"אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו" (משה דיין בהספד לרועי רוטברג, 1956).
דרום אדום זה כאן. מעליי שמים אדומים ומתחתיי נהר אדום שבתוכו צפות גוויות, חלקי גופות ואיברים כרותים. נסחף בלי שליטה בזרם הדם שנשפך אל ים המוות הגדול. אין יבשה באופק ואין תקווה. גלים גבוהים ארגמניים מתנפצים מעלי. הידיים שלי משותקות מכאב והרגליים לא זזות. כבר אין לי כוח להילחם. גל ענק עוטף אותי ואני שוקע בתוך המים הכבדים, האדומים. בולע דם, טובע ונבלע בתוכם. מפרפר, לא נושם ואז מתעורר בבעתה.
הלם ותדהמה אחזו את רוב אזרחי ישראל. ברגע אחד, כמו באבחת סכין, התהפכה מציאות חיינו וחזרנו בתודעה עשרות שנים אחורה. בבת אחת הפכנו מעם חופשי בארצו לאוסף יהודים נרדפים מתקופת השואה. תוך כמה שעות השתנתה תודעתנו הלאומית ממעצמה אזורית שבטוחה בעצמה ובכוחה, למדינת קורי עכביש כפי שתיאר אותנו נסראללה. מתוך מעמקי התודעה פרצו והציפו אותנו רגשות קמאיים שנותרו חבויים בתוכנו ושהדחקנו כל השנים: תמהיל של פחד קיומי ותחושת חוסר אונים שאליהם הצטרפו כאב עצום מכדי שהנפש תכיל וזעם שלא ניתן לשאת, זעם שחייב פורקן.
הדם רותח, הלב מתפוצץ וממעמקי הנפש בוקעת צרחה נוראה: "דם אחינו זועק אלינו מן האדמה". והזעקה הזו עדיין מהדהדת בראשנו ולא נותנת מנוח. חמאס פתח חשבון דמים עם מדינת ישראל ועד שהחשבון הזה לא ייסגר, לנפשנו לא יהיה מרגוע ולא נוכל לחזור לחיות בביטחון בארצנו. ויש רק דרך אחת להשתיק את הקול הפנימי הזה. דרך איומה, אכזרית אבל גם צודקת ומוסרית מעין כמוה: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך". כל אלו שהיו מעורבים במעשה הנפשע הזה חייבים לשלם בחייהם.
אבל בהדרגה לצד זעקת המתים, החטופים והמעונים מופיע ממעמקים קול נוסף, חלש בעוצמתו אבל צלול ושקול: קול ההיגיון שלוחש על אוזני ואומר לי: "כולנו אשמים". "הדם הזה הוא גם על הידיים שלך". ואכן, אני מודה ביני לבין עצמי יש בזה קורטוב של אמת. כי כפי שניסח זאת משה דיין "התקווה שבליבנו עיוורה את עינינו עד שלא ראינו את ברק המאכלת". הרצון לנורמליות סימא את עינינו. המישפטיזציה וההדוניזם ריפו את ידינו והקיטוב החברתי ושנאת האחים השלימו את המלאכה. זלזלנו באויבנו ושקענו בהזיות על מזרח תיכון חדש אבל המציאות לא באמת השתנתה.
עזה נשארה אותה עזה, הים נשאר אותו הים והרצחנות של תושביה אותה רצחנות. השנאה כלפינו לא התפוגגה עם השנים והצמא הערבי לדם יהודי לא פחת. רק האמצעים למימושו הלכו והשתכללו. כשאנחנו בישראל חגגנו את ההווה וחלמנו על העתיד, אויבנו בעזה המשיכו לפנטז על כיבוש מוסלמי ועל חזרה לפלשתינה של 1948. כשאנחנו דיברנו על נסיגה חד-צדדית, פשרה היסטורית ושלום הם חינכו את ילדיהם לשנוא אותנו והכינו עצמם ל"מלחמת קודש". וכשאנחנו קידשנו את החיים הם קידשו את המוות כולל זה של ילדיהם. חמאס מעולם לא ויתר על רצונו להשמיד את מדינת ישראל ולזרוק אותנו לים ואפילו לא טרח להסתיר את זה.
עבור חמאס השמדת ישראל מעולם לא הייתה אמצעי בדרך להקמת מדינה פלשתינית אלא מטרה עיקרית ואולי אפילו יחידה. המוות שלנו חשוב להם אפילו מהחיים שלהם. אבל אנחנו התכחשנו למציאות הזו. במשך שנים השלינו את עצמינו שנוכל לחיות לצד הרשע הזה. שכנעו אותנו שאם לחמאס יהיה מה להפסיד הוא יתמתן. מכרו לנו שהם בני אדם בדיוק כמונו: חושבים כמונו, כואבים כמונו ומבקשים חיים טובים כמונו. סיפרו לנו שאם נתחשב בהם ונלך לקראתם. אם רק נתפשר, גם הם יתרככו ונוכל להגיע לעמק השווה. ואנחנו שיקרנו את עצמנו והתמכרנו לשקט. רצינו להיות רחמנים ולהרגיש מוסריים. קיווינו לטוב אבל עמוק בלב ידענו שבמוקדם או מאוחר המציאות תתפוצץ לנו בפנים. כי חמאס לא באמת השתנה ומי שכן השתנה והתרכך זה רק אנחנו.
וכול אותו הזמן שעצמנו עיניים וסירבנו להכיר בעובדה הפשוטה שלא ייתכן שלום עם ארגון טרור, מפלצות החמאס נערכו למלחמה כמעט ללא הפרעה מצדנו והמתינו לשעת כושר כדי לתקוף. לכן כולנו אשמים. לא רק התמימים בינינו שמתוך תקווה לשלום האמינו בפיוס עם השטן ולא רק אלו שעצמו עיניים מלראות את המציאות אלא גם ואולי בעיקר אנשים כמוני שמעולם לא האמינו לחמאס וכן הבינו את גודל הסכנה. דווקא משום שהבנו וצדקנו חלקנו באשמה גדול עוד יותר. כי למרות שראינו את הסכנה מראש לא זעקנו ולא יצאנו לרחובות בזמן.
אלא שאת שכבר נעשה אין להשיב ועכשיו גם לא עת לחשבונות. עכשיו עלינו להניח בצד את המחלוקות ולהתאחד מאחורי ממשלת ישראל והצבא כדי לנצח במלחמה. חמאס לעולם לא ישתנה. חמאס הוא עמלק ועזה היא סדום ועמורה של ימינו. מול רשע מוחלט נדרשת השמדה טוטאלית. לא מספיק להכניע את חמאס. חייבים למחות אותו כליל מעל פני האדמה. אבל גם ברגע זה של אחדות חשוב להגיד בצורה ברורה וחד-משמעית. לעולם לא עוד. לא נאפשר שחיילי ישראל הגיבורים יחרפו את נפשם כדי להמליך את עבאס ויורשיו על עזה. לעולם לא נסכים שעזה ויהודה ושומרון יחזרו להיות קיני טרור נגד אזרחי ישראל ובמיוחד לא נסכים למדינה פלשתינית בשטחי עזה ויהודה ושומרון כי היא תהיה סכנה קיומית למדינת ישראל.