שהיה פעם הכפר הערבי אִג'זים, ומזכיר לא-אחת את עבר הכפר, שכמה בתים ערביים עדיין נותרו בו. "למען האמת, נחישותנו [כלוחמים בשייטת 13] לא נבעה מציונות סוציאליסטית, או מהאתוס ׳לעולם לא עוד׳, שליווה את הורינו... בעקבות השואה. מבחינתנו הדברים הסתכמו בריגוש של הרפתקה, בשטף האדרנלין המשכר של תחושת הסכנה, וכמיהה למתוח את הגבולות של עצמנו...", הסביר (עמ׳ 55). הוא מצר על שאת מקומה של התנועה החלוצית כגוף חלוצי החליפו המתנחלים בהנהגת "גוש אמונים". אילון אינו מציין מתי התחיל להתעניין במתנחלים - האם כראש שב"כ, או לפני כן. מהנימה הכללית של ספרו, אני בוחר לקבוע, שעשה זאת בשב"כ. כמפקד בסיס חיל-הים באשדוד, בילה אילון הרבה עם דייגי עזה ("... גברים שאבותיהם דגו במים האלה מאז תקופת הברזל", לדבריו, שאין להם שחר - עמ׳ 92), ולדבריו, התלבט מול השנאה היוקדת, שראה בעיני נער ערבי בעזה, כשהג׳יפ שלו נתקל במחנה שאטי בהתפרעות ערבית. אילון העמיק, לדבריו, בהבנת החברה הערבית. "היה לי ברור שישראל לא תוכל להביס את הטרור בלי להבין את הפסיכולוגיה ואת התרבות של המחבלים... אבל באותה המידה היה לי ברור שיהיה לי קשה להשיג מידע אמין ושבלעדיו לא אוכל לבנות תמונה מדויקת של עולם רחוק ממני כל כך" (עמ׳ 105). את אותה התובנה הוא לא יישם לגבי המתנחלים ולגבי יהודים דתיים למרות שתיאר את ניסיונותיו להבינם. רצח יצחק רבין הבהיר לו, ש"המכנה המשותף הישראלי הולך ומתפורר, ושארצנו מורכבת משבטים... ישראל שאחרי הרצח הפכה למדינה שסועה שנמצאת בחיפוש מתמיד אחר רעיון מלכד שיאפשר לנו לנהל את המחלוקות מבלי להרוג איש את רעהו" (עמ׳ 118). כלומר, הוא מפגין בורות בוטה בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז ימי העימותים עקובי-הדם ניל"י-"השומר", וה"הגנה"-"הפורשים", או התעלמות מהם; וזאת מפי מי שציין בפומבי, שבחיי כל עם יש "אלטלנה" אחת לפחות. זאת, לעומת מה שהסביר לו ג'יבריל רג'וב, ראש המודיעין המסכל של עראפת - "עמי, אצלנו הפלשתינים, אין סזון" (עמ׳ 164).

אאוטסיידר

ראש הממשלה שמעון פרס מינה אותו לראש השב"כ כיוון שלדעתו", השירות צריך לשנות את דפוסי החשיבה שלו... הוא זקוק לאדם שיראה בפלשתינים¹ לא רק מחבלים אלא גם שותפים לדרך מדינית. הוא זקוק לאאוטסיידר כמוני" (עמ׳ 120). כבר כשמוּנה לתפקידו, הרגיש אילון, "איני מבין עוד את ארצי" (עמ׳ 121). אך בפגישתו הראשונה עם ראשי השירות הודיע על השינוי האסטרטגי, "אנחנו כבר לא נלחמים באש"ף", אלא בטרור האיסלאמי, אבל בינו לבין עצמו הרהר, ש"העובדה שיהודי ירה ברבין הבהירה היטב שעלינו להקדיש תשומת-לב רבה יותר לטרור היהודי..." (עמ׳ 125-124). אולי כאן טמון זרע הפורענות של התנכלות השב"כ והמינהל האזרחי לחלוצים, המתנחלים למעננו ביהודה ובשומרון.

שינוי נרטיב

"האסטרטגיה של סרי [נוסייבה] ושלי ... הייתה לשנות את הנרטיב של הסכסוך בכך שנוציא את הדיפלומטיה מהחדרים האחוריים אל הרחובות. ...מפקיעים את הדיפלומטיה מידי הדיפלומטים והמנהיגים הפוליטיים ומוסרים אותה לידי הציבור. 'דיפלומטיה אזרחית׳ שייכת לאזרחים ..." (עמ׳ 200-199). כך נוצרו ארגון HASHD הערבי של סרי נוסייבה וארגון המפקד הלאומי הישראלי, שקידמו את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים. הרעיון מצא חן בעיני רבים מבני העלית הישראלית, אך אילון מעיר בצדק, שלא התנחל בקרב העם היהודי במדינת ישראל. למרות שהוא סבור, שמערת המכפלה היא חלק ממנו, כיהודי, מציע אילון לנטוש את שיח הזכויות (כלומר - לוותר על זכותנו על הארץ), ולעבור לשיח של הוגנות, שבו כל צד מכבד את הנרטיב של הצד השני (עמ׳ 217), וצריכים לבנות את האמון של "השותפים הפלשתינים" בכך שנקדם עצמאות פלשתינית. שילוב של אמון ושל תקווה (עמ' 221) יביא, לדבריו, את השלום המקווה בין העמים. האפשרות, שבין הירדן לים לא יוכלו להיות שתי מדינות, אינה עולה על דעתו, והוא מעריכה כהתעקשות. הערכה אופטימית מאפיינת כמה מקביעותיו של אילון בספרו. בין השאר, הוא מעריך את יוזמת אהוד אולמרט (לעומת, ביקורתו העזה על יוזמת אהוד ברק); מעריץ של ביל קלינטון (עמ' 171) ושל ברק אובמה (עמ׳ 225); ומצדיק את ארגון "שוברים שתיקה" (פרק 19). רציתי לסיים את ביקורתי בשיר הנורא, "אז אמר השטן" לנתן אלתרמן, או בדברי ברל כצנלסון באחד במאי 1936: "היש בעמים עם אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב-עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? ... כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי העם ומשאת-נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח - אל ידע מצפוננו שקט". אלא שקלמן ליבסקינד טרף את כוונותיי כשפרסם במעריב, כי בספרו עיוות עמי אילון את דברי הרב יצחק שפירא, ממחברי הספר, "תורת המלך", במפגש עמו. ליבסקינד השווה, בעזרת העיתונאי אלחנן גרונר מאתר "הקול היהודי", תלמידו של הרב שפירא, בין הקלטת השיחה בידי הרב שפירא לבין הספר, וגילה, שאילון פיברק קטעים גדולים, במטרה לצייר את הרב שפירא כשטן. הגילוי מעלה חשד בלבי, שעוד כמה עיוותים שרבב אילון לספרו במטרה לתייג את האויב הערבי כ"טוב" ואת בני-שיחו מהמתנחלים ומהדתיים כ"רעים".