פו הדוב הביט בי בעיניו הטובות וחיוכו המאופק, אוצר סיפורי ערש מוזיקליים לפני השינה, אותו הקריאה בתי לצלילים השלווים לנכד הקטנצ'יק המתוק לפני השינה, עתה מונח היה על שולחן האוכל, אין חפץ בו.
דווקא במה שכונה "יום הזעם" התעוררנו לבוקר שקט במיוחד, בוקר בלי דהירות רגליהם הקטנות של הנכדים, ללא צחצוח השיניים המותיר מזכרות על המראה במקלחת וגושי זיכרון בכיור, ללא קריאות השכמה זה לזה, ללא החיוך הממיס שלהם, ללא התפילה המתוקה מדבש, ללא הריב הראשון לבוקר על המכוניות היקרות והייחודיות, בוקר משעמם משהו.
קול קבלת הודעה העלה חיוך על שפתיי. בני החייל שלח תמונה של כוס קפה ולצידה המאפים שאמא הביאה אתמול לחיילי הפלוגה, תחת הכיתוב: "מיטב העוגות של אימא עוזרות להפיח כוח בצוות סיור הלילה".
"תעשה מאמץ, זה מאוד חשוב, בשעה הראשונה פחות נלמד יותר נהייה ביחד, הלכידות חשובה", שמעתי את רעייתי משכנעת בלהט תלמיד שהודיע כי לא יגיע היום ולא רק מחמת החשש הביטחוני כי אם בעיקר ממחלת דלקת קרום החשק בה חשה רעייתי. הניסיון הצליח, התלמיד אישר הגעתו.
בתי המחנכת הכינה כריך בריאות ראשוני אחרי כשבועיים, בדרך לבית הספר בחיפה, לעטוף את התלמידים עימם הייתה בקשר יום יומי, דואגת, מכילה, עוטפת, גאה בהם על הרוח האיתנה, על רוח ההתנדבות, על העשייה הבלתי פוסקת. כן, יש גם מערכי שיעור שהכינה מראש, אולי תהיה ביום הראשון בחזרה ללימודים גם פניות ללמידה.
קולות האשמה
בקומה העליונה, בתי עובדת באופן המקוון מול גורמים שונים בתחום עבודתה, בני הצדיק עדיין בכוונות עליונות פועל ישועות להצלחת כוחות הביטחון ועם ישראל.
אל ביתנו חודרות הידיעות על הפגיעה בחצר בית החולים והזעם על הנפגעים. נשיא ארה"ב נוחת במדינת ישראל, ואנחנו מתחילים לשמוע קולות שהשתדלנו לא לשמוע מאז שבת שמחת תורה, קולות המחלוקת, הבדלנות, הפירוד, הפילוג, קולות ההאשמה, אנו מנסים לאטום אוזננו משמוע. בפינו רק בקשה אחת, תנו לנו עוד קצת מה-יחד הזה, תנו לנו עוד קצת מהאחדות, מהלכידות, מהיותנו אחים לצרה גדולה, אנא, המתינו עוד קצת, יהיה לנו זמן למלחמות היהודים, עכשיו הזמן להילחם באויבים ביחד, תנו לנו ליהנות עוד קצת מרגעי החסד.
נכדינו לא הלכו לבתי הספר על-אף שהמורות המתינו להם, כלתי שיתפה כי ביררה עם הורים ולכל בית הספר הגיעו רק שמונה תלמידים, ונכדנו לא נימנו עליהם. אני נזכר בימי השבתה חלקית, ימי מחאות הורים בהם בית הספר התעקש לפתוח שעריו ללימודים כשגרה ואנו כהורים צעירים, מחנכים התעקשנו שילדינו יפקדו את מוסדות החינוך והם היו בין שמונת הילדים הבודדים שהגיעו אז, המעגל נסגר. כלתי אינה שולחת אותם ללימודים.
ההכנות לקראת בואו של חתננו לחופשה קצרה, לאחר כשבועיים, בעיצומן בנותיי יצאו לרכישת ציוד נדרש והפתעות משמחות ומנחמות לחתננו. בתי אספה מטלטליה הנחוצים ועברה לבית הוריו לשהייה קצרה עם אישה - חתננו. בערב שמחנו לקבל הודעה מכלתנו כי הלילה היא שבה ללון בביתנו עם נכדינו המתוקים, המיטות הוצעו, ארוחת הערב הוכנה, נס הקפה המשמח אותה הונח על השולחן, ביידן חזר לביתו, והם שבים אלינו, פג תוקפה של תעודת הביטוח הזמנית, ברוכה השבה.
חבריי הטובים, המשוררים הרצל ובלפור חקק יו"ר אגודת הסופרים העבריים במשך למעלה מעשור שלחו אליי, בלפור, קינה מרגשת והרצל, הספד מכונן, על בני בארי, זאב וזהבה האקר הי"ד שהיו יומיים לפני הירצחם בסוכה בירושלים אצל בתם וחתנם (בנם של דיצה והרצל חקק, ושם נפגשה כל המשפחה).
משהו רע
יצאתי למבצע "השלמות" לקראת השבת המלכה, החניתי רכבי מול אולם האירועים המוביל בעמקים, ובפעם הראשונה עיני נחו על החלק האחורי של האולם, אשר בחזיתו הוד והדר, נוי ויופי, עיצוב חדשני ומתקדם והנה כל החלק האחורי עשוי טלאים, צנרת מחלידה חשופה, פחונים מסתירים, בקיצור כיעור מושלם. הדיסוננס הזה הכה בי, מעולם לא שתי ליבי לפער בין הנראה לסמוי, בין החזית הקדמית לחצר האחורית והפער מכה ללא רחם, ההשלכה הייתה ברורה מאוד עבורי ביחס למציאות הנוכחית.
ערב, בני מבשר בדרכו כי לא יצא בקרוב לחופשה קצרה, ידיו וידי חבריו מלאות בעבודה, כלתי מקבלת החלטה שמחר, יום שישי, תתארח בבית הוריה, במוצאי שבת תשוב לביתנו, ואני מקבל החלטה שהשבת אתפלל בבית הכנסת ויהי מה.
לילה, תהליך קבלת אישור החזקת כלי ירי מתקדם, השמועות על התארגנויות בקרב מחבלי ג'נין לבצע שידור חוזר באזורנו מתעצמות אל מול חרושת השמועות, ותיעודי מצלמי פתחי הבתים והחצרות במרכז הארץ. ניסיונות ההרגעה של בני ובתי נופלים לכאורה על אוזניים קשובות, בבוקר ישתפו אותנו שלא עצמו עין כל הלילה, התחושה שמשהו רע מאוד עומד להתרחש אינה מרפה מהם, הפחד והמורא מנצחים.
הבוקר, הנכדים התעוררו מאוחר יחסית להשכמות הבוקר המוקדמות בשבועיים האחרונים. עם השמעת קול התרועה של הקטנצ'יק, התעורר הבית כולו, שמחה וששון, יום שישי הגיע, ההכנות בעיצומן. לאחר תפילת שחרית וקניית חלות ומאפים התפניתי לסדר מחלפות ראשי אצל הספר הוותיק, יואב, דמות מיוחדת במינה, פסיכולוג, עובד סוציאלי, אסטרטג, יהודי ברמ"ח איבריו, צטטן פסוקים בעיקר כאלו העוסקים באפסות האדם, אופטימיסט וביביסט מושבע, כל כך מושבע שהוא כבר יודע מי האשמים בטבח הנורא חוץ מחמאס - דאעש, בכנות הפעם אין לי קשב לדיבורים פוליטיים, אני ממתין לסיום התספורת.
השולחן ערוך, ריח המאכלים שבושלו אתמול מתערב-בריח ריצפז הסתווניות והכלור, תהליך הניקיון בעיצומו, 15 כדים בחצר עומדים מבוישים, ללא חיים, חמר וחול,.היינו אמורים לשתול בהם צמחים לקראת משיב הרוח ומוריד הגשם, אלא שבשל השרב הכבד המתנו עד אחרי החגים ועתה, כשפרחים אמיתיים נובלים מה לנו להתעסק בפרחי הנאה ויופי, עוד יגיעו ימי שתילה, צמיחה ופריחה.
גודל השעה
גבאי בית הכנסת הגדול, ידידי הטוב מתקשר ומבקש להזמין אותי אישית להגיע השבת לבית הכנסת. בהכירו את חולשתי להרינג וקיגל פושר הוא מזכיר כי יהיה קידוש על כל המשתמע מכך. אישרתי את בואי, לא רק בגלל ההרינג והקיגל, כמו בגלל הצורך להרמת המורל בבית הכנסת שהתרוקן. הגבאי מבקש כי אפעל בקרב ראשי העיר להציב אבטחה: "אפילו לוחמות מג"ב" הוא אומר, בפתח בית הכנסת וברי לו שאם תהייה אבטחה יבואו גם המתפללים.
אלו ימים מיוחדים, ימים של שינוי סטטוס-קוו באופן מהותי, ימים של הבנה, ימים של היגיון בריא, ימים שונים, מי היה מאמין שבבית הכנסת הזה, הגבאי יסכים שרחמנא ליצלן בנות יאבטחו ולא סתם בנות חיילות,?מציאות בלתי מתקבלת על הדעת עד לאירועי שבת שמחת תורה, רבים מהמתפללים ההם בני תורה, יראי ה' אשר בנותיהן אינן משרתות אפילו לא שירות לאומי, צבא? מאן דכר שמיה.
בכל זאת אני מברך ואף שמח בתוכי על ההבנה שבימים טרופים אלה, ימי התוהו ובוהו, ישנה התגמשות, ישנן פשרות הנעשות לצורך השעה, ישנן מחשבות שניות, הרהורים, לא על הדרך, לא על האמת, אלא על גודל השעה והצורך הממשי.
עוד מעט שבת, חתננו וביתנו באים לשעה קלה, לשתף בתחושות, במחשבות, בהגיגים ובתובנות. חתננו שאינו מן המדברים עצמם לדעת, משתף רק במה שמשתף ותו לא, כמו משנן במוחו כי מילותיו של אדם קצובות לו.
כולם כבר אחרי המקלחות, נרות השבת מוכנים, שעון השבת סודר, פזילה קלה לאתרי החדשות, גם השבת נותיר אור בממ"ד, מכשיר סלולרי פתוח, ונתפלל לטוב. בני שולח הודעה, הוא יוצא בזה הרגע למשימה ובשעה שש בערב ישוב ממנה: "אני מצפה שהכל יהיה בסדר ואקבל ברכת אב ואם לשבת", אומר, אני בולע רוקי, משווה לעצמי מצב רוח מרומם וכותב: "ברור".
השבת נקרא את פרשת "נח", הדמות המקראית המרתקת בדואליות שלה, הכנתי דבר תורה רציני ועמוק, הנכדים המתוקים אינם מסבים לשולחננו השבת, הבן והבת יישאו בוודאי משא עמוק ורעייתי תשמח אותנו בסיפור פשוט, סיפור מלא קסם וחכמה.
עוד מעט שבת, עכשיו החמה בראש האילנות, המלכה לובשת חג, מלאכי השרת מתכוננים, ללא הודעה מוקדמת אני מוצא עצמי מנגב דמעות קטנות על חורבן גדול. עוד שבת בה מאות משפחות שבורות, מרוסקות, חסרות, עוד שבת של מילות "לכה דודי" שכתב רבי שלמה הלוי אלקבץ.
"מקדש מלך עיר מלוכה,
קומי צאי מתוך ההפיכה,
רב לך שבת בעמק הבכא,
והוא יחמול עלייך חמלה"
עוד מעט שבת, עוד מעט אתקשר לבני, לכלתי ולנכדיי, לחתני ולביתי לברך אותם בברכת אב ובברכת אם, ובחדשות דיווחו על חיפושים נרחבים אחר מחבל שחדר מלבנון ועל שלוש גופות שנמצאו בין מאחרי הגדר בכיסופים. "נכספה וגם כלתה...."