הנשיא הרצוג שלום, הקשבתי בסבלנות לנאום שהפצת. לא אהבתי את הנאום, בעיקר כי איימת בראש חוצות במלחמת אחים. לא הזהרת, איימת. מי שרצונו למנוע מלחמת אחים, מגנה את מי שאיים בה. מי שמייחצן במרץ שתיתכן מלחמת אחים, לא מנסה להנמיך להבות אלא לעשות צעד הפוך. וזה לא לכבודך. הוא הדין אגב, באשר ל"אזהרות" גורמי שמאל, שמא כלכלת ישראל תינזק מהרפורמה. לא עבר זמן רב והסתבר, שלא היו אלה אזהרות. בפועל, אנשי שמאל הם שקראו לבני חו"ל לא לתת יד לכלכלתה של מדינת ישראל, ויש אסמכתאות. לכן אזהרתם אינה אזהרה אלא איום, ולא הרפורמה גורמת לנזק לכלכלה, ככל שתהיה, אלא אנשי השמאל הם שגורמים, באופן ישיר ומודע, לאותו הנזק. לא לכבודם. שיטת האיומים היא בדיוק מה שאסור ללמוד מבני דודינו הפלשתינים. אלה לפעמים "מזהירים" שתיתכן אלימות נגד ישראל. המערב הנאיבי טועה לחשוב שזוהי אזהרה שמנסה לשמור על השלום. ההפך: מי שמפיץ אמירות שכאלה, במקום לגנות את המאיימים - הוא המאיים היותר גדול. בחזרה אליך, הנשיא הרצוג - לא מדובר בחשש היפותטי. בפועל, כמה וכמה גורמי תקשורת בעולם (רבים מהם מהמילייה שלך, מה שמעורר חשש ליח"צנות מצידך), הזדרזו לפרסם את הסאונדבייט שנשיא מדינת ישראל מדבר על מלחמת אחים בישראל. זה לא רק ללבות אש. זה גם לגרום לעולם לאבד אימון בישראל. גם זה לא לכבודך. אתה כן גינית סרבנות לחימה, שזה חשוב מאד, אבל זה לא מספיק. כי אם יש שני חששות - סרבנות לחימה ומלחמת אחים - לא די למנוע רק אחד מהם. עוד בעיה הייתה לי עם השקר בנאומך. אדייק: לא שקר מוחלט אלא אמירה חסרת בסיס. לך אין שום כלים לקבוע שארוחות השבת שלנו, של הציבור, הופכות לזירת מאבק, שזהו ספין שראיתי גם במקומות נוספים בתקשורת הישראלית. יש לקוות, וזאת אמונתי ומיטב ידיעתי, שרוב האזרחים בארצנו הינם אחראיים ונעימים. אנו מדברים בינינו בלי צעקות ומאבקים ובוודאי בלי אלימות. רק מתי-מעט מעדיפים להיאבק בסביבתם החברתית במקום לדון. יש החלטה מודעת שקבלתי אישית לאחרונה, כלקח מהמצב - לא לייחס כוונות רעות לאחרים. ממה שאני רואה - רבים הגיעו לאותה החלטה בדיוק. זה הישראלי היפה בעיניי. וזהו הרוב העצום. אמרת ששמעת שנאה אמיתית. אם כך, היעד שלך צריך להיות - לפנות לאותם שונאים (אתה הרי יודע בדיוק מיהם) ולומר להם די. זאת משימתך. זאת משימה לנשיא מדינה. זה כלל לא תפקידך לגבש מתווה - את זה תוכל לעשות אם תתפטר מן הנשיאות ותרוץ לכנסת כדי לכהן שוב כמחוקק. כל אוצר המילים שלך אינו נכון, לטעמי. "קבעת" שנחוצים שינויים מבניים - מה פירוש "קבעתי"? תגיד "לפי דעתי". אל תתנשא עלינו באמרך כי "קבעת לנו", ואל תתנשא על הרשות המחוקקת - שהיא זו שנבחרה על-מנת לקבוע זאת, ולא אתה. גם טענת שעמלת על "מתווה מוסכם" ודרשת שנקרא ליוזמת היחיד שלך "מתווה העם". מדובר באמירת "המדינה זו אני" בסגנון המלך לואי ה-14. אתה גם דורש שהצעתך "תחליף את ההצעה הקיימת" - שוב, באיזו זכות? אתה המחוקק, או המחוקקים הם המחוקקים? אתה הנחתום המעיד על עיסתך שהיא "יסודית". אתה גם קובע שכולנו "צריכים" לקרוא את מתווה הרצוג כולו. מדוע שלא "תבקש" שנקרא את כולו? אתה מגנה את כל מי שיתנגד למתווה שלך (של העם, סליחה): כל אלה "בורחים מאחריות". לטענתך, לנבחר ציבור רק שתי ברירות - לדון במתווה האישי שלך, או "להילחם". מדוע שנבחר ציבור לא ינסה לקדם את המתווה שלו? מדוע שידון דווקא במתווה האישי שלך? לסיכום, התחושה מנאומך היא, שעוד פרט מורם מעם, נוטל על עצמו לקבוע מתווה לעם. רוצים אנו לקבוע בעצמנו את המתווה שלנו. באמצעות נבחרינו אשר בחרנו. בך לא בחרנו ובדרכך, איננו בוטחים.