ברכה למדינת ישראל

היום שבת 15 באפריל 2023. היום אני חוזר לאירוע שיומני מציין, שהתרחש בדיוק היום לפני 72 שנים ב-15 באפריל 1951. בימים אלה, ימים מדממים בירושלים, כששר החשכה, איתמר בן-גביר, חותר להקמת מזבח בהר-הבית, מצאתי עצמי מחבק באהבה את דפי הזיכרון של יומני. התוודעתי פעם נוספת למכתביה של הטייסת הראשונה בחיל-האוויר, סגן זהרה לביטוב ז"ל. הספר כ"זהר הרקיע. חייה וכתביה של זהרה לביטוב" מונח לפני במהדורה חדשה בעריכת עופר רגב בהוצאת פורת. מהדורה ראשונה כבר יצאה לאור בשנת 1951. אל כתביה התודעתי פעם ראשונה בשנת 1951 כתלמיד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. מחנכי, שהיו מודאגים מהדעות הפוליטיות שלי בנושא הישראלי-ערבי, ביקשו ממני לעלות לדירת המגורים של המנהל המיתולוגי אליהו קראוזה, שגר בבית הספר וכבר למעשה לא היה המנהל בפועל. כל מה שהתרחש באותו בוקר בביתו של אליהו קראוזה היה רחוק משיחה פוליטית. שיחה שנועדה להבהיר לי שאני טועה בבחירה הפוליטית שלי. אליהו קראוזה הזקן היה מאוד חולה. כשנכנסתי הבחנתי, שעל השולחן היה עיתון יומי בשם "הַבֹּקֶר", עיתון מפלגת "הציונים הכליים". הוא נאלץ לאחוז בידיו זכוכית מגדלת כדי לקרוא, לכן ביקש ממני שאקריא לו את המאמרים מהעמודים הפנימיים של העיתון. אחד המאמרים הוקדש לספר, שיצא לזכרה של זוהרה לביטוב. בקול מתכתי המרעיד את כל קירות החדר הוא ביקש ממני להקריא לו את המאמר בשנית. היו גם מובאות מהספר שביקש שאקרא פעם נוספת. הקול המתכתי הפך לקול מלטף המדגיש - "אני מבקש ממך, כשאתה חוזר לכיתה אתה חייב להקריא לכל חבריך בכיתה את מאמר הביקורת של עורך עיתון "הַבֹּקֶר", אייזיק רמבה, על ספרה של זהרה לביטוב, והכי חשוב שתקראו את הספר. אני אדאג שבספריית בית הספר יהיו כמה עותקים של הספר". בסיימי להקריא את הקטע המבוקש בפעם שנייה ושלישית, רעד חלל החדר במיתרי קולו: "ראה תלמיד יקר, כמה דחסה בחורה זו לחייה במשך פחות מעשרים ואחת שנים - אהבות גדולות, מוות של אהובים בקרבות ובתאונות אימונים. המוות, השכול והצער אינם רוצים להרפות ממנה". זהרה לביטוב מצאה את מותה כטיסת, טרם מלאו לה עשרים ואחת שנים, כשמטוסה נתקל בקיר בחומה של מנזר המצלבה בירושלים. "לכן חשוב לי", וכאן אליהו קראוזה מניח ידו על כתפי - "אני רוצה לאחל למדינת ישראל, לאחל לך, איתן, ולכל חבריך בכתה: שמוות ודם בשדות הקרב ירפו אימתם מכם. רק החיים שיחייכו לכם, וכל מה שאתם חולמים יקרום עור וגידים". השיחה עם מנהל בית הספר שלשמה נשלחתי על-ידי מחנכי לא התקיימה. אך קשה לי לשכוח את המעמד המרגש, כאשר אני מקריא שעה ארוכה למנהל בית הספר החקלאי, אליהו קראוזה, מאמר מעיתון "הַבֹּקֶר", העיתון המועדף והחביב עליו, וזוכה לברכה מנוסחת ברהיטות לשון מרשימה. את הברכה הזו אני מבקש לשלוח למדינה בימים אלו שהיא ניצבת על מפתן של הכרעות, שעלולות להעלות אותה על שרטון מדמם, כשאני חושש מהמשחקים באש, והפעם מדובר באש גרעינית. את ברכותי למדינתי אני מבקש להעביר דרך מבט על דמותה של זהרה לביטוב. זהרה נולדה בתל אביב בשנת 1927. היא נולדה עשר שנים לפני. ילדותה עברה עליה בקיבוץ קריית ענבים. המשפחה חזרה לתל אביב. היא הייתה חניכה בתנועת "השומר הצעיר". לימודים תיכוניים סיימה בבית החינוך בתל אביב בהנהלת טוני הלה, שלימים היה זה בית הספר שנשא את השם "תיכון חדש". בבית החינוך נרקמת אהבתה הראשונה לעמיחי קליבנר בן רחובות. אהבת הנעורים הראשונה נגדעה ביוני 1946 בליל הגשרים. עמיחי נהרג בפיצוץ בגשר א-זיו. קרב בו נהרגו 14 לוחמים. זהרה, שהייתה אחות באותה פעולה, ניצלה בנס ונפצעה קלות רק בעיניה. עוד טרם הפעולה בגשר א-זיו זהרה כבר משרתת בפלמ"ח בהכשרה בעין חרוד. למרות פציעתה חזרה להכשרה, אליה סופחה מחלקה ירושלמית, בה היה חבר שמואל קויפמן. בין זוהרה ושמואל נקשרו קשרים והם מחליטים להתחתן. אך גם לאהבה הזו ארב השכול. כשנה לאחר נפילת עמיחי קליבנר בגשר א-זיו נהרג שמואל קויפמן בחודש מאי 1947, קשה לקרוא בספר את השורות המבטאות את יגונה של זהרה, כשנודע לה כי שמואל קויפמן, איתו ביקשה להקים משפחה, נהרג. החיים חייבים להימשך. זוהרה נסעה לארה"ב והתקבלה ללימודי רפואה, אותם קטעה כדי להצטרף לקורס טיס של חיל-האוויר בקליפורניה. ביוני 1948 היא סיימה את הקורס המזורז בקליפורניה וחזרה לישראל כטייסת תובלה לנגב הנצור ולירושלים הנצורה. ידידה, שהיה איתה בקורס בקליפורניה, אמנון ברמן, נהרג כשמטוסו הופל. תקופה קצרה לאחר מכן ב-3 באוגוסט 1948 זוהרה לביטוב מוצאת את מותה, כשמטוסה שהמריא ממנחת המטוסים בשכונת רחביה התנגש בקיר החומה של מנזר המצלבה. הספר "חיי זהרה וכתביה" כולל את מכתביה של זוהרה לשמואל קויפמן בחייו וגם מכתבים, שהמשיכה לשלוח לו אחרי מותו. לפנינו ספר של נערה ישראלית, שבעשרים ואחת שנות חייה דחסה אהבות גדולות, עשייה ללא לאות למען החברה, בה היא חיה ולמענה גם נתנה את חייה. אני חזרתי לספר הזה באלו הימים, כשמלווה אותי הברכה של אליהו קראוזה, שהמוות והשכול כבר ירפו מחיי הדור הצעיר במדינת ישראל. עבורי זו לא ברכה. עבורי זו צוואה שעלינו לחתור לחיים בארץ הזו, בה יהיה "טוֹב לִחְיוֹת בְּעַד אַרְצֵנוּ" ולא נחיה בצל המיתוס של "טוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ". טוֹב לִחְיוֹת בְּעַד אַרְצֵנוּ בְּשִׁעוּר תַּחְבִּיר בְּמִכְלֶלֶת תֵּל חַי כָּתַבְתִּי עַל הַלּוּחַ אֶת הַמִּשְׁפָּט "טוֹב לִחְיוֹת בְּעַד אַרְצֵנוּ" לִהְיוֹת - נוֹשֵׁא טוֹב - נָשׁוּא בְּעַד אַרְצֵנוּ - תֵּאוּר תַּכְלִית בִּמְרוֹמֵי הָהָר הִתְעוֹרֵר "הָאַרְיֵה הַשּׁוֹאֵג" טָרַף אֶת הַשִּׁעוּר וּבְטַרְפֵי מַלְתְעוֹתָיו כָּתַב עַל הַלּוּחַ אֶת הַמִּשְּׁפָּט: "טוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ" לָמוּת - נוֹשֵׁא טוֹב - נָשׁוּא בְּעַד אַרְצֵנוּ - תֵּאוּר תַּכְלִית. אֲנִי פּוֹחֵד מִשַּׁאֲגוֹת הָאַרְיֵה הַיּוֹרֵד מִמִּרוֹמֵי הָהָר בְּתֵל חַי שֶׁבַּגָּלִיל לִטְרוֹף אֶת חַיֵּינוּ.